בדידות, התבודדות ולבדיות

מוקדש לאהוב-חיי, איתמר בשן, על לבדיותו עמי כל הימים

בדידות קיומית היא האבק הנמצא תדיר סביבנו ובתוכנו. לא נוכל לו; אנו נושמים אותו. התבודדות היא קרן האור הפולחת דרכו, מאירה, מנכיחה ומאלצת אותנו להתבונן בבדידותנו כמצב קיומי-בסיסי. התובנה בדבר קיומה, ברגעים שונים בחיינו, עלולה להעציב, לזעזע ולירא, אך עשויה להיות מלווה גם בתחושה עזה של שחרור ופליאה. בספר מכתבים למשורר צעיר, רילקה פונה אל פרנץ קאפוס, קצין ומשורר בראשית דרכו, המבקש את עצתו: "וכשאנו חוזרים ומדברים על בדידות, כך מתברר והולך, שביסודו של עניין, אין זה דבר שאפשר לבחור בו או לעוזבו. הננו בודדים. אפשר לטעות בכך ולהעמיד פנים כי אין הדבר כך. זה הכול" (רילקה, 1964: 32).

יש קשת עשירה של שמות תואר ופעלים הממחישים את ההתנסויות הרגשיות הכרוכות בבדידות: נימות של עריריות, היעזבות, עצב וכמיהה (גולדברג, 1970); הרהור מתבונן ומתאר במדויק (טל ורפפורט, 2017; פסואה, 2006) ואף שמחת שחרור פורצת, הגומעת ומזינה את היקום כולו באהבת-פרא נטולת שְנִיּוּת (ויטמן, 2002). בדידות והתבודדות מעוררות אותנו לחוש ולתפוש את הדקויות הרגשיות, המחשבתיות והפיזיות העדינות ביותר בגוף-הכרה ולהיות כל מה שמתדפק על דלתות חושינו. ברגישות המתפתחת במצב זה מתרחש פלא: הבנת ההתהוות ההדדית האינטימית עם הסובב אותנו – תודעה נטולת גבולות, ללא מרווח בין המוחשי למטאפיזי – בעוד קרינת עצמותו החד-פעמית של כל אובייקט מתחדדת ומועצמת. אנו יודעים את הווייתו של כל פרט ללא פרשנות או ניסיון להבין, אנחנו אחד עמו.

בת-דמותן של בדידות והתבודדות היא, לטעמי, השירה, הנגועה (לא טעות) בטעמם של מסתורין, עושר חווייתי, יופי, כאב, שלווה, שמחה ושחרור מסבל, הכרוכים במצבנו הקיומי (בולוקן, 2011, הופמן, 1980; הופמן, 1985; תמרי, 1993). כל היצירות שהפעימו אותנו, שהיוו ומהוות מזון-רשמים רוחני עבורנו, ניזונו ממצבי בדידות והתבודדות של יוצריהן, שהבשילו לכדי מצב מנטלי נוסף, של לבדיות, שבכוחה לעורר חוויות של שמחה, עצב, כמיהה, הומור, הקלה, יופי מכאיב ופליאה, ולהעניק להן ביטוי פואטי ברגע של הארה, כטעמו של הבלתי ניתן לביטוי.

במעוף אחר מעוף של נשמה זורמת ובולעת אחלוף / הרחק מתחת למד העומק יעבור מסלולי./

אני טועם מן החומר ומן הרוח / אין שומר שיכלא אותי, אין חוק שיעצור בעדי (ויטמן, 2002: 70).

אשה יפה גוללת וילאות חדרה / יושבת ארכות סורקת גבותיה המסותתות /

ובכל זאת נתן לראות שובל לח של דמעות / ולך תדע על מי מצר לבה (לי באי, אצל טל ורפופורט, 2017: 101).

הסתגרות חרפית - / שוב זה העמוד יהיה/ לי לחברותא (בשו, אצל תמרי, 1993: 84).

מתבונן בירח / התודעה/ כרקיע רחב / מאבד עצמי בצליליו / מרתק ליפיו (דוגן, אצל בולוקן, 2011: 41).

אף כי ישנם כמוך / שפרשו מן העולם / כדי להציל אחרים / אני מבקש רק את הפנאי / שבבקתתי 

(ריוקאן, אצל בולוקן, 2011: 93).

