מבט בודהיסטי על גנטיקה, זהות וקשר

"וכשהרוח אחרי הצהריים

היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים

אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב

ואני יודע שזכיתי לאהוב"

~ זכיתי לאהוב, עברי לידר

פתיחה: למה בכלל בודהיזם להבנת משפחות?

בשנים האחרונות ישנה נוכחות של משפחות להט"ביות בשיח הציבורי, המשפטי והטיפולי. עם זאת, גם כאשר קיימת הכרה פורמלית, ממשיכות לעלות שאלות עיקשות של לגיטימציה: מי נחשב הורה "אמיתי"? ועד כמה קשר, טיפול ונוכחות יום-יומית יכולים להגדיר הורות, כאשר קשר ביולוגי אינו העיקרון המארגן שלה.

קיום משפחות של זוגות מאותו מין מערער על נורמות מושרשות של זהות, תפקיד וקשר. הן חושפות עד כמה אימהות ואבהות נתפסות בתרבות כישויות דיכוטומיות ויציבות, הקשורות לגוף, לגנטיקה ול"טבע הדברים", ולא כתהליכים הנוצרים בתוך קשר.

הספרות הקלינית, העוסקת במשפחות להט"ביות ובהורות של זוגות מאותו המין, התמקדה בעשורים האחרונים בשאלות של תפקוד הורי, התפתחות ילדים, חלוקת תפקידים והתמודדות עם סטיגמה ולחץ, לרוב מתוך מסגרות פסיכודינמיות, מערכתיות וקוגניטיביות-התנהגותיות (ראו למשל: אפרת, 2009; טריגר, 2006; זפרן, 2007; בן-ארי ולביא, 2007; Bozett,1985).

דווקא כאן מציע הבודהיזם נקודת מבט רלוונטית במיוחד כמסגרת מושגית העוסקת בשאלות של זהות, היאחזות וקשר. הבודהיזם מזמין אותנו לבחון כיצד אנו יוצרים משמעות דרך יחסים, וכיצד סבל נוצר כאשר אנו נאחזים בהגדרות נוקשות על עצמי, תפקיד או ערך.

מאמר זה מציע קריאה של חוויית ההורות במשפחות של זוג אבות באמצעות עקרונות בודהיסטיים מרכזיים, כדרך לחשוב על זהות, קשר וסבל בהורות שאינה נשענת על מודל גנטי-מהותני. זאת מתוך מטרה להעמיק את ההבנה הקלינית והאנושית של המורכבות שבה משפחות כאלה חיות. הקריאה אינה רומנטיזציה של המבנה המשפחתי, אך גם אינה פתולוגיזציה שלו. היא מבקשת להציע שפה שתאפשר להחזיק מורכבות, סתירות ותנועה מבלי למהר להכרעה.

שלוב-היות: הורות כמרחב יחסי

חוויית ההורות אינה נוצרת בתוך אדם אחד. היא אינה תוצר של ביולוגיה בלבד, של כוונה פנימית או של מאפיין אישיותי. ההורות נוצרת מתוך מארג יחסים הכולל את בן או בת הזוג, הילד או הילדה, ואת הדינמיקה ביניהם.

מארג זה מתרחב אל המשפחה המורחבת, הסביבה החברתית, השיח התרבותי וההכרה ככל שקיימת מצד מוסדות המדינה. תהליכי סוציאליזציה, המלווים אותנו מילדות, דרך דימויי הורות בתרבות, במדיה ובשיח הציבורי, ממשיכים לעצב את חוויית ההורות גם לאחר שהפכנו להורים.

עקרון שלוב-היות (Pratītyasamutpāda) עומד בלב החשיבה הבודהיסטית. על פי עיקרון זה, אין תופעה הקיימת בפני עצמה; כל דבר נוצר מתוך רשת של תנאים, יחסים והשפעות הדדיות. זהות, רגש ותפקיד אינם מתקיימים כישויות עצמאיות, אלא כתהליכים מתהווים בתוך הקשר. עיקרון זה מאפשר לראות בהורות תהליך מתהווה ולא תפקיד קבוע השייך לאדם אחד (גתין, 2014).

