בקשיבות 

בית. דמיינו רגע. גג אדום? ריבוע עם שני חלונות ודלת? תחושת שייכות, הכלה וביטחון? ומה אדם צריך בעולם הזה ומי החליט איך ייראה בית ומהי הכמיהה העמוקה הזו שלנו, שגורמת לנו לחפש, לפעמים חיים שלמים, אחר בית. עברתי בין בתים לא מעטים במהלך חיי. רק לכמה מהם יכולתי לקרוא בית. מדוע? * שלושה בתים בית אחוזה עתיק בדרום ארצות הברית, ממפיס טנסי, אני בת 17 וחצי. העולם פתוח, זה הפנימי וזה שבחוץ. רצפות העץ חורקות, חלונות גדולים משקיפים אל המדשאה ותיבת דואר אדומה, עליית הגג שבה התגוררתי, חדר העב

יום שישי בבוקר, אני משוטט בסמטאות יפו ללא מטרה מוגדרת, נותן לרגליים לשאת אותי לאן שיישאו. אני עוצר אל מול בית יפואי מחודש, מתבונן בשכבות הטיח המכסות את אבני הכורכר, חלקן מוסתרות וחלקן גלויות. חיים המכסים שכבות של חיים קודמים. ותוך כדי הבהייה בקיר, אני לפתע נזכר: אמא שלי מתה. היא מתה שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה השנייה עם איראן. לפעמים אני נזכר בזה ולפעמים לא, אבל הקיר הזה, משום מה גורם לי לחוש בהיעדרה. מותה היווה קטיעה בתוך החיים עצמם, אבל גם קטיעה של פרק קצר ואינטנסיבי של שלו

גרגר חול אנו מכנים אותו גרגר חול. והוא את עצמו לא גרגר ולא חול. הוא מסתדר בלי שם כללי, מסוים, חולף, קבוע, שגוי או נכון. הוא לא זקוק למבטנו, מגענו. הוא לא מרגיש נראה או נגוע. והעובדה שצנח על אדן החלון זו רק הרפתקה שלנו, לא שלו. בשבילו זה היינו הך, כמו לצנוח על כל דבר אחר, בלי הוודאות שכבר צנח או שעודו צונח. נוף עם גרגר חול / ויסלבה שימבורסקה שימבורסקה מדגימה באופן חי כיצד הפרספקטיבה דרכה אנו מתבוננים במציאות מעצבת את חווייתנו, לפחות כמו מושא ההתבוננות. מעניין מה היה מתגלה

שיחה אישית ועמוקה של ד"ר יסמין פולדר-הד עם איתן גילור מילר על חוויית הטיפול בתקופת משבר משותף, דרך גישותACT ו־FAP דיאדה טיפולית במיגונית בעת אזעקות הראיון נע בין חוויה אישית, רגעים חיים מהקליניקה, ושאלות על נוכחות, חשיפה וגבולות הסטינג כשה“בית” הטיפולי והמציאותי מיטשטשים נוכח מציאות המלחמה כפי שהיא מורגשת בצפון ישראל. מתוך שפה של חמלה והתבוננות, השיחה בוחנת כיצד קשר טיפולי יכול להפוך למרחב של יציבות, אנושיות ואומץ בתוך חוסר ודאות.

הקדמה הקליניקה היא במובנים רבים בית. לא משום שיש בה ספה, דלת, כורסה או שעה קבועה, אלא משום שהיא מציעה מקום שבו אפשר להיות, להתפרק, לשתוק, לדבר, להיאסף. הבית הטיפולי אינו רק חדר; הוא איכות של נוכחות. הוא האפשרות של המטופלת להרגיש שמישהו מחזיק איתה את מה שעדיין אינו ניתן להחזקה, חושב איתה את מה שעדיין אינו ניתן לחשיבה. בזמן מלחמה הבית הזה נפגע. לא רק הבית הממשי, זה שממנו רצים למקלט או לממ״ד, אלא גם הבית הפנימי: תחושת הרציפות, הביטחון, האפשרות לשהות, לחלום, להקשיב. המלחמה מוציאה

קוביה שוהה באנונימיות לבנה נכנסת לתוכה אישה מפרקת את הרצפה חופרת בקרקעית דולה את האדמה מן התחתית אל תוך החלל הלבן מעבדת, מעצבת ויוצרת עם האדמה את המקום מעין מעשייה שמזמינה אֶשְׁקַף להתבוננות מדיטטיבית על יחסי אדם – אדמה; אישה ואדמתה... הסרטון מספר את סיפור הקוביה הלבנה, עבודת מיצג שנדדה בעולם. בכל מקום הקוביה הלבנה נפגשת עם אדמה מקומית ואנשיה. תהליך המפגש והיצירה נאספו בצילום ובקול. החומרים שנאספו רוקמים את הסיפור המיוחד שנוצר ויחסי הגומלין המשתנים והדומים של יחסי בית-אדם-א