להתבודדות כמצב נסיגה סיבות ונסיבות שונות. לעיתים זו התבדלות הנובעת מאכזבה, דיכאון, ניכור חברתי, תחושת חוסר שייכות, כעס או ביישנות; לעיתים התבודדות היא מצב מכוון ומודע – רצון להשיל מעלינו אדרת של מועקה. יש שהיא בחירה כדרך חיים מיטיבה, המאפשרת לחוות את העולם במלואו, ויש שעלינו ליצור בחיינו תנאים של התבודדות כדי להשיב לעצמנו צלילות מחשבתית. בהתבודדות מעין זו אנו יוצרים תנאי מעבדה פנימיים; חוקרים את  מניעינו, את הדפוסים האוטומטיים המנהלים את חיינו, את מקורות הסבל והעכרת ההכרה, ומתוך כך נפתחת הדרך להבנה מדויקת יותר של המציאות ולביסוס קשרינו בעולם באופן נבון, חומל ומלא יותר. מצבי בדידות שלא בחרנו בהם מנתבים אותנו, לא אחת, להתבודדות ולחיפוש אחר דרך רוחנית שיש בה מענה לחסר עמוק אך עלום בחיי היום-יום. הדרך מתווה עבורנו פרקטיקות של מדיטציה, רטריטים, שמירה על דלתות החושים ושינוי אורחות חיים שהורגלנו בהם.

עצם הנכונות לשהות ברטריט, בהתבודדות ובבדידות פנימית, בתנאים השולפים אותנו מן המוכר, היא ראשיתה של טרנספורמציה. האם אין אנו משיתים על עצמנו תנאים של התבודדות כדי שמושגים תיאורטיים יהפכו בשר מבשרנו, כדי שריקות מממשות קבועה, נבדלת ונצחית, לא תישאר רעיון בלבד, אלא תהפוך לתובנה השומטת ה את הדואליות הצמנטית המתגבשת תדיר בהכרה וגורמת לנו לסבל מיותר? האם אין אנו יוצאים לרטריט מתוך רצון, מוכנות או כמיהה לתפוש באופן ישיר את מה שניתן להגדירו כ"ריקות" ולוּ לרגע, כסאטורי, או כפי שכינה זאת אג'אהן אנאן "ניבאנה זמנית" (Momentary Nibbana) (Anan ,2011: 66)?

הטרנספורמציה המנטלית מתחילה בנכונות להתנסות ישירה במצבים חיצוניים לא נוחים ובמצבים פנימיים לא קלים, שבהם מתגלות ומתפוגגות האיכויות המעיבות על ההכרה הצלולה (assava). בעודנו פוגשים באופי הריק שלהן על מה עלה כעס? במי התעוררה קנאה? המפל המציף של מחשבות, רגשות, דמיונות ופטפוט פנימי רפטטיבי שוכך; סיגים רבים נושרים, מתכלים ונצרפים, ונפתח מרחב שבו לדברים אין עוד אחיזה בהכרה.

ברגעי חסד אלה, "בנראה יהיה רק הנראה; בנשמע יהיה רק הנשמע; במוחש יהיה רק המוחש; בנחשב יהיה רק הנחשב", כפי שתיאר זאת הבודהה ב-Malunkyaputta Sutta, בשיעור שהעניק לנזיר הזקן מלונקיאפוטה. "כי כאשר, מלונקיאפוטה, באשר לדברים נראים, נשמעים, מוחשים ונחשבים על ידך, בנראה יהיה רק הנראה, בנשמע יהיה רק הנשמע, במוחש יהיה רק המוחש, בנחשב יהיה רק הנחשב, כי אז מלונקיאפוטה, לא תהיה [מרוגש] על ידי 'זה'. כאשר, מלונקיאפוטה, אינך [מרוגש] על ידי 'זה', כי אז לא תהיה [לכוד] ב'זה'. כאשר, מלונקיאפוטה, אינך [לכוד] ב'זה', כי אז תהיה לא כאן ולא מעבר, ולא בין השניים. דבר זה בעצמו הוא סוף הסבל" (Samyutta Nikaya, 35:95 אצל Bhikhu Bodhi, 2000 , תרגם איתמר בשן).

ברטריטים או גם ברגעים מסוימים בחיי יום-יום, בתרגול מדיטציה פורמלית ולא פורמלית, שבהם אנחנו מביאים עצמנו באופן יזום לתנאי התבודדות, נוצר סיכוי לשנות את פריזמת ההתבוננות והפעולה שלנו, להבין מה מניע אותנו ומה מונע מבעדנו לראות את עולם התופעות כזרימה מתמדת שאין לנו יכולת לאחוז בה, לטעון לבעלות עליה או לבודד בה דבר. בהתבודדות תתרחש היווכחות ישירה באי הוודאות של קיומנו הרופף, השברירי, ואולי גם טיפוח חוסן פנימי נוכח כל המטלטל אותנו.