בחוויית ההורות במשפחות של זוג אבות, שלוב-היות נחשף לעיתים באופן חד במיוחד. כאשר המשפחה, הסביבה והמדינה מטילות ספק בהורות של הזוג או בזו של האב הלא-גנטי בפרט, יש לכך השפעה מכרעת על הזוג ולעיתים קרובות היא מביאה לכדי מתח זוגי והורי. הקושי לא נובע מההורים עצמם, אלא מרשת התנאים שבתוכה הם פועלים ובתוכה קיימות ההתייחסות והנורמות החברתיות. המדינה דורשת מהאב הלא-גנטי לעבור תהליכי אימוץ, הכוללים בדיקה של מסוגלות הורית על ידי עובדת סוציאלית. ההורים של הזוג לעיתים מפקפקים במחויבות של הצד השני. אפילו מפגש עם זרים בגן הציבורי ששואלים "למי הילד דומה?" או "של מי הוא?" עלול ליצור חוויית נחיתות ותפיסה של היררכיה חברתית, המחלחלת אל תוך החוויה ההורית והזוגית.

התפיסה ההיררכית הזו יכולה להעלות רגשות כמו פחד מנטישה, קנאה, מתח, אשמה, חוסר אמון וחוסר ביטחון, ובעיקר ליצור פיצול בתוך המסגרת ההורית, המייצרת פערים, למשל בתחושת המסוגלות. ניתן לראות תהליכים דומים גם בזוגות סטרייטים, שבהם הבחנות תרבותיות בין אימהות לאבהות יוצרות פערים בתחושת המסוגלות והלגיטימציה ההורית.

מנקודת מבט זו, אין רגש, תפקיד או קושי שקיימים בנפרד מהקשר המתהווה בתוך יחסים ותנאים משתנים.

היאחזות: הקשר הגנטי כמוקד סבל

עקרון ההיאחזות (Upādāna) כגורם לסבל (Dukkha) עומד בלב ההבנה הבודהיסטית של מצוקה אנושית. על פי תפיסה זו, הסבל נובע מהאופן שבו אנו נאחזים בתופעות: ברעיונות, בזהויות, בהגדרות ובציפיות שאנו מבקשים לקבע כיציבות ובלתי ניתנות לערעור. ההיאחזות יוצרת נוקשות, חרדה, השוואתיות וכאב (גתין, 2014).

הקשר הגנטי אצל זוג אבות, קיומו לצד היעדרו, הופך לעיתים למוקד מרכזי של היאחזות ברבדים שונים: אישיים, זוגיים, חברתיים ומשפטיים. התרבות המערבית מקדשת קשרי דם כמדד מרכזי ללגיטימציה הורית. יש לכך ביטוי בשיח התרבותי, המשפטי והמשפחתי. למשל, המשפט הישראלי מקנה משקל מכריע לקשר הגנטי: במבנים משפחתיים המתרחקים מן ההטרונורמטיבה, ההכרה ההורית נעשית תלויה יותר בגנטיקה, והזכויות של הורים שאינם גנטיים נפגעות בהתאם. התייחסות זו יוצרת היאחזות בקשר הגנטי כעוגן זהותי וכבסיס ללגיטימציה הורית, לעיתים בלי להיות מודעים לכך. כאשר הקשר הגנטי מוצב כמדד לערך, משמעות וסמכות, הוא עלול להאפיל על היבטים אחרים.

בתוך היררכיה מופנמת זו מתפתח שדה רגשי המלבה מתחים ופוגע בערך העצמי. האב הגנטי עשוי לשאת תחושת אחריות-יתר, לעיתים מלווה בפחד ש"כל מה שלא בסדר בילד הוא בגללי". במקביל, האב הלא-גנטי עלול לחוות קנאה או תחושת נחיתות: האם יש לי פחות זכויות? פחות משמעות? האם הקשר שלי לילד שברירי יותר?