"אני שואף, אני מתקרב; אני נושף, אני בבית". המילים הללו של הנזיר והמורה טיח נאט האן הן הצהרה רדיקלית האומרת שהבית זמין לנו תמיד, במרחק נשימה אחת. זו הזמנה להיות בתשומת לב ובתנועה עדינה של שיבה אל המקום היחיד שבו אנחנו באמת חיים – אל הרגע הזה (טיח נאת האן, 2014). המושג "בית" הוא ארכיטיפ, סמל אוניברסלי בין-תרבותי, המייצג את הצורך הראשוני האנושי המשותף לכולנו – הכמיהה למרחב של שייכות ומוגנות. את החזרה הביתה ניתן לדמות לחוויה פיזית – לחזור למקום שבו אפשר פשוט לחלוץ נעליים, להתרווח

מתוך הספר "אחרי כל המדבר הזה" מאת יוסי לוי בלז ויעל שובל צוקרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד לינק לרכישת הספר "ביתי הוא מבצרי״, ״בית לא מחליפים״, ״בית הוא איפה שהכול מוכר״. אלה הם רק אחדים מהמשפטים שאנחנו שומעים ואומרים כל הזמן על בית. כי בית הוא המקום הקבוע ההוא, שתמיד שם. האומנם? המסע ממשבר לצמיחה – המסע שכולנו בתוכו איפשהו, אפשר דווקא לראות בבית משהו אחר. בית שמשתנה, משתנה כל הזמן ומאפשר לנו עצמנו להשתנות אתו. גם המדינה שלנו היא בית, החברה, הקהילה שלנו – והלוואי וגם הם ישתנו לאור

קשיבות, ויסות רגשי והיכולת לשאת כאב נפשי במפגש עם האחר אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר שֵׁב אִתּוֹ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת שֵׁב אִתּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד. ~סמדר וינשטוק, "אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר" מתוך "צל עריות" ישנם רגעים אנושיים שבהם עצם המפגש הבין-אישי מהווה חלק משמעותי מן המענה למצוקה נפשית. הטקסט הקצר מציע עמדה של השהיה, קרבה שאינה פולשנית ונכונות להישאר עם כאב מבלי למהר להסבי

מוקדש לאהוב-חיי, איתמר בשן, על לבדיותו עמי כל הימים בדידות קיומית היא האבק הנמצא תדיר סביבנו ובתוכנו. לא נוכל לו; אנו נושמים אותו. התבודדות היא קרן האור הפולחת דרכו, מאירה, מנכיחה ומאלצת אותנו להתבונן בבדידותנו כמצב קיומי-בסיסי. התובנה בדבר קיומה, ברגעים שונים בחיינו, עלולה להעציב, לזעזע ולירא, אך עשויה להיות מלווה גם בתחושה עזה של שחרור ופליאה. בספר מכתבים למשורר צעיר , רילקה פונה אל פרנץ קאפוס, קצין ומשורר בראשית דרכו, המבקש את עצתו: "וכשאנו חוזרים ומדברים על בדידות, כך מתב

במאמר זה אני מבקשת להפגיש בין שני עולמות ידע השלובים בחיי האישיים והמקצועיים, החוכמה הבודהיסטית והגישה הטיפולית CPP (פסיכותרפיה הורה-ילד). בעשור האחרון אני צועדת "בדרך האמצע", והדהרמה והסנגהה משמשות עבורי מחסה ותמיכה בדרכי האישית. נתיב זה מהווה נדבך משמעותי גם בזהותי המקצועית: כעובדת סוציאלית, כמטפלת דיאדית וכסטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. בעבודתי, אני מלווה הורים וילדים המבקשים לתת פשר למציאות הישראלית הקשה, החודרת את קירות הבית והמשפחה. הבסיס הקליני שלי במפ

דיו על נייר | 180X47 ס"מ התערוכה מוצגת במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע עד ה-31.5.26. לפני כשנה לערך, הוזמנתי על ידי שיר מלר-ימג'וצ'י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאומנות המזרח, להציג את הגרסה שלי, על משל הזן העתיק "רועה ושור" לתערוכה "רוח הדרך". בשנות השמונים (של המאה הקודמת) חייתי ביפן וטאיוון שם למדתי לעומק רפואה סינית, אומנות ותנועה יוצרת וחיה ברוח הדאו. הבקשה הגיעה אלי בתקופה לא פשוטה, בה ליוויתי את אימי היקרה בהתפוגגותה ובפרידתה מהחיים, כך שהשתוקקות ואי ההיאחזות, משמעות

