מיינדפולנס בדיאלוג – מסורת וחידוש

את הרעיון שמיינדפולנס אינו אמור להיות רק הפנייה של תשומת-לב פנימה אפשר למצוא כבר בדרשה על ביסוס תשומת הלב – הבסיס הבודהיסטי וההשראה להתפתחות של כל עולם המיינדפולנס המודרני (ארבל, 2016; פדרמן, 2016). לטובת מי שאינם מכירים, הדרשה מתארת מהלך של טיפוח צורת התבוננות לא נאחזת, סקרנית ומאוזנת בגוף ובנשימה, בתחושות נעימות, לא נעימות ונייטרליות, במצבי תודעה, ובתכונות או במאפיינים מסוימים של הנפש. עד כאן התיאור דומה למדי למה שמוכר מתרגולי המיינדפולנס המודרניים: הפניה מכוונת של תשומת הלב להיבטים שונים של החוויה באופן שמקדם מודעות עצמית, הבנה משחררת ומפחית מתח וחוסר סיפוק.

הדרשה העתיקה מוסיפה שיש לשהות במודעות הזו "מבפנים, מבחוץ, ומבפנים ומבחוץ". למה הכוונה? קיימת הסכמה רחבה בתוך המסורת עצמה, שמשמעות ההנחיה הזו היא הפניה של תשומת-לב לתופעות האלה אצל עצמי ואצל אחרים. במילים אחרות: מהרגע הראשון, תשומת הלב המיוחדת הזו אמורה להתפתח גם בזמן שהיא מופנית לאחרים, ולא להיות מוגבלת למרחב הפנימי. העובדה שבהנחיות עתיקות רבות למדיטציה כלל לא מוזכרות עיניים עצומות יכולה לרמז גם היא, שהפניית תשומת הלב פנימה והחוצה אינן מנוגדות, אלא שייכות לאותו טווח תרגול.

הלימוד הבודהיסטי בכללותו נותן חשיבות עצומה למרחב הבין-אישי. האופק של התרגול אינו מיינדפולנס כשלעצמו, אלא צורה הרמונית של ניהול יחסים עם העולם: הפיכת התודעה לנטולת איכויות מזיקות ורעילות כמו שנאה וחמדנות, וטיפוח איכויות כמו אכפתיות, חמלה, אהבה חברית ואיזון אל מול אתגרי העולם. זו אינה רק תודעה שמסופקת מתוך עצמה; זו תודעה שמתייחסת לעולם וליצורים האחרים החיים בו. הדרך לעצב תודעה כזו עוברת גם באימון של צורות ההתייחסות האלה, ולכן הפניית תשומת-לב במרחב הבין-אישי היא לא תוספת אופציונלית, אלא חלק בלתי נפרד מדרך התרגול.

הבנה זו שופכת אור גם על הפניית תשומת הלב פנימה. כשהאיכות המדיטטיבית של מיינדפולנס מופנית אל תופעות פנימיות היא מעודדת תפיסה לא-אישית של התופעות האישיות ביותר – תחושות גוף, נשימה, מצבי תודעה ורגשות. זו אחת הדרכים להשתחרר מנטיות ממוקדות-עצמי. עולם המיינדפולנס המודרני זיהה, בצדק, את התועלת הרבה שיש בכך להפחתת סוגי סבל נפשי שניזונים מייחוס עצמי מוגזם ושלילי: אשמה, דיכאון, חרדה, הלקאה עצמית, פרפקציוניזם, ועוד. באופן עמוק יותר, הפניה שיטתית של תשומת-לב כזו מגמישה את הגבולות בין עצמי לעולם באופן מיטיב, שמוביל להפחתת קונפליקט ובדידות. על רקע זה אפשר להבין טוב יותר את התפיסה המכונה "לא-עצמי" (anatta). היא מצביעה על כך, שהמבנה הנוקשה של עצמי אוטונומי מבודד מהעולם ומובצר אינו רק שגוי מבחינה פילוסופית, אלא גם מזיק בפועל. ככל שרואים שהגבולות בין פנים לחוץ הם מובְנים וחיזוקם מעבר למינימום ההכרחי מגדיל סבל, היחסים עם העולם ועם אנשים אחרים נעשים פחות לעומתיים ויותר הרמוניים.