החרדה אינה נובעת מהיעדר גנטיקה, אלא מהמשמעות המיוחסת לה. שאלות כמו "האם היא תראה בי אבא אמיתי?" או "מה יקרה אם ניפרד?", מבטאות היאחזות בזהות הורית הנתפסת כמשאב מוגבל וכסיבה למאבק. הצורך בהכרה של המדינה הוא חלק מהמציאות האובייקטיבית במצבים פרקטיים, למשל כשעולה צורך להורות לרופא על טיפול רפואי לילד. צורך זה לא חייב להיות גורם מעצב בחוויה האישית. זהו רגע שבו תפיסת זהות מהותנית פוגשת מציאות של קשר חי.

רגשות אלו אינם כשל אישי או עדות לבעיה בקשר ההורי. הם תוצרים של התניות המופנמות דרך שיח תרבותי, הסדרים משפטיים, נורמות משפחתיות ופנטזיות לא מודעות על "המשפחה הנכונה". התניות אלו יוצרות היאחזות בקשר הגנטי כמפתח קבוע לקיומה של הורות.

ההיאחזות הזו מקבלת לעיתים ביטוי חד במיוחד במפגש עם מוסדות, כמו במפגש עם המערכת המשפטית. הורה שאינו גנטי עשוי להיות אב בפועל שנים ארוכות, נוכח, מטפל, קם בלילות, מלווה לרופאים, אך נדרש לעבור תהליך של אימוץ, הכולל בדיקת "מסוגלות הורית". הרגע שבו שופטת שואלת הורה כזה אם הוא "מוכן לקחת על עצמו אחריות הורית" חושף את הפער בין הורות כתרגול יום-יומי לבין הורות כהגדרה משפטית-מהותנית. זהו רגע שבו ההיאחזות החברתית בגנטיקה מתורגמת לחוויה של מחיקה או ערעור.

לעיתים מצטרפות להיאחזות זו גם פנטזיות משלימות: דימוי של "אמא חסרה", פנטזיה על דמות נשית שתאזן או תאשר את ההורות, או אידאליזציה של ההורה הגנטי כ"ההורה האמיתי". פנטזיות אלו אינן אישיות בלבד; הן ביטוי של נורמות עמוקות על אודות משפחה, מגדר וטבע.

בהקשר זה, חשוב להתעכב גם על העמדה הטיפולית עצמה. מבנים משפחתיים שאינם מוכרים למטפל עלולים לעורר, לעיתים באופן שקט ובלתי מודע, תחושת אי-נוחות, ספק או "דגל אדום". תגובה זו אינה בהכרח תוצר של עמדה שיפוטית מודעת, אלא ביטוי להיאחזות במוכר ובמקובל בתרבות, ובמודלים דומיננטיים בספרות המקצועית. כאשר הלא-מוכר נתפס כחריג או כטעון הבהרה, הוא עלול להפוך מבלי משים למושא לפתולוגיזציה סמויה.

מתוך הבנה זו, העבודה הטיפולית אינה מכוונת לביטול הרגשות או לשכנוע קוגניטיבי. היא מכוונת לזיהוי ההיאחזות עצמה: לראות כיצד רעיונות על גנטיקה, זהות וערך מייצרים סבל, וכיצד ניתן להחזיק אותם ברכות, כקונסטרוקציות ולא כאמיתות מוחלטות. כאשר ההיאחזות מתרופפת, ולו במעט, מתאפשר מרחב חדש של בחירה, דיאלוג וחמלה בתוך הקשר ההורי והזוגי.

אי-קביעות: זהות הורית כתהליך משתנה

אל מול ההיאחזות, מציע הבודהיזם את עקרון אי הקביעות  ,(Anicca)הרואה את כל התופעות כמצויות בזרימה מתמדת של שינוי. אין דבר קבוע או נצחי מלבד עצם ההשתנות. מתוך תפיסה זו, זהויות אינן מצבים יציבים אלא תהליכים דינמיים, הנוצרים ומתעצבים בתוך הקשר ובהשפעת נסיבות משתנות (גתין, 2014).

