בין דוקהה לטראומה: דיאלוג בין הדהרמה לטיפול הורה-ילד

במאמר זה אני מבקשת להפגיש בין שני עולמות ידע השלובים בחיי האישיים והמקצועיים, החוכמה הבודהיסטית והגישה הטיפולית CPP (פסיכותרפיה הורה-ילד). בעשור האחרון אני צועדת "בדרך האמצע", והדהרמה והסנגהה משמשות עבורי מחסה ותמיכה בדרכי האישית. נתיב זה מהווה נדבך משמעותי גם בזהותי המקצועית: כעובדת סוציאלית, כמטפלת דיאדית וכסטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. בעבודתי, אני מלווה הורים וילדים המבקשים לתת פשר למציאות הישראלית הקשה, החודרת את קירות הבית והמשפחה. הבסיס הקליני שלי במפגשים אלו הוא גישת ה-CPP (ליברמן וואן-הורן, 2016), המיועדת לעיבוד טראומה בגיל הרך. מאז פרוץ המלחמה, גישה זו אף הותאמה ויושמה בהיקף רחב על ידי עמיתות למקצוע, שהקימו מערך התערבות הכולל מענה ראשוני בחירום לצד טיפולי עומק למשפחות מיישובי העוטף וקו העימות בצפון. פעילות זו, המשלבת עבודה טיפולית והכשרת צוותים, ממחישה את הרלוונטיות של הגישה ואת כוחה לשמש עוגן בעת שבר קולקטיבי.

לרוב, הדהרמה וגישת ה-CPP נלמדות ונחקרות בנפרד, אך מתוך נקודת מבטי כאימא וכמטפלת בישראל של ימינו, מצאתי שהחיבור ביניהן חיוני. שתי הדרכים הללו, התרגול הרוחני והעבודה הקלינית, נפגשות בתוכי ומציעות, כל אחת בדרכה, אפשרות למפגש עם הטראומה והשלכותיה. איני טוענת לדמיון מבני ביניהן, אלא מבקשת להאיר כיצד שפות שונות מעשירות את היכולת לשאת ולעבד כאב. המאמר יציע התבוננות בסיפורו של סידהרתה ובארבע האמיתות המאצילות, וישזור אותן יחד עם עקרונות הטיפול בטראומה, בתקווה לגלות רובד חדש בחשיבה על ההורות והטיפול בישראל בעת הזו.

נתחיל בסיפור על סידהרתה גאוטמה, הנסיך הצעיר משבט השאקיה, אשר לימים ייקרא "הבודהה". סידהרתה נשא עימו מלידה נבואה כפולה: לגדול להיות שליט עולמי רב עוצמה או לצאת למסע רוחני ולהפוך למורה דגול. אביו, מלך השבט, ביקש בכל מאודו להטות את גורל בנו אל דרך השלטון והכוח. מתוך דאגה ואהבה, אך גם מתוך חרדה עמוקה, גונן עליו מכל מגע עם כאב ואי-נוחות. הוא בנה עבורו ארמון מפואר, הקיף אותו בשפע ותענוגות, והרחיק ממנו כל מראה של מחלה, זיקנה או מוות. כך גדל סידהרתה עטוף יופי ונעורים ומנותק מן הידיעה על אודות טבעם של הדברים (נפתלי, 2008).

בתוך הארמון חי סידהרתה חיים מלאי שפע, אך במובן עמוק יותר, היה זה עולם צר ומוגבל. אביו הקפיד שכל מראה של כאב או פגיעוּת יסולקו משדה ראייתו. כשסידהרתה בגר וביקש לצאת אל העיר, הוא נחשף לראשונה אל מה שנמנע ממנו כל חייו: זקן כפוף, חולה תשוש, גווייה הנישאת לקבורה ונווד שחי חיי פשטות. ארבעת המראות הללו טלטלו את תודעתו ומה שהודר ממנו בקפדנות כל חייו, התפרץ מולו באחת. מפגש זה הוליד בו את התובנה, כי החיים בארמון אינם משקפים את ארעיות ושבריריות הקיום (גתין, 2014).