מתוך העדויות הרבות לכך שהפרויקט הבודהיסטי פונה במוצהר גם אל המרחב הבין-אישי אפשר לציין כאן עוד שתי עדויות. האחת היא הדגש שניתן ל"סנגהה" – קהילת המתרגלים והמתרגלות – שנחשבת לאחד משלושת אבני החן של הדרך לצד הבודהה והדהרמה. למעשה, הסנגהה היא המרחב היחידי שבו הלימוד והעירות יכולים להתגלם בחיים ממש. לכן סנגהה הרמונית היא עדות לפירות הטובים של התרגול. השנייה, המקום שתופסים בטקסטים העתיקים דיאלוגים ויחסים בין מורה לתלמיד: תובנות וחוויות טרנספורמטיביות מתרחשות לעיתים קרובות בזמן שיחה וחקירה פעילה, ולא נובעות רק בפרקי זמן של התבודדות.

מיינדפולנס מודרני והשכחה של המרחב הבין-אישי

בתהליך ההגירה של מיינדפולנס למערב נוצר מצב עניינים מעט חריג, במסגרתו התרגול מתרחש ברובו במרחב של בין האדם לבין עצמו. הביטוי הפופולרי והקיצוני ביותר לגישה זו, לטעמי, הוא בקורסי ויפאסאנה מהסוג שפיתח ס.נ. גואנקה ובמסגרתם נשמרת שתיקה קפדנית במשך 10 ימים והמשתתפים מונחים להפנות את תשומת-לבם אך ורק אל הנשימה ואל תחושות הגוף. התקשורת המעטה שמתרחשת בריטריט כזה היא לרוב חד-כיוונית – הנחיות מוקלטות משודרות באופן אחיד, וההזדמנות לשאול שאלות או לשתף בקשיים מוגבלת מאוד. במסגרת הזו המרחב הבין-אישי מצטמצם ככל שניתן, והמרחב הפנימי מתרחב והולך.

מצב זה זר אפילו למסגרות אינטנסיביות של תרגול בעולם הבודהיסטי המסורתי. כמעט בכל המסורות הקלאסיות, ההדרכה של המדיטציה נעשית באופן אישי בין מורה לתלמיד. המורה המיומן – שבמסורת התהרוואדה מכונה "חבר טוב" – לומד לשים-לב למצבי התודעה והגוף של התלמיד ומנחה אותו בהתאם ליכולותיו ולהתפתחותו. התלמיד, מצידו, קולט רמזים רבים מעצם השהייה המשותפת עם המורה. הרבה מאוד מתרחש מעבר להנחיות הכתובות: יש הזדמנויות לשוחח על התרגול ולבטא איכויות הקשורות למיינדפולנס במרחב שבו אוכלים יחד, עובדים יחד וחיים יחד. מסורות מודרניות שלא מאפשרות מפגש בלתי אמצעי בין מורה לתלמיד מחמיצות חלק מאופני הלמידה האלה.

לא כל תנועות המדיטציה במערב מצמצמות במידה זהה את המרחב הבין-אישי. מורים במרכזי מדיטציית תובנה  (insight meditation) מאפשרים לרוב מידה נדיבה יותר של תקשורת – מפגשים אישיים, שיחות קבוצתיות, ולעיתים גם מגורים ועבודה לתקופות ממושכות. עם זאת, הדגש נותר לא פעם על תרגול בשתיקה למשך ימים או שבועות, שבסופם רוב המשתתפים יוצאים חזרה לסביבת החיים הרגילה שלהם בלי הזדמנות ממשית לבטא בתוך יחסים חיים את האיכויות שפותחו בזמן ההתבודדות.

גם עולם המיינדפולנס החילוני נותן דגש גדול מדי למרחב הפנימי. קורסים מוקלטים ואפליקציות מאפשרים ללמוד ללא נוכחות של מורה או חברים לדרך, ובמובן זה ממשיכים מגמה שהתחזקה עם התפשטות ההנחיות המוקלטות בעולם הוויפאסאנה. אפילו קורסי MBSR ו-MBCT  עלולים ליפול למלכודת זו. הקורסים אינם מתקיימים בשתיקה, נוכחות המורה והקבוצה חשובה, אך המיקוד בהם נוטה להיות תשומת-לב פנימה בהקשר של התמודדות עם מחלה, כאב ומצבי תודעה קשים. גם התרגול הביתי-אישי, באמצעות הקלטות, מחזק את הפן האישי-פנימי. עם זאת, בידיים של מנחים מיומנים קיימות בקורסים כאלה הזדמנויות רבות – חלקן גלויות וחלקן סמויות – לטיפוח של מיינדפולנס בין-אישי.

