בקשיבות 

קשיבות, ויסות רגשי והיכולת לשאת כאב נפשי במפגש עם האחר אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר שֵׁב אִתּוֹ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת שֵׁב אִתּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.  ~סמדר וינשטוק, "אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר" מתוך "צל עריות" ישנם רגעים אנושיים שבהם עצם המפגש הבין-אישי מהווה חלק משמעותי מן המענה למצוקה נפשית. הטקסט הקצר מציע עמדה של השהיה, קרבה שאינה פולשנית ונכונות להישאר עם כאב מבלי למהר להסבי

מוקדש לאהוב-חיי, איתמר בשן, על לבדיותו עמי כל הימים בדידות קיומית היא האבק הנמצא תדיר סביבנו ובתוכנו. לא נוכל לו; אנו נושמים אותו. התבודדות היא קרן האור הפולחת דרכו, מאירה, מנכיחה ומאלצת אותנו להתבונן בבדידותנו כמצב קיומי-בסיסי. התובנה בדבר קיומה, ברגעים שונים בחיינו, עלולה להעציב, לזעזע ולירא, אך עשויה להיות מלווה גם בתחושה עזה של שחרור ופליאה. בספר מכתבים למשורר צעיר , רילקה פונה אל פרנץ קאפוס, קצין ומשורר בראשית דרכו, המבקש את עצתו: "וכשאנו חוזרים ומדברים על בדידות, כך מתב

במאמר זה אני מבקשת להפגיש בין שני עולמות ידע השלובים בחיי האישיים והמקצועיים, החוכמה הבודהיסטית והגישה הטיפולית CPP (פסיכותרפיה הורה-ילד). בעשור האחרון אני צועדת "בדרך האמצע", והדהרמה והסנגהה משמשות עבורי מחסה ותמיכה בדרכי האישית. נתיב זה מהווה נדבך משמעותי גם בזהותי המקצועית: כעובדת סוציאלית, כמטפלת דיאדית וכסטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. בעבודתי, אני מלווה הורים וילדים המבקשים לתת פשר למציאות הישראלית הקשה, החודרת את קירות הבית והמשפחה. הבסיס הקליני שלי במפ

דיו על נייר  | 180X47 ס"מ התערוכה מוצגת במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע עד ה-25.4.26.   לפני כשנה לערך, הוזמנתי על ידי שיר מלר-ימג'וצ'י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאומנות המזרח, להציג את הגרסה שי, על משל הזן העתיק "רועה ושור" לתערוכה "רוח הדרך". בשנות השמונים (של המאה הקודמת) חייתי ביפן וטאיוון שם למדתי לעומק רפואה סינית, אומנות ותנועה יוצרת וחיה ברוח הדאו. הבקשה הגיעה אלי בתקופה לא פשוטה, בה ליוויתי את אימי היקרה בהתפוגגותה ובפרידתה מהחיים, כך שהשתוקקות ואי ההיאחזות, משמעות

אודי גולדשטיין  מראיין את ד"ר יקיר קריצ'מן על האופק שמציע ללנו מיינדפולנס בשדה הקשר.

"וכשהרוח אחרי הצהריים היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב ואני יודע שזכיתי לאהוב" ~ זכיתי לאהוב, עברי לידר פתיחה: למה בכלל בודהיזם להבנת משפחות? בשנים האחרונות ישנה נוכחות של משפחות להט"ביות בשיח הציבורי, המשפטי והטיפולי. עם זאת, גם כאשר קיימת הכרה פורמלית, ממשיכות לעלות שאלות עיקשות של לגיטימציה: מי נחשב הורה "אמיתי"? ועד כמה קשר, טיפול ונוכחות יום-יומית יכולים להגדיר הורות, כאשר קשר ביולוגי אינו העיקרון המארגן שלה. קיום משפחות של ז

את הרעיון שמיינדפולנס אינו אמור להיות רק הפנייה של תשומת-לב פנימה אפשר למצוא כבר בדרשה על ביסוס תשומת הלב – הבסיס הבודהיסטי וההשראה להתפתחות של כל עולם המיינדפולנס המודרני (ארבל, 2016; פדרמן, 2016). לטובת מי שאינם מכירים, הדרשה מתארת מהלך של טיפוח צורת התבוננות לא נאחזת, סקרנית ומאוזנת בגוף ובנשימה, בתחושות נעימות, לא נעימות ונייטרליות, במצבי תודעה, ובתכונות או במאפיינים מסוימים של הנפש. עד כאן התיאור דומה למדי למה שמוכר מתרגולי המיינדפולנס המודרניים: הפניה מכוונת של תשומת הל

מתוך הספר "עלי דקל ריחניים"  מאת תיך נאת האן. תרגום: חגית הרמון הוצאת בודהיספרא לינק לרכישת הספר כשהייתי נזיר צעיר לימדו אותי שמיני הסבל הגדולים ביותר הם לידה, מחלה, זִקנה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים. אבל הסבל האמיתי של האנושות טמון בדרך שבה אנחנו רואים את המציאות. אם תביטו בהם תראו שגם לידה, זקנה, מחלה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים – הם פלאים בפני עצמם. הם כולם ביטויים יקרי ערך של הקיום. בלעדיהם הקיום