כאֵם לילדים קטנים בישראל של היום, אני שבה ופוגשת את אותו המתח. כמו אביו של סידהרתה, גם בי פועם הדחף לגונן על ילדיי ולהרחיק מהם את המראות הקשים – הדי האזעקות, שיבושי השגרה, חוסר הוודאות, הכאב והמתח שלנו ההורים לנוכח המציאות הבלתי נסבלת של השנים האחרונות. טבעי כי ברצוננו לבנות עבור ילדינו מרחב מוגן, שבו יוכלו לגדול ולהתפתח בשלווה. אולם המציאות, כפי שפרצה אל חייו של סידהרתה, חודרת ואינה ניתנת להסתרה. כעובדת סוציאלית, אני יודעת כי התיאוריות ההתפתחותיות מלמדות, שכאשר לילדים אין מילים או פשר למה שהם פוגשים מתעוררת בהם חרדה חסרת-שם, והם משלימים לבדם פרטים מבהילים אף יותר מן המציאות עצמה. בתקופה האחרונה מהדהדת בי השאלה, הן כאם והן כמטפלת, כיצד נוכל לאפשר לילדינו לשאת מציאות קשה מבלי להותירם לבדם עם החרדה והבלבול?

ההכרה הכואבת כי חומות הבית, כמו חומות הארמון, אינן יכולות למנוע את המפגש עם הכאב, היא זו שהניעה את סידהרתה לצאת למסעו, שבו חיפש פתרון לסבל האנושי. תחילה ביקש למלא את חייו בתענוגות ובחוויות חושיות, אך נוכח לדעת כי גם בשיאם, החיים נגועים באי-נחת, שכן כל רגע של עונג סופו לחלוף, והוא מותיר אחריו השתוקקות מעמיקה והולכת. לאחר מכן פנה לסיגוף קיצוני, עד תשישות והרעבה עצמית, ושם גילה כי ההתנכרות לגוף גם אינה מולידה חירות. שני הקטבים והמתח ביניהם, ההיאחזות בעונג מצד אחד, והסגפנות מהצד האחר, הביאו את סידהרתה לתובנה על אודות הסבל והדרכים להפסקתו (גתין, 2014). תובנה זו קיבלה לראשונה ניסוח פומבי בדרשתו בבנארס, הדרשה הראשונה לאחר התעוררותו, שבה הציב הבודהה את הליבה של תורתו, ארבע האמיתות המאַצילות: ההכרה בדוקהה, ההתבוננות במקורותיה, האפשרות לשחרור והמחויבות לדרך המתמשכת של התרגול (גולדסטין, 2023). 

לצד הדרך שהתווה הבודהה להתמרה של הסבל, ה-CPP מציעה מודל עבודה המותאם לעיבוד טראומה בתוך קשר הורה-ילד. גישה זו, העוסקת בטיפול בילדים צעירים, שנחשפו לטראומה, מבוססת על ההבנה שילדים הם תצפיתנים מעולים, אך פרשנים גרועים: הם קולטים היטב את מה שמתרחש סביבם, אך ללא תיווך של מילים והחזקה משותפת הם נותרים לבדם עם חוויות סוערות ופרשנויות מבהילות. זוהי גישה אינטגרטיבית, הנשענת על כמה עמודי-תווך תיאורטיים:

ראשית, תיאוריית ההתקשרות: בולבי (1988) תיאר את מערכת ההתקשרות כארגון ביולוגי-התנהגותי המופעל כאשר התינוק חש מצוקה או איום, ומכוון אותו לחפש את קרבת הדמות המטפלת. מענה זמין, רגיש ועקבי של ההורה מספק הגנה, מרגיע ומבסס תחושת ביטחון, ואילו מענה חסר או לא עקבי עלול לפגוע ביכולת הוויסות ובתחושת הערך העצמי של הילד.