אני תופשת, אפוא, את ההתבודדות כסוג של הזנה – כסובסטנס הכרחי לגוף-הכרה, כמו לחם, כמו מים, כמו אוויר. בעוד שהתבודדות, במובנה השגור, נתפשת כנסיגה פיזית מן העולם, מחֶבְרַת אנשים, מהתרחשויות חברתיות, מקצועיות, פוליטיות ואחרות; בדידות נתפשת, לא אחת, כמצב רגשי מורכב, הטומן בחובו תחושת חסר, ניתוק, כאב מנטלי וכמיהה למגע פיזי, חברתי או רוחני או געגוע עלום לנשגב. מבעד לפילטרים שנאספו בהכרתי לאורך השנים, זכורים לי זמנים ארוכים ורבים של בדידות. למעשה, זו הייתה התמה המרכזית בחיי. השורש. הליבה. הנחתי לעולם והעולם הניח לי בבדידותי. פרט בשיר זעקת השבר הוא תיעוד הִיוָּוכחותי כילדה בבדידות קיומית (גונן, 2012: 123):

בְּאֵין מֵהֵיכָן וְכָל הַיָּמִים דּוֹמִים / אֲנִי יוֹרֶדֶת לֶאֱכֹל חוּבֵּזות בְּלִי לִשְׁטׂף

בַּחָצֵר הַמֻּזְּנַחַת שֶׁל שְׁלֹמֹה וְדוֹדָה פָאנִי עֲרִירִים / לְיַד הַבַּיִת שֶׁל אֵלִי מַיְיזֶלְס, אִמּו עֲדַיִין בָּחַיִּים

בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן אֲנִי יוֹדַעַת / הָעוֹלָם רֵיק כְּמוֹ רְחוֹב עָזוּב

אלה אינן מחשבות ומילים קלות לילד, ובכל זאת, איני סבורה שתחושות אלה זרות לילדים רבים. "לבדיתי לבדיתי ובכיתי", אומרת הילדה בשירהּ של מרים ילן שטקליס, המשקפת בפשטות את בדידותה של הגיבורה ויוצרת בנו הזדהות (ילן-שטקליס, 1986: 62). לא קל לדעת בדידות והתבודדות בגיל כה צעיר, שבו אין מי שיגדיר עבורנו את המצב הנפשי. כילדים, אנחנו חסרים את הכלים הפסיכולוגיים הדרושים כדי להתמודד עם מה שטמון בתודעה כערפל חסר צורה, העלול לפרוץ כמשאלת מוות מוקדמת, כדיכאון, או מאוחר יותר כשירה (לפחות במקרה שלי). בבדידותי נבקע הערפל פעם אחת. ידעתי אותו, על אף שהוא נסגר למשך שנים רבות (גונן, 2012: 94).

וּבְכָל יוֹם שַׁבָּת בִּבְגָדִים אֲפֹרִים וּוְרֻדִּים / בַּחֲלִיפוֹת חַג אֲנַחְנוּ שְׁלשָׁה / חוֹצִים אֶת גֶּשֶׁר חָלִיסָה מֵאֲחוֹרֵי בַּיִת הַתַּעֲשִׂיָּה

אִמָּא וְאַבָּא שְׂמֵחִים וּשְׁלֵוִים / חַיִּים וְהוֹלְכִים וְשׁוֹתְקִים /

וּבְרֶגַע זֶה מַמָּשׁ / הַנֶּצַח נִפְעָר צָלוּל וָרֵיק /

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשֶּׁקֶט בְּקוֹל / בִּידִיעַת מָה שֶׁהִנּוֹ מוּאָר וְקַיָּם / וְהוֹלֵךְ מִתְּחִלַּת מָה שֶׁאֵין לוֹ

תֹּאַר וָשֵׁם וְעַד עוֹלָם / שֶׁלֹּא הוּתְנָה, שֶׁלֹּא הִתְהַוָּה, שֶׁלֹּא נוֹצַר, שֶׁלֹּא נוֹלַד, שֶׁלֹּא נִבְרָא,

וּבִידִיעָה אֲנִי מְבָרֶכֶת

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן לִי שְׁמִי, בָּרוּךְ שֶעָשַׂנִי בַּת יְחִידָה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁלֹּא נוֹלַדְתִּי בַּקִּבּוּץ

כילדים, השהייה במצבי בדידות והתבודדות איננה קלה, גם אם היא נושאת בחובה פירות פואטיים המבשילים מאוחר יותר, וגם אם היא יוצרת מצב מנטלי של חוסן פנימי הנחוץ לכולנו. עבורי, הכול רחש באינקובציה כאותו ערפל סמיך. לא יכולתי לראות דרכו דבר. שום הגיון. וכך, נטבעה בי מגיל צעיר ההכרה בבדידותנו הקיומית, שבה עלינו לאמץ את ישותה הפיזית של הדממה כבת-ברית.

ברבות הימים, כמרצה לפרחי הוראה, שמחתי למצוא בספרי הילדים המאוירים העכשוויים לגיל הרך את תיאוריהם הטקסטואליים והוויזואליים של בדידות והתבודדות, והכרה בסבל שמצבים אלה מסֵבים לנו כילדים (גונן, 2013; גונן, בכתובים). סבלם הפסיכולוגי של הגיבורים – בדידותם, תחושת הזרות וההתבודדות מונכח במיומנות אומנותית רבה על ידי מאיירים עכשוויים, באופן המעורר הזדהות וחמלה עמוקה בקרב המתבוננים.

מתוך יצירות מופת מאוירות עכשוויות לגיל הרך (7-3) אתייחס בקצרה לשלוש (דדיה, 2008; Say, 1997; (Burningham, 2000.