אודי גולדשטיין משוחח עם ד"ר יקיר קריצ'מן על מיינדפולנס בתוך השדה הטיפולי, וכיצד תשומת לב לכאן ועכשיו יכולה לשמש כנוגדן לנטייה הטבעית שלנו לצמצם את האחר ולהפוך אותו לאובייקט. דרך המפגש עם הגותו של ביון הם בוחנים מה המשמעות של "ללא זיכרון וללא תשוקה", וכיצד עמדה זו מתיישבת עם מיינדפולנס בתוך הקשר שנוצר בין במפגש הטיפולי. מוזמנים ומוזמנות להאזין לשיחה מרחיבה על קשר, ועל הנוכחות של המטפל.ת בתוכו, דרך התבוננות בפונקציות השונות של המטפל וביכולת לנוע ביניהן בגמישות בהתאם למה שמתעור

"וכשהרוח אחרי הצהריים היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב ואני יודע שזכיתי לאהוב" ~ זכיתי לאהוב, עברי לידר פתיחה: למה בכלל בודהיזם להבנת משפחות? בשנים האחרונות ישנה נוכחות של משפחות להט"ביות בשיח הציבורי, המשפטי והטיפולי. עם זאת, גם כאשר קיימת הכרה פורמלית, ממשיכות לעלות שאלות עיקשות של לגיטימציה: מי נחשב הורה "אמיתי"? ועד כמה קשר, טיפול ונוכחות יום-יומית יכולים להגדיר הורות, כאשר קשר ביולוגי אינו העיקרון המארגן שלה. קיום משפחות של ז

את הרעיון שמיינדפולנס אינו אמור להיות רק הפנייה של תשומת-לב פנימה אפשר למצוא כבר בדרשה על ביסוס תשומת הלב – הבסיס הבודהיסטי וההשראה להתפתחות של כל עולם המיינדפולנס המודרני (ארבל, 2016; פדרמן, 2024 ). לטובת מי שאינם מכירים, הדרשה מתארת מהלך של טיפוח צורת התבוננות לא נאחזת, סקרנית ומאוזנת בגוף ובנשימה, בתחושות נעימות, לא נעימות ונייטרליות, במצבי תודעה, ובתכונות או במאפיינים מסוימים של הנפש. עד כאן התיאור דומה למדי למה שמוכר מתרגולי המיינדפולנס המודרניים: הפניה מכוונת של תשומת ה

מתוך הספר "עלי דקל ריחניים" מאת תיך נאת האן. תרגום: חגית הרמון הוצאת בודהיספרא לינק לרכישת הספר כשהייתי נזיר צעיר לימדו אותי שמיני הסבל הגדולים ביותר הם לידה, מחלה, זִקנה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים. אבל הסבל האמיתי של האנושות טמון בדרך שבה אנחנו רואים את המציאות. אם תביטו בהם תראו שגם לידה, זקנה, מחלה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים – הם פלאים בפני עצמם. הם כולם ביטויים יקרי ערך של הקיום. בלעדיהם הקיום

אטדנדה סוטה, #16 בארטהפדה, טאישו 198 הבה נקשיב ונתבונן כדי להבין כיצד, ממצב מאושר ובריא אנשים הביאו את החברה לכדי מצב של אימה ואלימות. כיצד פעולותיהם של הדורות הקודמים הביאו את המצב לכדי כך? אני רוצה לדבר על הסבל הזה ולספר לכם כיצד הצלחתי לשחרר פחד. אנשים בעולם חווים סבל רודף סבל, כמו דגים החיים בבריכה המתייבשת מדי יום. כשאנחנו נתונים בסבל, מחשבות אלימות מתעוררות בקלות, ומתוך בורות אנשים מבקשים להקל על סבלם על ידי הטלת אימה על אחרים והענשתם. העולם כולו בוער באלימות. מהו

בכל גיליון נאסוף מהקהילה דימויים, מילים ותחושות סביב הנושא המרכזי, ונשזור אותם לכדי יצירה משותפת. פחד. שבריריות.החזקה משותפת שקיימת, כלא קיימת. לפעמים המוות מתגנב כצל זיכרון, נשימה נעתקת, הבזק של הבנה. לפעמים הוא מתייצב באמצע החדר. ילדה לוחשת בחדר הטיפול: "אני מפחדת למות, אבל אסור לי לספר. יחשבו שאני משוגעת." ילד על הספקטרום, שומע על מות האם של המטפלת. הוא מתקרב, נעשה רציני, ואומר בשקט: "עצוב." אישה קשישה במחלקה סיעודית מבקשת: "רק אל תשכחי אותי." עיניה הכחולות נצרבות בלב, ו