מנקודת מבט זו, גם הזהות ההורית אינה מהות קבועה או תפקיד חד-משמעי. תפקידי הורים משתנים ומתארגנים מחדש לאורך זמן: עם גיל הילד, עם שינויים בזוגיות, עם מצבי קונפליקט, פרידה או לחץ כלכלי. זהות הורית אינה נגזרת ישירה של ביולוגיה, אלא של נוכחות, קשר והתאמה מתמשכת למציאות משתנה. ההכרה בכך מחלישה את הקשר הגנטי כעיקרון מארגן יחיד ובעל משקל מכריע.

במשפחות של זוג אבות, אי הקביעות נוכחת לעיתים באופן בולט במיוחד. תחושת “מי ההורה” אינה אחידה לאורך הזמן: היא משתנה בין רגעי קרבה לרגעי קונפליקט, בין ימי שגרה לרגעי משבר, ובין מרחבים פרטיים למפגשים עם החברה והמשפחה המורחבת.

אין פירוש הדבר שהגנטיקה מאבדת כל משמעות, אלא שמשמעותה אינה קבועה, ואינה ממצה את ההורות. דמיון או שוני באופי, במראה או בתכונות רגשיות אכן נוכחים במשפחות של שני אבות, ולעיתים זוכים לתשומת-לב מיוחדת. אך עקרון אי הקביעות מאפשר לראות כיצד אותו דמיון עצמו עשוי, בזמנים שונים, לקרב או להרחיק; לחזק תחושת חיבור או דווקא להעצים קונפליקט.

גם השוני אינו בעל משמעות אחת קבועה, אלא מקבל את מובנו בתוך הקשר, הזמן והנסיבות. לעיתים, הוא עשוי להדגיש פערים במבנה האישיות או לעורר תחושת זרות, אך בהקשרים אחרים נטען במשמעות שונה: הילד הדומה לבן זוגי, חולק אתו תכונות בזכותן בחרתי בו, בעוד שהילד הדומה לי עשוי לעורר מפגש יום-יומי עם חלקים שלי המאתגרים אותי. במובן זה, הדמיון והשוני אינם רק עובדות ביולוגיות, אלא משקפים יחסים של בחירה, הזדהות והשלכה, המשתנים לאורך הזמן.

תפקידי הורות כמו "ההורה המפרנס", "ההורה המכיל" או "ההורה הסמכותי" אינם זהויות יציבות אלא פונקציות משתנות. הן מתחלפות, מתערבבות ולעיתים מתהפכות, בהתאם לצרכים, ליכולות ולשלב החיים. עקרון אי הקביעות מרופף את האחיזה בהתניות תרבותיות המכתיבות תפקידים קבועים, ומאפשר לראות בהורות מרחב של גמישות, למידה והתאמה מתמשכת.

במובן זה, אי הקביעות היא תנאי להתפתחות. היא מאפשרת להחזיק זהות הורית שאינה נמדדת ברגע אחד, בהחלטה אחת או במאפיין יחיד, אלא נפרסת לאורך זמן כתנועה מתמשכת של קשר, אחריות ונוכחות.

אי-עצמיות: פירוק רעיון "ההורה האמיתי"

בעוד שעקרונות של שלוב-היות ואי-קביעות מתמקדים בקשרים ובהשתנותם, עקרון אי-עצמיות  (Anattā) מבקש להפנות את המבט אל העובדה שאין "עצמי" בעל מהות פנימית (גתין, 2014), ולכן אין זהות של "הורה אמיתי". ההורות לא נובעת מתכונה פנימית או מהותנית שמגדירה אותה, אלא היא פעולה של נוכחות המתעדכנת בהתאם לצרכים המשתנים של הילד והזוגיות בשלב ההתפתחותי של המשפחה.