הסופר והמאייר האנגלי ג'ון ברנינגהם (John Burningham) מתאר בספרו Aldo, את הגיבורה כילדה "מחוקה" ונטולת שם. הדבר נעשה באמצעות סגנון רישום קווי רופף, צבעוניות מאופקת וחלשה ואפיוני חסך – בגדים דלים וחדר ריק. מכמירת-לב היא הסצנה שבה הילדה פונה ישירות אלינו ומראה את מעט ספריה וצעצועיה. למודת סבל, בודדה ודחויה חברתית, היא חיה בבית שבו הדי המריבות בין הוריה אופפים אותה כרוחות רפאים. בדמיונה היא יוצרת את הנחוץ לה יותר מכול: חבר. זהו אלדו, ארנב גדול, המחלץ אותה מבדידותה וממצבים קשים נוספים. הטקסט, המתאר את מחשבותיה, יוצר ניגוד גמור לאיור, וכך נטען האיור בעוצמה כפולה.

 לעיתים הנטייה להתבודדות נובעת מן היחס שספגנו בילדותנו מדמויות סמכות, שלא הזינו אותנו בחום, בקבלה, בהקשבה או בתגובה למה שאמרנו או שידרנו. אך לעיתים, תחושת הבדידות מופיעה דווקא למרות יחס אוהב וחם שקיבלנו מדמויות הסמכות סביבנו. הרגשנו שונים, אולי היינו שונים משאר סביבתנו. כך בספרו Allison של הסופר והמאייר היפני-אמריקאי אלן סיי (Allen Say). הגיבורה, אליסון, מופיעה על הכריכה הקדמית בתקריב: פניה של ילדה יפנית קטנה, חדורי סבל, מציצים מתוך מסגרת דמוית חלון. החלון גזור מתוך עטיפת הספר (jacket), החובקת את הכריכה הקשה שעל גביה מצוירת אליסון כולה. העטיפה האיכותית, בצבע זהב עמוק, שבאמצעה גזור החלון, מעלה אסוציאציה של "ילדה בכלוב זהב". ואכן, כשנסיר בסקרנות את העטיפה, נופתע לגלות את הגיבורה לבושת קימונו אדום ומקושט, חובקת בובת חרסינה יפנית קטנה הדומה לה, ומאחוריה תצלום משפחתי של זוג אמריקאי אמיד ומחייך. אליסון, ילדה ממוצא אסייתי, שאומצה על ידי הזוג האמריקאי, חשה תלושה למרות יחסם האוהב וגישתם התומכת של הוריה המאמצים, ופורקת את תסכולה בפעולות הרס. המאייר מנכיח את סבלה ומכניס אותנו לעולמה הרגשי. הספר מסתיים בתחושת הקלה: אליסון מאמצת חתול רחוב, יצור הזוכה כעת לאם משלו. בחלון שעל הכריכה האחורית הבעת פניה של אליסון מבטאת נכונות זהירה לפיוס.

הפער בין כמיהה להישג חברתי הטמון בתרבותנו ונכונותנו לוותר עליו במחיר של בידוד חברתי עד סוף ימינו כדי לשמור על יושרה פנימית, עומד במרכז הספר יקובה (Yakouba), שאותו צייר וסיפר ת'יירי דדיה (Thierry Dedieu). כל נער בשבט אפריקאי חייב להרוג אריה כדי לזכות בחניכה כמבוגר בטקס שהכול מצפים לו. לאחר ימי סבל ממושכים, יקובה, גיבור הספר, פוגש אריה פצוע, הנאבק על חייו. האריה מותיר בפניו את הברירה להורגו, לקבל חניכה ולזכות בכבוד ובהכרה חברתית בקרב בני השבט, או לחמול עליו ולשלם על כך מחיר כבד של נידוי ויחס מבזה מצד חבריו וזקני השבט. יקובה מעדיף לחמול על האריה ולהיענות לערך העילאי של שלמות פנימית. תנאי החיים הקשים במציאות של טבע ואקלים חסרי רחמים, הקונפליקט הפנימי, והמפגש עם האריה באים לידי ביטוי בציורי הספר באמצעות שימוש בפחם שחור, במשיחות גסות, בהנגדה בין מסה שחורה למשטחים לבנים חשופים, בקווים נוקשים וחורצים על גבי פורמט ענק ומרשים ונייר מחוספס, ושימוש בתקריבים ובקומפוזיציות דרמטיות. כל אלה יוצרים חוויה רגשית עזה הנחרתת בלב. פניו של יקובה בסצנת הסיום, בודד לחלוטין ומנודה, מביעים את המתרחש בלבו.

