בקשיבות 

קשיבות, ויסות רגשי והיכולת לשאת כאב נפשי במפגש עם האחר אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר שֵׁב אִתּוֹ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת שֵׁב אִתּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.  ~סמדר וינשטוק, "אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר" מתוך "צל עריות" ישנם רגעים אנושיים שבהם עצם המפגש הבין-אישי מהווה חלק משמעותי מן המענה למצוקה נפשית. הטקסט הקצר מציע עמדה של השהיה, קרבה שאינה פולשנית ונכונות להישאר עם כאב מבלי למהר להסבי

מוקדש לאהוב-חיי, איתמר בשן, על לבדיותו עמי כל הימים בדידות קיומית היא האבק הנמצא תדיר סביבנו ובתוכנו. לא נוכל לו; אנו נושמים אותו. התבודדות היא קרן האור הפולחת דרכו, מאירה, מנכיחה ומאלצת אותנו להתבונן בבדידותנו כמצב קיומי-בסיסי. התובנה בדבר קיומה, ברגעים שונים בחיינו, עלולה להעציב, לזעזע ולירא, אך עשויה להיות מלווה גם בתחושה עזה של שחרור ופליאה. בספר מכתבים למשורר צעיר , רילקה פונה אל פרנץ קאפוס, קצין ומשורר בראשית דרכו, המבקש את עצתו: "וכשאנו חוזרים ומדברים על בדידות, כך מתב

במאמר זה אני מבקשת להפגיש בין שני עולמות ידע השלובים בחיי האישיים והמקצועיים, החוכמה הבודהיסטית והגישה הטיפולית CPP (פסיכותרפיה הורה-ילד). בעשור האחרון אני צועדת "בדרך האמצע", והדהרמה והסנגהה משמשות עבורי מחסה ותמיכה בדרכי האישית. נתיב זה מהווה נדבך משמעותי גם בזהותי המקצועית: כעובדת סוציאלית, כמטפלת דיאדית וכסטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. בעבודתי, אני מלווה הורים וילדים המבקשים לתת פשר למציאות הישראלית הקשה, החודרת את קירות הבית והמשפחה. הבסיס הקליני שלי במפ

דיו על נייר  | 180X47 ס"מ התערוכה מוצגת במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע עד ה-31.5.26.   לפני כשנה לערך, הוזמנתי על ידי שיר מלר-ימג'וצ'י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאומנות המזרח, להציג את הגרסה שלי, על משל הזן העתיק "רועה ושור" לתערוכה "רוח הדרך". בשנות השמונים (של המאה הקודמת) חייתי ביפן וטאיוון שם למדתי לעומק רפואה סינית, אומנות ותנועה יוצרת וחיה ברוח הדאו. הבקשה הגיעה אלי בתקופה לא פשוטה, בה ליוויתי את אימי היקרה בהתפוגגותה ובפרידתה מהחיים, כך שהשתוקקות ואי ההיאחזות, משמעות

אודי גולדשטיין משוחח עם ד"ר יקיר קריצ'מן על מיינדפולנס בתוך השדה הטיפולי, וכיצד תשומת לב לכאן ועכשיו יכולה לשמש כנוגדן לנטייה הטבעית שלנו לצמצם את האחר ולהפוך אותו לאובייקט. דרך המפגש עם הגותו של ביון הם בוחנים מה המשמעות של "ללא זיכרון וללא תשוקה", וכיצד עמדה זו מתיישבת עם מיינדפולנס בתוך הקשר שנוצר בין במפגש הטיפולי.  מוזמנים ומוזמנות להאזין לשיחה מרחיבה על קשר, ועל הנוכחות של המטפל.ת בתוכו, דרך התבוננות בפונקציות השונות של המטפל וביכולת לנוע ביניהן בגמישות בהתאם למה שמתעור

"וכשהרוח אחרי הצהריים היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב ואני יודע שזכיתי לאהוב" ~ זכיתי לאהוב, עברי לידר פתיחה: למה בכלל בודהיזם להבנת משפחות? בשנים האחרונות ישנה נוכחות של משפחות להט"ביות בשיח הציבורי, המשפטי והטיפולי. עם זאת, גם כאשר קיימת הכרה פורמלית, ממשיכות לעלות שאלות עיקשות של לגיטימציה: מי נחשב הורה "אמיתי"? ועד כמה קשר, טיפול ונוכחות יום-יומית יכולים להגדיר הורות, כאשר קשר ביולוגי אינו העיקרון המארגן שלה. קיום משפחות של ז