לפני שנגיע לכך, כדאי לסקור התפתחות אחרת בתוך עולם המדיטציה המודרני: הכנסה מכוונת של המרכיב הבין-אישי אל תוך לב התרגול.

דיאלוג של תובנה

בתחילת שנות התשעים (של המאה הקודמת) מורה הדהרמה האמריקאי גרגורי קריימר החל לחקור פורמט חדש של תרגול מדיטציה. על בסיס מה שלמד ולימד במסגרת עולם הוויפאסנה בעשור שקדם לכך, הוא החל לייצר מבנה לשיחות דיאלוגיות שקיים עם חברים לדרך – תחילה כניסויים במהלך או בין ריטריטים, ובהמשך כמבנה שהתגבש לתרגול שעומד בפני עצמו ויכול להשתלב גם בריטריטים שמתקיימים בשתיקה.

ההיגיון שעומד בבסיס התרגול הדיאלוגי נראה בדיעבד כמעט מובן מאליו. הכתבים הבודהיסטיים מלאים בדוגמאות להתעוררות ולתובנות שנולדו תוך כדי שיחה וחקירה פעילה. גם על פי המסורת עצמה, פרקי זמן שקטים של מדיטציה אינם המקור היחידי לצמיחה של הבנה ובהירות; יש חשיבות לשיחה ולהרהור דיאלוגי. יתרה מכך: חלקים גדולים ב"דרך כפולת השמונה" כוללים תרגולים המתרחשים מטבעם ביחסים – למשל פיתוח השקפה, חשיבה ודיבור מיטיבים, או טיפוח עשייה ופרנסה מיטיבות.

קריימר ועמיתיו החלו לנסח הנחיות שתומכות בדיאלוג חברי שמייצר תובנה. החידוש היה שהדיאלוג נעשה בין שני עמיתים לדרך ולאו דווקא בין תלמיד למורה. הם ניסחו שש הנחיות ויצרו מבנה הנשען על תפקידים מוגדרים של מקשיב ודובר, בסבבי זמן של כמה דקות. בדומה להנחיות המדיטציה הקלאסיות, גם ההנחיות הדיאלוגיות כוללות תזכורות לשים-לב פנימה והחוצה, להרפות מתגובתיות אוטומטית ולהימנע משיפוטים מוקדמים.

בפועל, מה שמתרחש בזמן תרגול קשה לתיאור בכתב. זה מפגש בין שני אנשים – לעיתים זרים – שטבול באיכויות של מיינדפולנס כתשומת-לב אכפתית וערנית. יש כוח יוצא דופן למבט מיטיב של אדם אחר שמקשיב בהקשבה פתוחה. איכויות מדיטטיביות מסוימות נעשות קלות וברורות יותר: הריכוז מתגבר והעייפות פוחתת באופן טבעי כשאנחנו פוגשים אדם אחר פנים-אל-פנים. מאחר שהמקשיב מתאמן בעצירה של תגובתיות – במיוחד הנטייה לייעץ, לשאול שאלות ולהעיר הערות – נוצרת לדובר הזדמנות נדירה לבטא מהלך מחשבתי, לעצור ולהתקרב לחוויה המתהווה בתודעתו ובגופו בזמן אמת בלי הפרעה.

נושאי השיחה בתרגול הם תמיד הרהורים מונחים על עניינים הקשורים לחוויה אמיתית, עם דגש מיוחד על החוויה בזמן אמת. יש משמעות מיוחדת לכך, שהדובר מתאמץ לדבר באופן כנה ומבוסס-חוויה ולהימנע מדיבור תיאורטי או "מצטט". תשומת הלב של המקשיב ואופן הדיבור מותנים על ידי ההנחיות ורבים מגלים בהפתעה שאחרי דקות ספורות נוצרת אינטימיות מהסוג האופייני ליחסים טיפוליים או לחברות קרובה.