למרות שבדיעבד הבנתי את ערכן העצום של בדידות והתבודדות בחיי, איני חושבת שתמיד אהבתי או רציתי בכך כילדה או כנערה צעירה. בלי משים הבדידות התגנבה ותפסה את מקום אחותה, העמיקה, שלחה שורשים אל תהומות שאותם לא הִכַּרְתי וינקה משם, כולאת אותי במרחב פעור, ביקום חסר גבולות. וגם אם הֶנֵּץ הרצון להיחלץ מן השתיים, לחלוק עם אחרים חיוך, דיבור טיפשי של מה בכך, מיומנויות של חברותא ותחושת שייכות אינן מופיעות סתם כך. הן נחוו כהתנסות קשה של נבדלות, אולי בשל חוסר היכולת שלי לראות את עולם התופעות כפי שאחרים, בני-גילי או המבוגרים, ראו; אולי משום שלא הצלחתי להתלהב מנסיבות שהלהיבו את בני גילי; אולי משום הקושי להסביר את מה שהרגשתי, שהחיים הם חלום, חלום אחר חלום. תחושת הנבדלות גררה קושי לתפקד כמו בני גילי. לא ערכתי על כך מחקר, אך דומה שילדי תקופת קום המדינה לא דִבְּרו את כאב בדידותם או שיתפו את עולמם הרגשי עם חברים בני גילם או עם המבוגרים סביבם. אני מניחה שמצבים אלה מוכרים, במידה זו אחרת, בסיפור חייו של כל אחד מאתנו. ובנימה מבודחת – לא מצאתי פרס טוב יותר במערכת החינוך מאשר להוציא ילדים מן הכיתה ולשלוח אותם ל"פרקי הרגעה" מחוץ לחדרם או לשלוח אותם לחדרם. את הפרס הזה לא קיבלתי מעולם.

רילקה מדבר רבות על ההכרח להתבודד ולקבל בברכה את הבדידות, כתנאי. עבורי, כאדם יוצר, זה איננו מצב זמני חולף, אלא זה מצבי הקיומי, היום-יומי, כפי שזה עולה בשיר השבח לאסתר (גונן ובשן, 2024: 190):

חֲצֵרוֹת מְפֻתָּלוֹת חֲנֻיּוֹת דּוֹמְמוֹת / סוֹדוֹת מְשֻׁגָּעִים שֶׁשָּׂרְדוּ בָּרְחובות

טִיחַ צָהֹב הַשֶּׁמֶשׁ עָלְבָה /מַכֹּלֶת בְּמַעֲלֶה רְחוֹב עֲקִיבָא

חֲנוּת צַעֲצוּעִים זְעִירָה / כּוּךְ צַר וְאָרֹךְ וּשְׂכִיּות חֶמְדָה בִּפְרוּטָה / וּמוּלָהּ חֲנוּת לִכְלֵי מִטָּה

וּבִרְחוֹב הֶרְצְל, הַרְחֵק מִבֵּיִת הַקְּרָנוֹת הַמְּפֹאָר / חֲנוּת פְּרַקְמַטְיָה לֹא חֵן לֹא חֶסֶד לָהּ,

שָׁם אָבִיהָּ שֶׁל אֶסְתֵּר וַיְס, מוֹרָתִי הַיָּפָה, / מוֹכֵר סְפָרִים, מַעֲטָפוֹת וּכְלֵי כְּתִיבָה

אֵיךְ יָפְיָהּ מַרְהִיב אֶת לִבִּי / שְׁחֹר עוֹרֵב מַחְלָפותֶיהָ, אַבְנֵי תְּכֵלֶת עֵינֶיהָ, עוֹרָהּ צַח כְּבהַק נֵץ-הֶחָלָב

אֲדֻמּוֹת שְׂפָתֶיהָ, תָּנָ"ךְ הֵן אוֹמְרות לִי. תּוֹרָה נְבִיאִים וְגַם כְּתוּבִים /

בְּצִנַּת קוֹלָהּ, בַּהֲלִיכָתָהּ הַמְּדוּדָה / אֲנִי מַרְוָה צִמְאוֹנִי לְיִפְעָה / לַנִּשְׂגָּב לָעִלָּאִי לַמֻּפְלָא

מֵאַהֲבַת אֶסְתֵּר שָׁגוּר הַתָּנָ"ךְ עַל פִּי / כּוֹלֵל פֵּרוּשֵׁי רָשִׁ"י שֶׁלִּמַּדְתִּי עַצְמִי / לְבַדִּי, מֵאַהֲבָה וְלֹא מִכּרַח, /

בַּסִּפְרִיָה הַתּורָנִית שֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בְּהָדָר חֵיפָה, / אֲנִי יוֹשֶׁבֶת / וְאֵין אִישׁ מִלְּבַדִּי בַּתּוֹרָה

 וְאֵין בְּלִבִּי עֵצָה אֶלָּא פְּלִיאָה וּבְדִידוּת גְּדוֹלָה

אם נזכור את התבודדותו של הבודהה, שישב מתחת לעץ הבודהי, מתוך נחישות להבין את הסיבה לסבל ואת המציאות לאשורה, נבין כי תובנה והכרה במצבנו הקיומי אינן יכולות להתפתח בתוך שטף בלתי פוסק של משא ומתן עם העולם. יחס הבודהיזם (בודהה-דהאמה) להתבודדות הוא חיובי. הבודהה ממליץ לנזירים להתבודד ולהרהר בדבריו לאחר ששמעו אותם, כדי להעמיק את הבנתם. כאשר נקרתה דרך זו על דרכי, לא חשתי שום ניגוד או חיכוך בין הקריאה להתבודדות לבין אורח-חיי.