נוכחות זו יוצרת מרחב הורות דינמי: הורות אינה מוגדרת על ידי מעשה אחד או קריאה בודדת, אלא נוצרת דרך השתתפות יום-יומית, קשר רגשי מתמשך, חיבור פיזי-רגשי-קוגניטיבי והתמודדות עם משברים. תפקידי ההורות אינם זהות יציבה; ההורות מתפרסת על פני מגוון פעולות (ליווי רפואי, חינוך, גבולות, משחק, ותמיכה) וכל פעולה משתנה לפי גיל הילד, נסיבות החיים והקשר הזוגי. ברוב הפעולות אין כמעט חפיפה בין ההורות לתינוק בן חודשיים לבין ההורות לילד בן חמש. עם הכניסה לגיל ההתבגרות, הורים רבים חווים מעבר פתאומי מלהיות ההורה שמקבל את רוב ההחלטות, לתפקיד של יועץ ומלווה, שקיומו מותנה בתקשורת ובאמון שנוצר מול הילד.

אב עשוי להגיע לטיפול כשהוא מוטרד מכך שהוא מתקשה להתעורר בלילה לבכי התינוקת, וחווה זאת כהוכחה לכשל הורי או לפער בינו לבין בן זוגו. אולם התבוננות רחבה יותר מאפשרת לראות כיצד אותו אב מפגין מיומנות דווקא בזירות אחרות: בהאכלה, בוויסות מצבי מתח וביכולת לשאת מפגשים טעונים עם המערכת הרפואית. אין כאן "הורה חלש" מול "הורה חזק", אלא הורות המתפרסת על פני איכויות שונות, המופעלות בהקשרים שונים.

בשלבים מאוחרים יותר של החיים המשפחתיים, אותה דינמיקה ניכרת גם בקשר עם הילד עצמו. ילדה עשויה לפנות לאב אחד כאשר היא מתמודדת עם קונפליקט חברתי, ולאב השני כאשר עליה לקבל החלטות הנוגעות לפעילות גופנית או לתחביבים. כל פנייה כזו אינה מדרגת את ההורות, אלא ממחישה כיצד הקשר מתעצב דרך התאמה הדדית ונוכחות מצטברת.

מנקודת מבט זו, תפקיד המטפל אינו לזהות מי הוא ההורה "הנכון" או "המספיק", אלא לסייע להורים לראות את רשת התפקידים והאיכויות שכל אחד מהאבות מביא עמו, ולאופן שבו כל אב מתהווה כהורה דרך מפגש שונה עם הילד ברגעים ובמצבים משתנים. עמדה זו מחזקת את ההורות של כל אחד מההורים, ובו-זמנית תומכת בקבלה הדדית ובקשר הזוגי, לא מתוך תיקון של חוסר, אלא מתוך הכרה בריבוי, בהשלמה ובנקודות הממשק שביניהם.

חמלה: עמדה קלינית בתוך שדות של מורכבות וכוח

בעוד שהעקרונות שתוארו עד כה מציעים מסגרת להבנת הדרך של התהוות הזהות ההורית, עקרון החמלה (Karunā) מציע איך לפגוש מציאות זו בחדר הטיפול ובעקבות זאת, ביחסים הזוגיים ובהורות. חמלה, במסורת הבודהיסטית, היא עמדה פעילה של נכונות לפגוש סבל, להכיר בו ולהגיב אליו באופן מיטיב: מבלי להאשים, להקטין או למהר לפתור אותו. זוהי עמדה אתית, שיישומה בחדר הטיפול ומחוצה לו מעצב את האופן שבו ניתן לשהות עם מציאות מורכבת (גתין, 2014; ליבליך וקמחי, 2018).

במפגש עם זוג אבות, החמלה נדרשת קודם כל כלפי החוויה הרגשית עצמה. רגשות כמו קנאה, בושה, כעס, פחד או אשמה, במיוחד סביב שאלות של גנטיקה, לגיטימציה ומעמד, עלולים לעבור פתולוגיזציה טיפולית שקטה, ולהיתפס כ"בעיה זוגית", "חוסר ביטחון" או "קונפליקט לא פתור", במקום כתגובה אנושית לתנאים של אי-שוויון ושיפוט מתמשך. החמלה מרחיבה את השדה וממקמת את הסבל בתוך הקשר, ולא רק בתוך האדם.