כמובן, גם בדיאלוגים שמוחזקים בסביבה יחסית בטוחה ומוסדרת עלולות להתגלות צרימות. אך אלה אינן "תקלות"; הן הופכות לחומר הגלם של החקירה. נוכחות קרובה של אדם אחר היא כוח מעורר. לא נדיר לחוות התעוררות רגשית או קושי בזמן הקשבה או דיבור. כשמתעוררת אי-נחת – אצל הדובר או אצל המקשיב – זו הזדמנות לתובנה לגבי שורשי האי-נחת, ובסופה פוטנציאל לשחרור ולהקלה. כל שנדרש הוא שהמיכל הבין-אישי יהיה בטוח דיו, ולכן הנחיית התרגול הזה דורשת מנחים מיומנים שעברו הכשרה לכך.

דיאלוג של תובנה הוא תרגול מדיטציה פורמלי שנעשה בדיבור. כלומר, זו לא שיטה לשיפור "תקשורת" במובן הפופולרי, אף שמיומנויות התקשורת שהיא כוללת יכולות לחלחל לחיי היום-יום. המהלך כאן הפוך: המפגש הבין-אישי מיובא אל תוך המרחב העדין של המדיטציה כדי להזריק אליו את האנרגיה והאתגרים של יחסים, ולפגוש אותם עם איכויות של מיינדפולנס – השהייה של תגובה אוטומטית, הרגעה, הרבה תשומת-לב, סקרנות, תודעת המתחיל ואי-אחיזה.

מסתבר שהדפוסים של המרחב הפנים-אישי אינם תמיד זהים לדפוסי התגובה במרחב הבין-אישי. הסתפקות בתרגול אישי ושקט עלולה להיות מעקף רוחני שמתעלם מפחדים ומבושה, והשתוקקות שמופיעים דווקא מול יצור אנושי אחר. בדומה להיגיון ששולט בכל תרגולי המיינדפולנס, דפוסים חבויים שמפעילים אותנו בלי דעת נחשפים ומקבלים הזדמנות לעבור התמרה. בתרגול שקט אנחנו נתקלים בעיקר בדפוסים השמורים ליחסים בינינו לבין עצמנו – ביקורת עצמית, אשמה, זיכרונות קשים או חרדה. התרגול הדיאלוגי מאפשר לדפוסים בין-אישיים אחרים לבוא לידי ביטוי. מאחר שסבל רב נגרם לנו במרחב הבין-אישי, פוטנציאל השחרור רב גם הוא.

קורסי מיינדפולנס – בחזרה למרחב הבין-אישי

קורסי מיינדפולנס חילוניים דוגמת MBSR ו-MBCT עומדים בעת הזו לפני צומת דרכים. כיוון אחד הוא דיגיטליזציה של הקורסים – אפליקציות וקורסים מוקלטים – כך שכל משתתף ילמד ויתרגל באופן עצמאי לגמרי. המחקר מצביע על תועלת מסוימת גם בתרגול כזה, אך הוא גם מצביע על כך, שלימוד מיינדפולנס בהדרכת מורה שהוכשר לכך נושא פירות משמעותיים יותר (Sommers-Spijkerman et al., 2021; Zhang et al., 2020) אחת הסיבות לכך קשורה במרחב הבין-אישי עצמו: המורה והקבוצה הם בעצמם תנאים שמאפשרים ומחזקים את צמיחת אלמנט המיינדפולנס אצל המשתתפים.

בידי מנחי הקורסים יש כלים שתומכים בפיתוח הפן הבין-אישי של מיינדפולנס. ראשונה במעלה היא ה"חקירה" (inquiry) – טכניקה דיאלוגית שעוזרת לכוון את תשומת הלב של המשתתפים אל החוויה והתגובה אליה. טכניקה זו נולדה אחרי שמפתחי ה-MBCT צפו במטפלים מיומנים מדברים עם משתתפי קורסים על החוויות שלהם אחרי תרגול מדיטציה (Segal et al., 2012). הכוונה הייתה למצוא צורת שיחה שמסייעת לשים-לב לחוויה הגופנית-נפשית, לזהותה ולהבחין בין תגובות מיטיבות ולא מיטיבות אליה. 