הדהרמה הבודהיסטית מתייחסת להתבודדות במשמעות כפולה:

קאיה וִיוֵקָה (kaya viveka): התבודדות פיזית של גוף, שבה נשהה בנסיגה ללא בני-לוויה חיצוניים;

צ'יטה וִיוֵקָה (citta viveka): התבודדות פנימית של ההכרה, שבה נשהה ללא "בני-לוויה" פנימיים, המופיעים כפטפוטים רפטטיביים וריבוי מחשבות (papanca), זיכרונות, אסוציאציות, תוכניות, רכילות שתוקה, השוואתיות ביננו לבין אחרים, רגשות שלילה, דחייה והשתוקקויות שונות.

ב- Viveka Sutta מסופר על נזיר שיצא להתבודדות יומו, אך הכרתו לא נתנה לו מנוח. דווטה, ששכנה במעבה היער פונה אליו, מבקשת את טובתו, ואומרת: "בשאיפתך להתבודדות נכנסת אל היער, ועם זאת, הכרתך גועשת החוצה. סלק, אדם, את התשוקה לאנשים ואז תהיה מאושר, משוחרר מתאווה. עליך לסלק חוסר שביעות רצון, הֱיֶה בתשומת לב, הרשה לי להזכיר את דרכו של הטוֹב. אכן, קשה לחצות את אבק העולמות הנמוכים. אל תניח לאבק החושני לסחוף אותך אל התהום המאובקת. ממש כשם שציפור מסלקת בניעור כנף את האבק שדבק בה, כך נזיר, במאמץ מודע, בניעור מסלק אבק שדבק בו" (Samyutta Nikaya, 9.1 אצל: Bhikhu Bodhi, 2000 , תרגם איתמר בשן). כך בשפה פואטית וציורית להפליא היא מעוררת בו תחושת דחיפות לתרגל והכרתו נרגעת.

ב-Gotami Sutta מסופר, שגוטמי, אמו החורגת של הבודהה, באה אליו כדי לבקש ממנו שיבהיר לה מהו התרגול ומהי הדהאמה. בין עצותיו הטובות נמצאת גם המלצה להתבודדות, שניתנה בהתאם לנסיבות חייה של גוטמי, שהייתה מוקפת דרך קבע במלוויה ובאנשי הארמון. שינוי דפוסי חייה והכנסת ההתבודדות כתנאי חדש נועדו לסייע לה לפורר את אחיזתה בהנאה ובחומר (8 :53 ,Anguttara Nikaya אצל: Bhikkhu Bodhi, 2012).

עם זאת, התבודדות אינה מומלצת תמיד לכולם. היא תלויה לא רק בתנאים החיצוניים שבהם היא מתקיימת, אלא גם במידת ההבשלה המנטלית וביכולת הפסיכולוגית שלנו, כלומר בחוסן פנימי שהתפתח בהכרה. כך, לעומת העֵצה שניתנה לגוטמי, הבודהה ממליץ, בדימויים פואטיים משכנעים, לנזיר אוּפָּאלי שלא להתבודד, משום שהכרתו טרם הבשילה לכך. ב-Upali Sutta יש אזהרה חריפה בדבר הסכנה הטמונה בהתבודדות ביער עבור מי שאינו בשל מבחינה מנטלית. בהמשך אותה סוטה מפורטים התנאים הנחוצים להבשלה כדי לשהות בהתבודדות: העבודה הפנימית הנדרשת, האיכויות המיטיבות שיש לטפחן והאמון העמוק הנחוץ לשם כך (Anguttara Nikaya, 10:99, אצל: Bhikkhu Bodhi, 2012).

התבודדות היא אפוא מצב הדורש בשלות, קרקוע ויציבות כדי לשהות בו, וכל המלצה עליה חייבת להיות מותאמת לאדם ולנסיבות חייו.

אי-הרשאה לעצמנו לחוש בדידות ואי-מתן אפשרות להתבודדות משמעותן הרעבת גוף-הכרה. אנו מונעים מעצמנו מזון חיוני לצמיחה פנימית. התבודדות ובדידות יוצרות בנו חוסן פנימי, המאפשר שלא להיסחף ולא לטבוע; הן מעודדות יציבות שבה ההכרה איננה מיטלטלת על ידי הדהאמות הארציות, והן מפתחות בנו את איכות הסבולת לשאת את קשיי הקיום הפסיכו-פיזי באורך רוח.