את הרעיון שמיינדפולנס אינו אמור להיות רק הפנייה של תשומת-לב פנימה אפשר למצוא כבר בדרשה על ביסוס תשומת הלב – הבסיס הבודהיסטי וההשראה להתפתחות של כל עולם המיינדפולנס המודרני (ארבל, 2016; פדרמן, 2024 ). לטובת מי שאינם מכירים, הדרשה מתארת מהלך של טיפוח צורת התבוננות לא נאחזת, סקרנית ומאוזנת בגוף ובנשימה, בתחושות נעימות, לא נעימות ונייטרליות, במצבי תודעה, ובתכונות או במאפיינים מסוימים של הנפש. עד כאן התיאור דומה למדי למה שמוכר מתרגולי המיינדפולנס המודרניים: הפניה מכוונת של תשומת ה

מתוך הספר "עלי דקל ריחניים"  מאת תיך נאת האן. תרגום: חגית הרמון הוצאת בודהיספרא לינק לרכישת הספר כשהייתי נזיר צעיר לימדו אותי שמיני הסבל הגדולים ביותר הם לידה, מחלה, זִקנה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים. אבל הסבל האמיתי של האנושות טמון בדרך שבה אנחנו רואים את המציאות. אם תביטו בהם תראו שגם לידה, זקנה, מחלה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים – הם פלאים בפני עצמם. הם כולם ביטויים יקרי ערך של הקיום. בלעדיהם הקיום

אטדנדה סוטה, #16 בארטהפדה, טאישו 198   הבה נקשיב ונתבונן כדי להבין כיצד, ממצב מאושר ובריא אנשים הביאו את החברה לכדי מצב של אימה ואלימות. כיצד פעולותיהם של הדורות הקודמים הביאו את המצב לכדי כך? אני רוצה לדבר על הסבל הזה ולספר לכם כיצד הצלחתי לשחרר פחד.   אנשים בעולם חווים סבל רודף סבל, כמו דגים החיים בבריכה המתייבשת מדי יום. כשאנחנו נתונים בסבל, מחשבות אלימות מתעוררות בקלות, ומתוך בורות אנשים מבקשים להקל על סבלם על ידי הטלת אימה על אחרים והענשתם.   העולם כולו בוער באלימות. מהו

בכל גיליון נאסוף מהקהילה דימויים, מילים ותחושות סביב הנושא המרכזי, ונשזור אותם לכדי יצירה משותפת. פחד. שבריריות.החזקה משותפת שקיימת, כלא קיימת. לפעמים המוות מתגנב כצל זיכרון, נשימה נעתקת, הבזק של הבנה. לפעמים הוא מתייצב באמצע החדר. ילדה לוחשת בחדר הטיפול: "אני מפחדת למות, אבל אסור לי לספר. יחשבו שאני משוגעת." ילד על הספקטרום, שומע על מות האם של המטפלת. הוא מתקרב, נעשה רציני, ואומר בשקט: "עצוב." אישה קשישה במחלקה סיעודית מבקשת:  "רק אל תשכחי אותי."  עיניה הכחולות נצרבות בלב, ו

בילדותי המאוחרת עברתי לגור בצריף של סבי מִיתִי וסבתי מַחְ'בּוּל בשכונת מעברה בשרון. סבי היה באפגניסטן מרפא בשיטת האונאני טיב, על פי משנתו של אבן סינא, ערך דיאגנוזות לאבחון מצבו הבריאותי של האדם, כמו אבחון על פי גלגל העין, דופק ואבחון על פי ארבע הליחות (המרות: מרה לבנה, מרה אדומה, מרה לבנה ומרה שחורה). טיפל באמצעות מתן תזונה מתאימה; סַרְדִּי ( سردی) – תזונה קרה, וגַּרְמִי (گرمی) – תזונה חמה. כמו כן, טיפל באמצעות צמחי מרפא, תרופות שרקח, וגם העניק ריפוי רוחני והיגוד סיפורי חוכמה