סדרת השאלות הראשונה בחקירה מכוונת לזיהוי החוויה הבסיסית: למה שמת-לב? אילו תחושות גוף היו? אילו רגשות התעוררו? אילו מצבי תודעה עלו? אצל מתחילים, רוב הדיווח יעסוק ב"סיפור" או בפרשנות על החוויה, לא בחוויה עצמה. למשל, "הרגשתי שאני לא טוב בזה, רציתי שהזמן יעבור". משפט כזה מתחפש לתיאור חוויה, אבל הוא בעיקר שיפוט ותגובה. ללא הדרכה צמודה קשה להבחין בדילוג הזה. אנחנו זקוקים למישהו חיצוני שיעזור לנו לראות את מה שאיננו רואים. 

חקירה מתחילה, אם כן, בבקשה לחזור לאבני הבניין: תחושה של חום או קור, מגע של הנשימה, לחץ בכתפיים, רטט קל בבטן. מנסיוני המהלך הזה קשה במיוחד למי שהתחנכו כמטפלים במסגרות דינמיות ורגילים להעניק כבוד מיוחד לבחירת המילים של המטופל, ולחפש פרשנות שתסביר את תגובותיו. מנחת מיינדפולנס, לעומת זאת, תגלם בעצמה מיינדפולנס תוך שהיא מתעניינת באלמנטים היסודיים של החוויה, במיוחד הגופנית, תוך השהייה של העניין בסיפור ובפרשנות. לשם כך, דרושה הקשבה נינוחה, ערנית וסקרנית, ויציבות של מיינדפולנס כדי לא להיסחף בהקשבה לשבילים צדדיים, לדרמות רגשיות, לזיכרונות מפתים, וכיוצא באלה.

בשלב שני, רק אחרי שהתבססה תשומת-לב לחוויה היסודית, אפשר לעבור אל התגובה שהתעוררה מולה. כאן המנחה יכולה לשאול "איך הגבת לזה?" או "מה קרה אז?" שאלות מהסוג הזה, תמיד פתוחות ומונעות מתוך סקרנות אמיתית לגלות את התנועה האמיתית של הגוף והנפש, ממשיכות את הטיפוח של מיינדפולנס פנימה והחוצה. שוב, המנחה מגלמת איכויות של תשומת-לב בעצם שאלת השאלה וההקשבה לתשובה, והמתרגל מקבל הזדמנות לחדד את תשומת הלב לגבי אותם דברים שהיו עד עתה בצל. החתירה לתשובה מסוימת, מוגדרת מראש, תמיד תהיה סימן ל"אנטי-מיינדפולנס", כלומר לגישה שנסחפה אחרי רעיונות קודמים, דעתנות, שיפוטיות וחוסר סבלנות. מרחב בין-אישי המבוסס על מיינדפולנס דורש השהייה של כל אלה לטובת אי-ידיעה, פתיחות, סקרנות, והקשבה עמוקה.

אפשר לראות כיצד ההקשבה הפעילה מצד המנחה מגלמת איכויות דומות מאוד לאיכויות ההקשבה בדיאלוג של תובנה. רק אחרי פרק זמן של הקשבה כזו אפשר לפנות ולתת פשר למה שנחווה – וגם אז, במסגרת החקירה אין זה תפקיד המנחה לפרש ולהסביר; ההבנה אמורה לעלות אצל המשתתף באופן טבעי וכתוצאה מההתבוננות. ניקח דוגמה קצרה של חקירה מתוך אחד השיעורים הראשונים בקורס MBSR:

מנחה: הרגע סיימנו את תרגול מודעות לנשימה. לפני שנמשיך, ניקח רגע להתבוננות נוספת. אני סקרנית לשמוע איך הייתה החוויה שלכם במהלך התרגול. משתתפת: כל הזמן חשבתי על ויכוח שהיה לי בעבודה. המחשבות שלי נדדו שוב ושוב. לא הצלחתי להירגע או להתרכז בכלל. מנחה: וכשהמחשבות נדדו, מה קרה בגוף או בנשימה? משתתפת: הממ... הרגשתי לחץ בחזה ומתח [מצביעה על אזור הגרון]. מנחה: אז, כשהופיעה מחשבה על הוויכוח בעבודה הרגשת לחץ ומתח באזורים האלה [מנחה מצביעה על האזורים בגוף שלה]. ומה אז קרה? משתתפת: ניסיתי לא לחשוב. אמרתי לעצמי די, תתרכזי בנשימה. אבל זה לא עזר. מנחה: זה נשמע מתסכל... משתתפת: [מהנהנת.]. כן, ממש. מנחה: וכשעלה התסכול, איך הוא הורגש בגוף? משתתפת: הכתפיים התכווצו עוד. הרגשתי חום. מנחה: תודה. אז היתה תשומת הלב למחשבות, לתחושות הגוף עם המחשבות האלה, ולתגובה. את רואה משהו על הקשר בין הדברים? משתתפת: מעניין... אני רואה עכשיו שהמלחמה עם עצמי גרמה לי להרגיש עוד יותר לא נעים בגוף. גם ככה הרגשתי רע, אבל הרצון לא לחשוב ולהתרכז בנשימה הגדיל את זה.