שנית, מן החשיבה הפסיכו-דינמית נשאבת ההבנה, שטראומות לא-מעובדות של ההורה מילדותו עלולות להדהד בקשר שלו עם ילדו בהווה. "רוחות הרפאים בחדר הילדים" הן אותם זיכרונות וחוויות מוקדמות לא-מעובדות של ההורה, השבות ומופיעות במרחב שבין ההורה לילד ומעצבות את הפרשנות שההורה מעניק לחוויות הילד ואת תגובתו אליהן (Fraiberg et al., 1975). לצידן נשענת הגישה גם על עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים, המדגישים את חשיבות פעולת השיום, הבהרת הרצף הסיבתי ובניית נרטיב קוהרנטי, המסייע להפחית בלבול ולחזק תחושת שליטה (דוד, 2019). 

כך מתהווה מסגרת טיפול אינטגרטיבית, שבה ההורה והילד נושאים יחד את הטראומה, לא מתוך ניסיון להכחישה או לבטלה, אלא מתוך שהייה משותפת במציאות כפי שהיא. במרכז ההתערבות עומד תהליך של בניית נרטיב משותף, ההורה והילד מעניקים יחד משמעות למה שהתרחש בתוך מרחב יחסי ההתקשרות. הנרטיב מתבסס על המשולש: האירוע הטראומטי (מה קרה לילד ומה חווה), הסימפטומים והרגשות (איך הילד מרגיש ומתנהג מאז האירוע), הטיפול והתקווה (כיצד נעזור בטיפול). הטיפול מתקיים במרחב דיאדי ילד–הורה, בנוכחות המטפל, מתוך התפיסה שיחסי ההתקשרות הם הזירה המרכזית לעיבוד ולהשבת תחושת הביטחון (ליברמן וואן-הורן, 2016).

בחלקים הבאים של המאמר, אבקש להניח את ארבע האמיתות המאצילות לצד קודקודי המשולש הטיפולי ולבחון את הדיאלוג המתקיים ביניהן ואת האופן שבו הוא מרחיב את יכולתנו לפגוש את המעשה הטיפולי ואת החיים עצמם.

האמת הראשונה: המפגש עם הדוקהה והטראומה

כאשר יצא סידהרתה לראשונה מן הארמון, ונתקל במראות שחשפו בפניו את שבריריות הקיום, התבהרה לו האמת הראשונה: החיים כרוכים בכאב ובאי-נחת יסודית (דוקהה). לא מדובר רק במחלה או במוות, אלא בהכרה, כי גם בלב הרגעים הנעימים מקופלת אפשרות האובדן, ובכל רגע של סיפוק שזורה הידיעה כי סופו לחלוף. ההכרה בדוקהה לא הייתה עבורו רעיון מופשט, אלא חוויה חושית, כזו שהרסה את האשליה שאביו בנה סביבו. דווקא הניסיון למנוע ממנו כל מגע עם כאב הפך את המפגש עימו לחד ולבלתי נסבל. מתוך הטלטלה הזו החל מסעו הרוחני: אם הכאב הוא חלק בלתי נפרד מן החיים, השאלה היא כיצד נוכל לשאתו (נפתלי, 2008).

ביום-יום, עם ילדיי, אני נוכחת לגלות עד כמה הם ערים למציאות הסובבת אותם, הם קולטים את התנודות במצב הרוח שלנו, את הרעשים שבחוץ ואת המתח שבבית. הם מרגישים היטב שמשהו מתרחש, אך בהיעדר מילים שיחברו עבורם את חלקי התמונה, הם נותרים עם חרדה חסרת-שם. במרחב הדומם הזה, הם משלימים את הפערים בעצמם, ולעיתים קרובות בוראים בדמיונם תרחישים מבהילים אף יותר מהאמת עצמה. כאן נפגשת האמת הראשונה של הבודהה עם עקרונות ה-CPP. המציאות הקיומית, בייחוד בתקופה הנוכחית, כרוכה בלא מעט דוקהה ולא ניתן להסתירה או להכחישה, ממש כמו בסיפורו של סידהרתה – המפגש עם הכאב הוא בלתי נמנע. כאן נכנס הקודקוד הראשון במשולש של ה-CPP: הטראומה (מה קרה). האתגר שלנו כהורים ומטפלים הוא להכיר בכך שקרה משהו לא נעים, לקרוא לו בשם, ולתת לילד תחושה שהוא איננו חווה את הפחד לבדו. משם נתחיל לבנות את הנרטיב בטיפול, כדי לאפשר שיום ונגיעה בטראומה במרחב יחסי ההתקשרות (ליברמן וואן-הורן, 2016).