בילדותי המאוחרת עברתי לגור בצריף של סבי מִיתִי וסבתי מַחְ'בּוּל בשכונת מעברה בשרון. סבי היה באפגניסטן מרפא בשיטת האונאני טיב, על פי משנתו של אבן סינא, ערך דיאגנוזות לאבחון מצבו הבריאותי של האדם, כמו אבחון על פי גלגל העין, דופק ואבחון על פי ארבע הליחות (המרות: מרה לבנה, מרה אדומה, מרה לבנה ומרה שחורה). טיפל באמצעות מתן תזונה מתאימה; סַרְדִּי ( سردی) – תזונה קרה, וגַּרְמִי (گرمی) – תזונה חמה. כמו כן, טיפל באמצעות צמחי מרפא, תרופות שרקח, וגם העניק ריפוי רוחני והיגוד סיפורי חוכמה

מנחות: עמית שירת וד"ר איריס גרוס כהן "יש משהו גברי במיוחד במלחמה הזו, אבל הקינה היא תמיד נשית... כשנשים מקוננות הן בונות קן, מקום לצער ולאבל, מקום מוגן וחם, מקום שיעזור לצער להתפרק" -רות פתיר, ארץ אם – MOTHER LAND, מוזיאון תל אביב רות בחרה לפתוח את המאמר בציטוט של רות פתיר, ובצדק: השיחה נוגעת בעומק קולותיהן של נשים מקוננות – כל אחת בדרכה. המפגש התקיים ב־10 בנובמבר 2025, כאשר החברה הישראלית כולה ממתינה להשבת גופות החללים והחטופים, ובו בזמן מנסה להמשיך להתקיים כיחידים, כמטפלים

"לדרכים אין עיניים לראות מה עמקו חלומות הולכיהם" -א. חלפי נכתב באהבה ובגעגוע לגיסי מויש פליישמן ז"ל. איש של אמת ועשייה. כיצד תומכים בחלומות הולכי הדרך לאחר אובדן? האם באמונה שיש בכלל דרך ושיש בה טעם? האם בעיקר בקטעי המסע, כשהקואורדינטות נמחקות ממפת החיים והדרך לא ידועה עוד? יש דרכים רבות להלך ב"ארצות האבל". כמספר האבלים, כך מספר הדרכים. אני רוצה לתאר את נוף המסע ותוואי השטח (הרעיונות התיאורטיים והרוחניים) שבהם שותפתי אביב טל (MSW) ואני ליווינו בשש השנים האחרונות (ועדיין מלוו

העבודות המוצגות כאן נוגעות במפגש שבין מוות, חיים ויצירה דרך עדשה של מודעות קשובה. היצירות עוסקות בתהליכי כליה, זיכרון והשתנות וביכולת האמנות לגעת ברגעי הקצה של החוויה האנושית. הקשיבות מזמינה התבוננות נטולת שיפוטיות על מה שנוכח: אי־הוודאות והתנועה המתמדת שבין אחיזה לשחרור. מתוך ההשהיה והנוכחות, נוצרת אפשרות לפגוש את המוות לא רק כסיום, אלא גם כשער להבנה עמוקה יותר של החיים. כל יוצר ויוצרת מביאים נקודת מבט אישית ומקצועית על ארעיות, על הכאב ועל הדרך שבה יצירה מאפשרת שהייה, עיבו

מבוא "אם תודעתנו אינה עם הגוף, איננו באמת נוכחים. איננו יכולים לומר שאנו חיים" / האן, 1992 מאמר זה מתמקד בדרך לה קראנו "האפשרות השלישית", הדרך שמובילה אל הרגעים הפשוטים, אך המשמעותיים, שבהם מתאפשרת נוכחות מודעת, השתהות ומבט פתוח ללא שיפוט. דרך שילוב של עקרונות מתוך טיפול מבוסס מיינדפולנס, לצד תובנות משדה החיים, נבחן כיצד תרגול של תשומת לב לרגעי יופי, עשוי לאפשר מפגש מחודש עם החוויה הגופנית, הרגשית והקשרית, ונציע הצעות מעשיות לתרגול אישי וקבוצתי בטבע ובחיים עצמם. שלוש דרכים ל