עצם ההקשבה ושאלת השאלות הפתוחות יכולות להביא לתובנה לגבי האופי הדכאני של דפוס מסוים: איך מחשבות משפיעות על תחושות הגוף, ואיך תחושות הגוף מעוררות תגובה של דחייה ושיפוטיות. במקרים מסוימים נכון להציע פשר או הסבר, במיוחד כשהמשתתף מבקש זאת באופן ברור, אך זה לא לב הטכניקה. הלב הוא גילום של מיינדפולנס בזמן תקשורת: הקשבה לא שיפוטית שמייצרת ביטחון כתנאי לחקירה וגילוי אמת על אודות החוויה. מנחה מיומנת תהיה גם עירנית לתגובות האוטומטיות שעולות בה – הרצון לפתור, להזדהות, להתנגד – ותדע לשמוט אותן.

לפעמים יעלה גם הדהוד גופני-רגשי למה שנאמר, ואז ייתכן ערך בשיתוף קצר שמשרת את הקבוצה. למשל, אחרי שמשתתף יספר על זיכרון קשה שעלה בו בזמן התרגול, המנחה יכולה להציע עצירה קטנה ולדווח על תחושות שעלו בה, למשל שהפסיקה לרגע לנשום ושעלה בה רגש של עצב, ולשאול אם תחושות דומות או שונות התעוררו גם אצל אחרים. כל זה דורש מידה רבה של מיומנות בהפעלת תשומת-לב "בחוץ ובפנים", בזמן אמת ובהתאם לצורכי הקבוצה.

לסיכום, הגילום של מיינדפולנס במרחב הבין-אישי אינו תוספת לתרגול המיינדפולנס "האמיתי", אלא לב לבו של התרגול הזה. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורות קצת שונות בין מורה לתלמיד ובין שניים המתרגלים כעמיתים לדרך. אך בכל המקרים מדובר על אותה שהייה בהתבוננות מבפנים, מבחוץ, וביחד. זו אכן שהייה בהקשבה ובהתבוננות, ולא הקשבה שמטרתה דילוג וריצה למסקנה או לפתרון. עם זה, זו אינה הקשבה פאסיבית, אלא מלאת חיים, עניין וחקירה. מעבר לתועלות האישיות שמרוויחים כשמגבירים מודעות למצבי גוף ורגש, מפגש כזה מזכיר לנו משהו על האפשרות לשהות במרחב בין-אישי דינמי, לא שיפוטי ופתוח – מרחב שמבטא חברות ואכפתיות, שבו אפשר להיות במגע אותנטי עם החיים, עם עצמנו ועם מישהו אחר. מתרגלים רבים מזהים את האיכות הלא-שיפוטית הזו כאיכות אוהבת וסבלנית שמאפשרת ריפוי וצמיחה.

---

מקורות

ארבל, ק' (2016). דברי הבודהה. הוצאת אוניברסיטת תל אביב.

פדרמן, א' (2004). דרשות הבודהה בנושאי הדרך בעלת שמונת החלקים. הוצאה עצמית mindfulness.co.il/path

Segal, Z. V., Williams, M., & Teasdale, J. D. (2012). Mindfulness-based cognitive therapy for depression (2nd ed.). Guilford Press.

Sommers-Spijkerman, M., Austin, J., Bohlmeijer, E., & Pots, W. (2021). New evidence in the booming field of online mindfulness: An updated meta-analysis of randomized controlled trials. JMIR Mental Health, 8(7), e28168.

Zhang, Y., Xue, J., & Huang, Y. (2020). A meta-analysis: Internet mindfulness-based interventions for stress management in the general population. Medicine (Baltimore), 99(28), e20493.