מנחות: עמית שירת וד"ר איריס גרוס כהן "יש משהו גברי במיוחד במלחמה הזו, אבל הקינה היא תמיד נשית... כשנשים מקוננות הן בונות קן, מקום לצער ולאבל, מקום מוגן וחם, מקום שיעזור לצער להתפרק" -רות פתיר, ארץ אם – MOTHER LAND, מוזיאון תל אביב רות בחרה לפתוח את המאמר בציטוט של רות פתיר, ובצדק: השיחה נוגעת בעומק קולותיהן של נשים מקוננות – כל אחת בדרכה. המפגש התקיים ב־10 בנובמבר 2025, כאשר החברה הישראלית כולה ממתינה להשבת גופות החללים והחטופים, ובו בזמן מנסה להמשיך להתקיים כיחידים, כמטפלים

"לדרכים אין עיניים לראות מה עמקו חלומות הולכיהם" -א. חלפי נכתב באהבה ובגעגוע לגיסי מויש פליישמן ז"ל. איש של אמת ועשייה. כיצד תומכים בחלומות הולכי הדרך לאחר אובדן? האם באמונה שיש בכלל דרך ושיש בה טעם? האם בעיקר בקטעי המסע, כשהקואורדינטות נמחקות ממפת החיים והדרך לא ידועה עוד? יש דרכים רבות להלך ב"ארצות האבל". כמספר האבלים, כך מספר הדרכים. אני רוצה לתאר את נוף המסע ותוואי השטח (הרעיונות התיאורטיים והרוחניים) שבהם שותפתי אביב טל (MSW) ואני ליווינו בשש השנים האחרונות (ועדיין מלוו

העבודות המוצגות כאן נוגעות במפגש שבין מוות, חיים ויצירה דרך עדשה של מודעות קשובה. היצירות עוסקות בתהליכי כליה, זיכרון והשתנות  וביכולת האמנות לגעת ברגעי הקצה של החוויה האנושית. הקשיבות מזמינה התבוננות נטולת שיפוטיות על מה שנוכח:  אי־הוודאות והתנועה המתמדת שבין אחיזה לשחרור. מתוך ההשהיה והנוכחות, נוצרת אפשרות לפגוש את המוות לא רק כסיום, אלא גם כשער להבנה עמוקה יותר של החיים. כל יוצר ויוצרת מביאים נקודת מבט אישית ומקצועית על ארעיות, על הכאב ועל הדרך שבה יצירה מאפשרת שהייה, עיבו

מבוא "אם תודעתנו אינה עם הגוף, איננו באמת נוכחים. איננו יכולים לומר שאנו חיים" /  האן, 1992 מאמר זה מתמקד בדרך לה קראנו "האפשרות השלישית", הדרך שמובילה אל הרגעים הפשוטים, אך המשמעותיים, שבהם מתאפשרת נוכחות מודעת, השתהות ומבט פתוח ללא שיפוט. דרך שילוב של עקרונות מתוך טיפול מבוסס מיינדפולנס, לצד תובנות משדה החיים, נבחן כיצד תרגול של תשומת לב לרגעי יופי, עשוי לאפשר מפגש מחודש עם החוויה הגופנית, הרגשית והקשרית, ונציע הצעות מעשיות לתרגול אישי וקבוצתי בטבע ובחיים עצמם. שלוש דרכים ל

במאמר הזה אני מבקשת להציג את החוויה האישית של מפגש עם מחלה ומוות לפני ואחרי לימוד ותרגול מיינדפולנס. אפרט את הקשר בין התמודדות מול סרטן להקשבה דרך מיינדפולנס ואיך התרגול עוזר לנו להיות בנוכחות מול החיים.   מנהרת האור והגמילה ממופריום לפני כ-20 שנה חוויתי את מנהרת האור, תוך כדי סבל מתסמונת גמילה ממורפיום. מנהרת האור הרגישה מקום קסום, מיוחד וללא מילים. ביטוי טהור של שלווה רגשית. האירוע הזה התרחש לאחר חצי שנה של טיפול כימותרפי קשה מנשוא. ביליתי מחוברת למדבקות מורפיום ואת תהליך ה