האמת השנייה: מעגל ההשתוקקות והסימפטום

בעוד שהאמת הראשונה חושפת את קיומו הבלתי הנמנע של הכאב, האמת השנייה מבקשת להצביע על שורשו ומקורו. ראהולה (2004) מזהה מקור זה כ"צמא" (Tanha), כוח מנטלי אדיר המניע את החיים, ומייצר המשכיות והתהוות בלתי פוסקת. צמא זה לובש שלוש צורות עיקריות: התשוקות להנאות החושים, השתוקקות לקיום ולהתהוות (הרצון להמשיך להיות, לצבור ולהיאחז), והשתוקקות לאי-קיום (הרצון לחדול, או להימנע). הדינמיקה הזו יוצרת מעגל סגור: כאשר אנו פוגשים חוויה בלתי נעימה, מתעוררת בנו לעיתים קרובות השתוקקות לאי-קיום, רצון שהרגע הנוכחי יחלוף, ייעלם או ישתנה. באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון הזה להיפטר מן הכאב הוא סוג של היאחזות, המייצרת סבל נוסף. כך, התנועה המתמדת בין המשיכה לנעים לבין הדחייה של הלא-נעים, מנציחה חוסר שקט ומונעת מנוח (שם).

אל מול התפיסה הבודהיסטית, המתארת את ההשתוקקות כנטייה חוזרת של התודעה, העולה באופן מותנה בכל מפגש עם נעים או בלתי-נעים, הסימפטום, שהוא הקודקוד השני במשולש של ה-CPP, מתבונן בתגובות הילד לטראומה. לא רק השאלה מה קרה, אלא כיצד הילד מגיב למה שקרה ומה הקשר בין האירוע לסימפטומים. בעת טראומה מתרחשת הצפה של מערכת ההישרדות (האמיגדלה ומערכת הסטרס), לצד כשל בעיבוד ובוויסות הקשורים בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדם-מצחית. מצב זה מונע מן החוויה הטראומטית להתארגן כסיפור נרטיבי בעל תחימה בזמן ובמקום, והיא נותרת כרשמים סנסו-מוטוריים וגופניים בלתי-מעובדים (ואן דר קולק, 2021). כתוצאה מכך, הילד נלכד במעגלים נוירולוגיים של שחזור (משחקים חזרתיים, מחשבות חודרניות ודפוסי הימנעות). הסימפטומים הטראומטיים של הילד או של ההורה אינם תוצאה של בחירה מודעת, אלא מאמץ פנימי בלתי נשלט לעיבוד חוויה בלתי נסבלת (Cohen, 2006).

כך ניתן לראות את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים כהשתקפות של דינמיקת ההשתוקקות שתיאר ראהולה (2004), כניסיון מתמשך להיפטר ממה שאינו נעים, כמיהה לכך שהחוויה תיעלם או שתוחלף במציאות אחרת ולבסוף הישאבות מחודשת אל החזרתיות. ב-CPP נרצה לאפשר לילד ולהורה לחבר בין האירוע הטראומטי לסימפטומים, ולהביע את רגשותיהם סביב האירועים הקשים ומה שהם מעוררים. זאת כדי לתת פשר להתנהגות הסימפטומטית שעשויה לבלבל, לעורר אשמה ולהכאיב לילד ולהורה גם יחד וכך לצאת ממעגל החזרתיות (דוד, 2019).

האמת השלישית: האפשרות לשחרור ולתקווה

האמת השלישית הציבה את האפשרות להפסקת הדוקהה – לא כהכחשה או כבריחה מהכאב, אלא כיכולת להשתחרר מן ההיאחזות שמזינה אותו. אין הכוונה למצב סטטי או אוטופי, אלא להפסקת הדחף הבלתי-פוסק לשנות את החוויה, מה שעשוי לייצר חירות פנימית חדשה. לעיתים זו נוכחות רגעית של הקלה ולעיתים זו חוויה מעמיקה יותר של שחרור מתמשך. בכל מקרה, ההכרה שהסבל הנלווה לכאב אינו גזירת גורל, אלא תופעה שניתן לשאת, פותחת פתח לתקווה (קורנפילד, 2009).