אורך רוח היא מילת מפתח שעליה חוזר רילקה שוב ושוב: "אהוב את בדידותך, ושא את המכאוב שהיא גורמת לך מתוך קובלנה יפת-צליל. בדידותך תשמש לך גם בתוך מסבות זרות מאד מסעד ומשען וממנה תמצא את כל דרכיך" (רילקה, 1964: 18, 19). "טוב הוא להיות בודד, יען כי הבדידות קשה, ואם יש משהו קשה, הרי זה יסוד נוסף לנו לעשותו" (שם, 26).

לבדידות קשר אמיץ לתחושות של כמיהה לנשגב, לשחרור ההכרה מכבלי עולם התופעות ולהליכה לנזירות. ה-ת'הריגאטה (Therigathapali), אנתולוגיית-שירת הנזירות הזקנות-בדהאמה, שלא מרבים להזכירה, מתמקדת בכך. גאטות (verses) רבות בת'הריגאטה עוסקות בתמה של התבודדות שבחרו לעצמן נשים, בנות המעמד הנמוך והגבוה, צעירות וזקנות, נשואות ורווקות, מתוך כמיהה עמוקה לחיות את חייהן כנזירות בדהאמה.

מלבד ההיבט הפמיניסטי המהפכני האצור בגאטות הללו, מעניין לקרוא את הדו-שיח בין הנזירות לבין בני-שיחן, אב או בן-זוג, המנסים להניאן מללכת לפרישות. מבין הגאטות בחרתי להתייחס לדבריה של הנזירה צ'אפה (Capa), המתארת את יציאתה לפרישות ולהתבודדות באמצעות מטפורה פואטית רבת-עוצמה של פיל שחתך מוסרותיו והשתחרר משבי. בן-זוגה מנסה להניאה בדברי כיבושין ובאיומים, אך לבסוף משתכנע לא רק להניח לה לעזוב את בֵּיתה וילדיה אלא אף להצטרף אליה (Mahendra, 2017: 68-73).

הבודהה-דהאמה מייחסת להתבודדות מקום מרכזי בתרגול, אך מאזנת את הקריאה להתבודדות באופן המשלב אותה עם חיי סנגהה – קהילה של נזירים ואנשים מן השורה. גם חיי מתבודד מן השורה – אומן או משורר, החיים בניתוק חברתי ואינם באים בחברה, של נזיר החי במנזר, של נזיר נודד או של מתבודד (hermit) – גם התבודדותם אינה הרמטית לחלוטין. גם הם עדיין ניזונים באופן פיזי ממה שאחרים מביאים להם כמנחה. כלומר, גם כאשר ההתבודדות נתפסת כקיום נאצל או ייחודי, היא עדיין מתקיימת בתוך תלות הדדית.

דבר זה עולה משיריו של בשו (תמרי, 1993), מספר שיריה של אמילי דיקינסון (Emily Dickinson) (Dickinson, 1997), שנודעה בהתבודדות שגזרה על עצמה, ומתיאוריה של הנזירה טנזין פלמו, מורת דהרמה נפלאה, שחיה בהתבודדות מבחירה במשך שתיים-עשרה שנים, כפי  שסופר בספר מערה בשלג (מקנזי, 2010). גם ציורו האיקוני של קספר דויד פרידריך (Caspar David Friedrich) Wanderer above the sea of fog (1818), שבו דמותו של אדם ניצבת עם – לא מול – יפעת הטבע האדיר, מיטיב לתאר תודעה נטולת גבולות והיספגות במרחב אין-קץ.

בדידות והתבודדות הן מצבים קשים כאשר חסרה אותה לבדיות – מצב הכרה של שלמות ורווחה פנימית, פליאה ומלאות שאינה חסרה דבר. כלום לא חסר, כלום לא עודף. בדידות והתבודדות במפגש עם לבדיות מאפשרות מרחב מנטלי שממנו צומחת היכולת לחוש באופן חד וצלול איכויות של השתאות, שמחה, עצב, מסתורין, יופי, חלומיות – ואת התואם המושלם בין מה שאנו תופשים (בטעות) כבנאלי לבין נשגב שאותו אולי חיפשנו.

בשעות התבודדות הדברים מאבדים מאחיזתם, הזרם הבלתי פוסק של שינוי, התהוות-הדדית ואין-סוף מתגלה, הנפרדות מתפוגגת ועמה גם הגבול בין מוחשי למופשט, בין רוחני לארצי. אנו חיים חיינו כדהרמה.