מתוך הספר "לעצור חנית במעופה" מאת גבו וייס עורכת: ורד זינגר הוצאה: פרדס הוצאה לאור לינק לרכישת הספר קוראים יקרים, הפעם בפינת הטיפול ממוקד חמלה, אני שמח ונרגש לשתף אתכם בשני פרקים מתוך ספרי החדש, לעצור חנית במעופה , העוסקים בגישה זו ובתרגול המרכזי שבה: "מדיטציה עם ישות חומלת אידיאלית". הספר כולו עוסק במסע שלי בדרך הזן, החמלה ואמנויות הלחימה, החל מימי הראשונים בבית הילדים בקיבוץ, דרך ימי הפוסט קורונה שעוררו שדים קדומים ועד היום. הספר מלווה את התנועה בין אור וחושך, בין הבוץ והל

*שם המלווה ופרטים נוספים שונו. הייתי רוצה לכתוב את זוהר ואותי אחרת. לא הייתי רוצה בכלל לכתוב את זוהר בלשון עבר. אבל מה שאני רוצה ומה שאני מקבלת אלה שני סיפורים שונים. לפעמים, כמו זוהר, את פשוט מקבלת את מה שאת רוצה, אבל לא כפי שחשבת שתקבלי. כלומר, את מקבלת המון סיפורים ובתמצית כולם מצוי החופש. הייתי כותבת שאלות, כמו מי מלווה את מי, איזו רוח אנחנו מביאות כשאנחנו נכנסות לחדר שבו יש חולי, ומה זו המילה "סופני". יכול להיות שעם המילה הזו היו לזוהר מלכתחילה הכי הרבה בעיות. בכלל היא ל

בכל גיליון נאסוף מהקהילה דימויים, מילים ותחושות סביב הנושא המרכזי, ונשזור אותם לכדי יצירה משותפת. לקראת הגיליון הנוכחי, המוקדש לנושא טבע,...

מפת דרכים לנפש בימי מלחמה וקרע חברתי  את המאמר הזה אני כותב כאשר מולי נפרס ים התיכון. מדי פעם, כאשר נעשה חם מדי אני ניגש אליו, טובל במים המלוחים ושב לכתוב בצילייה, המגנה עלי מן השמש. ברקע יש מלחמה מתמשכת, סבל אנושי מרוכז ומתמשך ושסע חברתי, מהחריפים ביותר שידעה ישראל. האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מן הים, בין אם אני בתוכו ובין אם אני צופה עליו? האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מן המלחמה, בין אם אני בתוך תוכה ובין אם אני צופה עליה מרחוק? האם קיים משהו שבאמת יכול להפר

מבוא במאמר זה אבחן הקשרים תיאורטיים ומעשיים בין תהליכי יצירה של צבע טבעי (המופק מאדמה, סלעים וצמחים) לבין עקרונות המיינדפולנס, כפי שהם משתקפים בפסיכולוגיה הבודהיסטית ובהתערבויות עכשוויות מבוססות מיינדפולנס. מטרת החקירה היא לבחון האם וכיצד תהליכי הפקה של צבע טבעי והיצירה אתו יכולים להוות כלי טיפולי, מדיום להתמרה תודעתית ותרגול מיינדפולנס. לעולם הצבע הטבעי נחשפתי במהלך סדנאות מיינדפולנס ויצירה, שאני מנחה, המשלבות יצירה והתבוננות לצד תרגול קלאסי בטבע. יצירת הצבע מאדמה החלה כהתנס

מתוך התערוכה  'גוף הופך מקום' במוזא "שיר ערש" הוא מיצב וידאו דו־ערוצי המציג בשתי הקרנות פעולות המתרחשות בו־זמנית, בשני מרחבים טעונים: חדר...

If we could surrender to earth’s intelligence, we would rise up rooted, like trees / Rilke   התמודדות עם אבל ושכול, בפרט מאז השבעה באוקטובר 2023, יוצרת מציאות חדשה, שבה נסדקת תחושת הביטחון הבסיסי וכבר לא ברור על מה ניתן להישען, על מי לסמוך ובמה להאמין. מתגבשת ההבנה שהתערבויות פסיכותרפויטיות קלאסיות, המבוססות בעיקר על שיח, לא תמיד מספיקות כדי לגעת בממדים הלא-מילוליים של חרדה, אובדן וטראומה. תוכנית 4 היסודות מציעה גישה אחרת לצמיחה מתוך השבר: באמצעות עבודה של התחברות קשובה לטבע*