במובן זה נוגע הקודקוד השלישי במשולש של ה־CPP, הטיפול והתקווה, במהות דומה. לאחר ההכרה באירוע (האמת הראשונה) והבנת תגובות הילד (האמת השנייה), הטיפול בונה מרחב שבו החוויה מקבלת פרספקטיבה חדשה. בניית הנרטיב המשותף מייצרת הבחנה בין עבר להווה, ומאפשרת את החזקת הטראומה (הדוקהה) בתוך קשר בטוח. כל אלה מסייעים לילד ולהורה לא רק לשרוד ולשאת את הטראומה, אלא גם לדמיין המשכיות. התקווה אינה מוחקת את מה שקרה, אלא משקפת את היכולת לשאת אותו מבלי להיכלא בלולאת הסימפטומים. כך, בדומה לאמת השלישית בבודהיזם, גם ב־CPP מתגלה נתיב לשחרור יחסי, לא העלמת הטראומה, אלא חיים שבהם היא אינה תופסת את כל המרחב הנפשי (ליברמן וואן-הורן, 2016).

האמת הרביעית: הדרך והמרחב הטיפולי

האמת השלישית הציבה את האפשרות להפסקת הדוקהה, אך הבודהה הבין כי האפשרות לבדה איננה מספיקה. תובנה, גם כשהיא בהירה ומטלטלת, עלולה להתפוגג אם אינה נטמעת במסגרת של תרגול מתמשך. הידיעה כי ניתן להרפות מן ההיאחזות חייבת להתגלם בדרך סדורה, עקבית ומושכלת. כך נולדה האמת הרביעית: ההבנה שהחירות מן הסבל איננה רגע של חסד, אלא תהליך מתמשך, המחייב הליכה בדרך ברורה, כזו המשלבת בין תובנה פנימית, אתיקה של יחסים ותרגול עקבי של תשומת-לב (גולדסטין, 2023). הדרך בת שמונת האיברים, המהווה את הליבה של האמת הרביעית, מחולקת באופן מסורתי לשלושה תחומי אימון: חוכמה (השקפה נכונה וכוונה נכונה), אתיקה (דיבור נכון, פעולה נכונה ופרנסה נכונה) ופיתוח התודעה (מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה וריכוז נכון). עיקרה של הדרך הוא שינוי במבנה התודעה, המאפשר מעבר מהיאחזות לחמלה, ומראייה מצומצמת להכרה בחולפיות ובתלות ההדדית של התופעות (ראהולה, 2004). הדרך איננה מנותקת מהיום-יום, אלא מתקיימת בתוך החיים ומבקשת להפוך אותם לשדה התרגול. במובן זה, האמת הרביעית אינה אירוע חד-פעמי אלא פרקטיקה יום-יומית ומחויבות מתמשכת להיפגש עם המציאות כפי שהיא, מרגע לרגע (שם).

בדומה לתפיסת "הדרך" הבודהיסטית, גם ב-CPP השחרור מן הסבל איננו תולדה של רגע קתרטי בודד, אלא תהליך מתמשך הדורש מחויבות ועקביות. המרחב הדיאדי (הורה-ילד) בנוכחות המטפל מתפקד כ"דרך" טיפולית, שבה בכל מפגש מחדש ניתנות מילים לאירוע הטראומטי, נחקרות צורות הביטוי שלו ברגשות ובסימפטומים, ומתאפשרת בנייה של משמעות ופשר. הנרטיב שנבנה אינו סיפור סגור ומוגמר, אלא מארג חי הנמצא בתנועה מתמדת, הוא משתנה עם התפתחותו הקוגניטיבית והרגשית של הילד, עם יכולתו המעמיקה והולכת לשאת מורכבות, ועם התנודות הבלתי פוסקות של ההקשר החיצוני שבו חיה המשפחה (ליברמן וואן-הורן, 2016).

