"הרועה והשור" עשר מגילות ופסוקי שירה

דיו על נייר  | 180X47 ס"מ

התערוכה מוצגת במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע עד ה-25.4.26.

לפני כשנה לערך, הוזמנתי על ידי שיר מלר-ימג'וצ'י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאומנות המזרח, להציג את הגרסה שי, על משל הזן העתיק "רועה ושור" לתערוכה "רוח הדרך".

בשנות השמונים (של המאה הקודמת) חייתי ביפן וטאיוון שם למדתי לעומק רפואה סינית, אומנות ותנועה יוצרת וחיה ברוח הדאו.

הבקשה הגיעה אלי בתקופה לא פשוטה, בה ליוויתי את אימי היקרה בהתפוגגותה ובפרידתה מהחיים, כך שהשתוקקות ואי ההיאחזות, משמעות החיים וארעיותם, חיבור ושחרור, קיבלו משמעות מאוד קונקרטית ועכשווית גם לאור המצב בארץ ובעולם בכללותו.

הרגשתי זכות גדולה מעורבת בחיל ורעדה נוכח המשל העתיק, שהוא אנלוגיה לסיפור דרך ולשלבי התעוררות, והפך, עד מהרה , לכלי אימון במסע הרוחני שלי; תרגול התבוננות על התקבעות והשתנות התודעה דרך העין, הלב והיד. כל תמונה במשל קיבלה משמעות עמוקה לא רק ביחסה לרגע הנוכחי, אלא גם אל התהליך כשלם, כשער וכמראה עבורי לחמלה, לאהבה, לחיבור ולהשתנות.

זה היה תרגול תודעתי-גופני-יצירתי יום-יומי. ציירתי ללא הפסקה, מגילות באו והלכו ולאט לאט הדיוק הפנימי הצטלל, היד והתודעה התייצבו והתעדנו יחד עם תנועת המכחול, הדיו והנייר.

היצירה בסטודיו הפכה לשדה של שאילת שאלות קיומיות ורוחניות, תובנות, התנסויות וחיבור עמוק לתודעת הלב כפנס פנימי. מי זו היוצאת לדרך ואיך לגלם אותה? האם להחזיק בחבל ומתי לשחרר ולפגוש את השור כל פעם מחדש?

חיפשתי ביטוי אומנותי אותנטי שיהדהד את הנוכחות שלי ברגע ואת המשל המקורי. אט אט נרקמה רשת של פסוקי שירה ועשר מגילות דיו, נאמנים לתנועה ולפעימת החיים שבי. הדאו התגלה בעדינות וביכולת למימושו. בתוך אותה תנועה נולד "מעשה אמון" – ממואר עיוני שכתבתי בשנים האחרונות על הדאו ופעולתו בחיים. הממואר יצא לאור תוך כדי ימי ה'שבעה' והפך להיות פרק נוסף במגילה, הסכמה להחזיק את החבל בעדינות ולהניח לכוח החיים להוביל ולצעוד עמו.

ייחלתי גם שהצופים והקוראים יחוו משהו מהרטט האותנטי שחשתי בחוויית היצירה. כמה נפלא בעיניי שהיצירה קיבלה חיים משלה, מבקרים מגיעים להתבונן, יושבים במדיטציה מול העבודות, קוראים את השירים ומאפשרים להם להדהד בחלל גופם, בליבם ובתודעתם.

אני מזמינה אתכם לקרוא בפסוקי השירה המלווים כל מגילה כפי שאני עצמי עשיתי כשכתבתי אותם.

עַל שְׂפַת הַיְּקִיצָה

לִבִּי הַמְּכֻנָּף הֲלוּם עִוָּרוֹן,

לְהֵרָדֵם בֶּחָרָבָה אוֹ

לְהִתְעוֹרֵר?

וּכְבָר, דְּבַר מָה מִתְחַוֵּר

הֲמֻלַּת צְלִיל עִקְבוֹתַי

בִּשְׁמֵי הָאֲדָמָה.

עַל הָאֲדָמָה כְּתַב סְתָרִים

יְחֵפָה בְּסִדְקֵי הָאוֹר,

רוֹכֶנֶת לְהַאֲזִין,

יֹפִי לְאֵין שִׁעוּר.

בְּקוֹל חָלוּד מִבֹּץ,

נְשִׁימָה סְדוּקָה,

סוֹד חֲמַקְמַק מִתְגַּלֶּה

כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ

נֹכַח קַרְנַיִם בּוֹהֲקוֹת.

בְּקוֹל חָלוּד מִבֹּץ,

נְשִׁימָה סְדוּקָה,

סוֹד חֲמַקְמַק מִתְגַּלֶּה

כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ

נֹכַח קַרְנַיִם בּוֹהֲקוֹת.

בְּקוֹל חָלוּד מִבֹּץ,

נְשִׁימָה סְדוּקָה,

סוֹד חֲמַקְמַק מִתְגַּלֶּה

כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ

נֹכַח קַרְנַיִם בּוֹהֲקוֹת.

לֹא שְׁנַיִם

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבֵּינֵינוּ מִתְרַחֵב

צְלִילֵי הָרוּחַ

נוֹגְעִים, נְגוּעִים

אֲנַחְנוּ נָשְׂאי אַהֲבָה.

עֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּאֲלֻמַּת אֵין-זְמַן נִמְשֶׁכֶת.

לֹא אֲנִי, לֹא אַתְּ.ה

תְּנוּעַת פְּרֵדָה בְּאָבָק

מֶרְחֲבֵי אֵינְסוֹף מִתְמַזְּגִים

אַף מִלָּה לֹא נְחוּצָה.

אַף פְּעֻלָּה נְכוֹנָה, לֹא נְכוֹנָה, נְכוֹנָה.

אַף מֻשָּׂא, נוֹשֵׂא, מִנְּשֹׂא,

מִכָּל דּוֹרֵשׁ, דְּרִישָׁה, דְּרָשָׁה,

חַף.

חַפָּה.

צִפּוֹר שׁוֹרֶקֶת בַּיַּעַר וְאֵין עֵשֶׂב נָע,

מֵיטִיבָה לָעוּף וְאֵינָהּ מוֹתִירָה עֲקֵבוֹת

טוֹבֶלֶת בַּמַּיִם וְאֵינָהּ מְחוֹלֶלֶת גַּלִּים,

אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת זְרִימַת הַנָּהָר.

הַשְּׁאֵלוֹת חָזְרוּ לְשָׁרְשָׁם

הַכֹּל כְּסִדְרוֹ בָּעוֹלָם,

אֵין דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה.

מֵעֵבֶר לְמִישׁוֹרֵי הָאֲנִי

מָה כּוֹאֵב,

מָה אֵינֶנּוּ כְּאֵב,

עִנְבָּל הַלֵּב מְהַדְהֵד