וַאֲנִי, שֶׁכְּבָר הֵבַנְתִּי הֲבָנָה נְכוֹנָה / וְיָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי תַּקָּנָה

וְכַוָּנָתִי נְכוֹנָה וְנָכוֹן גַּם ארַח-חַיַּי וְלֹא אֶהֱרֹג וְלֹא אֶקַּח אֶת שֶׁלֹּא נִתַּן

וְלֹא אֶגַּע בְּתואֲנַת-תַּאֲוָה וְלֹא אֲשַׁקֵּר וְלֹא אֲעַרְפֵּל הַהַכָּרָה וְלֹא אֶתְקַשֵּׁט בִּפְאֵר

חַיַּי דּוֹהִים לְנֶגֶד עֵינַי וְגַם אִם לִבִּי בְּמַסְרֵגָה חֲלוּדָה אֶדְקֹר /

דָּבָר לֹא אֶזְכֹּר לֹא אֶזְכֹּר. / וַאֲפִלּוּ בְּבִדְלָם אֶתְפְּסָם, חַיַּי, /

בִּרְשִׁימוֹתַי הַיָּפוֹת, הַנִּמְהָרוֹת, הַנִּכְמָרות, / בַּעֲשֶׂרֶת סְפָרַי הַשְּׁחֹרִים, חַיַּי, /

דּוֹהִים לְנֶגֶד עֵינַי

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִנְזָר

בְּדִידוּתִי לֶחֶם, שְׁתִיקָתִי מַיִם, רוּחִי אֲוִיר צָלוּל

חֲלוֹמִי מוּצָק מֵחַיַּי

---

מקורות

בולוקן, א' (2011). בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן. תרגום מיפנית קלאסית: איתן בולוקן. אחרית דבר:

יעקב רז. הוצאת קשב לשירה.

גולדברג, ל' (1970). לאה גולדברג: ילקוט שירים. ליקט, הקדים מבוא והוסיף הסברים: טוביה ריבנר. הוצאת יחדיו.

גונן, ת' (2012). עד שחמלה תתעורר [גם רחמים יספיקו]: בודהיזם, מדיטציה, אהבה. הוצאת כרמל.

גונן, ת'. (2013). להנות ולבכות: איור ספרות ילדים כמדיום טרנספורמטיבי מהשכחה להנכחה של סבל. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית. היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקלים. גיליון 28 : איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה. 

גונן, ת' ובשן, א' (2024). הנצח נפער: לחיות את חיינו כדהרמה. הוצאת פרדס.

גונן, ת' (בכתובים). ספרי ילדים מאוירים כמוזיאון נייד: היבטים בהיסטוריה, אוריינות, ערכים ותרפיה.

דדיה, ת' (2008). יקובה. טקסט וציורים: ת'יירי דדיה. תרגום מצרפתית: תור גונן. צלטנר. (במקור: akouba.Thierry Dedieu (1994)).

הופמן, י' (1980). לאן נעלמו הקולות?: סיפורי זן ושירי הייקו. תרגום מסינית ומיפנית, מבוא ופירושים: יואל הופמן. מסדה.

הופמן, י'. (1985). אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים ומבוא. תרגום: יואל הופמן. תל-אביב: מסדה.

ויטמן, ו' (2002). שירת עצמי. תרגום מאנגלית: עודד פלד. הוצאת כרמל.

טל, י' א' ורפופורט, י' (2017). לבי נבהל מן הירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג. תרגום מסינית, עריכה והערות: יובל אידו טל ויואב רפופורט. הליקון ואפיק.

ילן-שטקליס, מ' (1986). מרים ילן-שטקליס: שירים וסיפורים. דביר. (יצא לאור לראשונה בספר "בחלומי", 1963).

מקנזי, ו' (2010). מערה בשלג: אישה מערבית במסע אל ההארה. תרגום מאנגלית: שחר שילוח. הוצאת פראג (יצא לאור לראשונה Cave In The Snow (Mackenzie V. [1998]..

פסואה, פ' (2006). ספר האי-נחת. תרגום מפורטוגלית: יורם מלצר. בבל.

רילקה, ר"מ (1964). מכתבים לאישה צעירה, מכתבים למשורר צעיר. תרגום מגרמנית: ישראל זמורה. מחברות לספרות.

תמרי, י' (1993). מסע אל תוך הירח: זן ושירי האיקו מאת בָּשוֹ. תרגום מיפנית: יעקב רז. דביר.

Anan Akinchano Ajahn (2011). The world & the heart. Rayong: Wat Marp Jan.

Bodhi, Bhikkhu (2000). Smyutta Nikaya: The Connected Discourses of the Buddha. Translation

from Pali: Bhikkhu Bodhi. Wisdom Publication.

Bodhi, Bhikkhu (2012). Anguttara Nikaya: The Numerical Discourses of the Buddha. Translation

from Pali: Bhikkhu Bodhi. Wisdom Publication.

Burningham, J. (2000). Aldo. Text and illustrations: Red Fox. First published in 1991.

Dickinson, E. (1997). Emily Dickinson, poems. Selected & edited by: Kelen McNeil. Everyman. 

Say, A. (1997). Allison. Text & illustrations: Allen Say. Houghton Mifflin.

Mahendra, Anagarika (2017). The Therigathapali: Book of Verses of elder Bhikkhunis. Translation

from Pali: Anagarika Mahendra. Dhamma Publishers.