ארעיות ומחסה: בסיס בטוח וחוף מבטחים

אופיו המשתנה של הנרטיב בטיפול מהדהד את אחד מעקרונות היסוד של הדהרמה, הארעיות. כשם שאין תופעה יציבה במציאות, כך גם המשמעות שאנו מעניקים לחוויותינו איננה קבועה, אלא מתגבשת שוב ושוב, בכל חזרה אליהן (גולדסטין, 2023). בהקשר זה, ה-CPP והאמת הרביעית נפגשות: שתיהן אינן מבטיחות קץ לכאב, אלא מציעות מסגרת מתמשכת של תרגול והתבוננות. זוהי פרקטיקה של נוכחות, תיקוף וחמלה, המתרחשת ברצף הזמן ומאפשרת להורה ולילד לא רק לשאת את מה שאירע מבלי להתפרק, אלא גם לטוות ממנו סיפור שיש בו המשכיות, קשר ותקווה. הנרטיב אינו נבנה בחלל ריק, אלא בתוך היחסים החיים שבין ההורה לילדו. עצם המפגש החוזר שבו ההורה נוכח עם ילדו אל מול החוויה, הוא המרחב שבו מתהדקת ההתקשרות ומתחזקת תחושת הביטחון. הדגש על חיזוק יחסי ההתקשרות בין ההורה לילד עומד בלב העשייה הטיפולית שלנו.

עמדה זו מהדהדת בעיניי את ההתייחסות הבודהיסטית ל"לקיחת מחסה" בבודהה, בדהרמה ובסנגהה. הכרזה זו מבטאת את ההבנה שאין ביכולת היחיד לשאת את הכאב והסבל לבדו. המחסה איננו בריחה מן המציאות, אלא עמידה מולה מתוך הישענות על שלושה עוגנים: הדמות של המורה שהתעורר, תורתו המכוונת לדרך, והקהילה המחזיקה ומלווה את המתרגל. המחסה אינו מבטל את הדוקהה, אלא מאפשר לשאתה, שכן היא נתמכת ברשת של קשרים ומשמעויות (גתין, 2014). כך ב-CPP אנו מוצאים שהמחסה של הילד איננו רעיון מופשט, אלא מתגלם ביחסים החיים עם ההורה. יחסי ההתקשרות עם ההורה מספקים חוף מבטחים בשעת מצוקה ובסיס בטוח להתפתחות וליציאה אל העולם (בולבי, 1988).

מבט מסכם: אינטגרציה וגבולות הדיאלוג

המפגש שביקשתי להתוות במאמר, בין ארבע האמיתות לבין המשולש הטיפולי, מציע התבוננות אינטגרטיבית אל מול מציאות שיכולה להיות טראומטית. הראיתי כיצד ההכרה ב"דוקהה" (האמת הראשונה) וההבנה של מעגלי ההיאחזות (האמת השנייה) משתקפות במרחב הקליני בחיבור שבין קודקוד הטראומה (מה קרה) לבין קודקוד הסימפטום. בהמשך לכך, האפשרות לשחרור (האמת השלישית), פוגשת את קודקוד "העזרה והתקווה" בטיפול, ומציעה אופק להתמודדות עם הכאב. ולבסוף, הדרך בת שמונת האיברים (האמת הרביעית) מהדהדת את התהליך הטיפולי עצמו, לא כסיפור סגור, אלא כתהליך חי ומתהווה של בניית משמעות מרגע לרגע. במובן זה, לקיחת מחסה וביסוס יחסי ההתקשרות מגלמים עיקרון משותף: אין אפשרות לבטל את הכאב, אך ניתן להישען על קשר חי ואנושי כדי לשאת אותו, להעניק לו מילים ולהפוך אותו מחוויה מאיימת לחוויה הניתנת לעיבוד והכלה.

לצד ההדהוד המשותף, אני ערה לפערים המהותיים שבין שתי הגישות. בעוד שההגות הבודהיסטית מושתתת על עקרונות של "אי-היאחזות" ושל חקירת ה"ריקות" וה"אין-אני", הרי שגישת ה-CPP נשענת על תיאוריית ההתקשרות ועל בניית נרטיב אישי והקשרי. אלו הבדלים עמוקים, הנוגעים ללב התפיסות של זהות, קשר ומשמעות. איני מנסה לטשטש הבדלים אלו, אלא לייצר דיאלוג ביניהן, כדי לאפשר מרחב משחקי של חשיבה, שבו השפות השונות אינן מבטלות זו את זו, אלא מעשירות את יכולתנו להחזיק את מורכבות החוויה האנושית. מרחב זה מאפשר לנו להתמקם במתח שבין הרצון לגונן על ילדינו לבין חשיפתם למציאות, ובין השחרור מהיאחזות לבין הצורך הקיומי בקשר תוך הסכמה לשהות שם, ללא הכרעה.

לאורך המאמר הצעתי אפשרות לשאת ולתווך את המציאות, הן מול ילדינו והן מול מטופלינו. אולם, חשוב להדגיש, כי הנכונות לקבל את הכאב כחלק בלתי נפרד מהחיים, אין משמעה הצדקה של המצב או כניעה בפניו. גם כעת תחת אשליה של יציבות, אנו חיים בתוך הוויה מאוימת, שלנו ושל שכנינו. ההיחלשות הזמנית של רעם התותחים אינה מעלימה את המציאות שמוסיפה לדמם קרוב כל כך. הדרך בת שמונת האיברים מפנה את מבטנו גם החוצה ומציעה עמדה אתית אשר לא מסתפקת בתרגול על הכרית ובעבודה קלינית בחדר הטיפולים, אלא תובעת מאיתנו מחויבות מוסרית להמשיך ולשאוף לשינוי יסודי של המרחב הכואב שבו אנו חיים.

ובנימה אישית, גם בימים אלו של שגרה מדומה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול המגבלות שלי כאימא. כאשר ילדיי בני השלוש מצביעים על דגלים צהובים, שאומנם כבר דהויים, אך עדיין נוכחים בצדי הכביש, וקוראים: ״דגלים של מכבי״, או כשהם רואים חיילים ושואלים אותי: ״אימא, למה הם הולכים עם מקדחה?״ אינני מוצאת בי את האומץ לתקן אותם. אני בוחרת בחוסר התיווך ובהכחשת המציאות באותו הרגע, וליבי נשבר. אולי כאן מצוי השבר האנושי העמוק ביותר, הידיעה שגם אם יש לנו דרכים לשאת את הכאב, נותרים חלקים פצועים שאין להם מזור מלא, המהווים עדות כנה לפגיעותנו המשותפת.

---

מקורות

בולבי, ג׳ (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. עם עובד (המקור פורסם ב-1988).

גולדסטין, ג׳ (2023). מיינדפולנס: המהות והתרגול בדרך הבודהיסטית (א. משעול, מתרגם; ק. ארבל, עריכה מדעית). הקיבוץ המאוחד.

גתין, ר׳ (2014). בודהיזם: היסטוריה, הגות ותרגול (א׳ כהנא, מתרגמת). אלטרנטיבות. (המקור פורסם ב-1998).

דוד, פ׳ (2019). לדבר את הבלתי-מדובר: על שיחה עם ילדים צעירים על טראומה. נקודת מפגש, 29-27.

ואן דר קולק, ב׳ (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה (א' רילוב, מתרגמת). פרדס.

ליברמן, א׳, וואן-הורן, פ׳ (2016). אל תכה את אימא שלי: מדריך טיפולי לקשר הורה-ילד בו הילד עד לאלימות משפחתית (ק׳ רונאל, מתרגמת). אל-חכים.

נפתלי, ש׳ (2008). בודהיזם לאימהות: גישה רגועה לטיפול בעצמך ובילדייך (י׳. בן־יואב, מתרגם). אסיה.

קורנפילד, ג' (2009). הלב הנבון: מדריך לעקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית. מודן.

ראהולה, ו׳ (2004). מה לימד הבודהה (א׳. יסעור, מתרגם). כתר.

Cohen, E. (2006). Play and adaptation in traumatized young children and their caregivers in Israel. In L. Barbanel, & R.J. Sternberg (Eds.), Psychological interventions in times of crisis (pp. 151-180). Springer.

Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant–mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387-421.