מבחינה קלינית, הרובד הראשון שבו יש ללמוד להביא את החמלה היא של כל הורה כלפי עצמו. עבור רבים מההורים במשפחות של זוג אבות, נקודת הפתיחה ההורית אינה ניטרלית. היא נושאת עימה היסטוריה של פגיעות מצטברות: חוויות טראומטיות של דחייה או הסתרה או היעדר תמיכה מהמשפחה המורחבת. לעיתים מאבקים כלכליים כרוכים בעצם האפשרות להקים משפחה, עד כדי הצורך לבחור אם לרכוש בית או להביא ילדים. בחברה הישראלית קל יותר לזכות בהכרה ובקבלה לאחר הולדת ילדים. כל אלה יוצרים עומס רגשי מוקדם, עוד בטרם נכנסים אתגרי ההורות עצמם לתמונה. עמדה קלינית של חמלה עצמית מאפשרת להורה להכיר במורכבות נקודת המוצא ההורית מבלי לפרשה כחולשה, ככישלון אישי או כעדות לחוסר כשירות. מתוך הכרה זו, רגשות קשים כמו קנאה, עייפות, מרירות, כעס או ספק נעשים לחלק לגיטימי מחוויה הורית שנולדה בתוך תנאים מאתגרים. החמלה העצמית בחדר הטיפול מאפשרת חוויה מתקנת.

לצד החמלה העצמית, ולעיתים במאמץ מתמשך, יכולה להיוולד גם חמלה הדדית בתוך הקשר הזוגי. כאשר כל אחד מבני הזוג מצליח לראות עצמו לא רק כהורה, אלא גם כאדם שפועל מתוך היסטוריה, פחדים ותנאים חברתיים, מתאפשרת הפחתה בהאשמות הדדיות ובפרשנויות פוגעניות. רגשות של התרחקות, חוסר אמון או מתח רגשי חדלים מלהיות "בעיה של בן הזוג", והופכים להיות תנועה רגשית בתוך מערכת הנתונה ללחצים חיצוניים ופנימיים. חמלה זוגית אינה מבטלת קונפליקט, אלא יוצרת מרחב שבו ניתן להחזיק פערים מבלי למהר לדרוש פתרון או הכרעה. היא מאפשרת לראות כיצד כל אחד מההורים נפגע אחרת מאותה מציאות, וכיצד תגובות שונות הן לעיתים ביטוי של אותה פגיעות בסיסית.

בהקשר זה, החמלה נעשית חיונית במיוחד כאשר קיימת א-סימטריה בין בני הזוג, למשל סביב הקשר הגנטי. עמדה קלינית חומלת מודעת לכך, שהמציאות החברתית והמשפטית מייצרת היררכיות מובנות, המופנמות באופן בלתי מודע גם בזוגיות השואפת לשוויון. חמלה המודעת ליחסי הכוח מבקשת להחזיק את שני ההורים כנפגעים פוטנציאליים של אותה מערכת נורמטיבית: האחד דרך אחריות-יתר וציפיות עודפות, והשני דרך חוויות של מחיקה, שקיפות או צורך מתמיד בהוכחה.

בתגובה לחוסר סימטריה זה, עשויה להתפתח לעיתים תגובת-נגד המבקשת לייצר סימטריה עודפת: ניסיון לאזן בכוח, למחוק הבדלים או להקפיד על שוויון פורמלי שאינו תמיד קשוב למציאות הרגשית. עמדה חומלת אינה שואפת לסימטריה מוחלטת, אלא להדדיות: הכרה במאמצים הייחודיים של כל אחד מההורים, ביתרונות ובמחירים שכל אחד נושא. החמלה אינה מבטלת את אי השוויון ואינה "מאזנת" אותו בכוח, אלא יוצרת הקשבה הדדית לסבל הנוצר מתוכו. בטיפול, השאלה אינה מי נותן יותר, אלא כיצד נראית הדדיות חיה בתוך תנאים לא שווים.

מעבר למרחב הזוגי-הורי, חמלה בודהיסטית כוללת גם מודעות ליחסי כוח חברתיים. חמלה בהקשר זה משמעה להכיר בכך שהמטופלים אינם פועלים על "מגרש ניטרלי": הם מתמודדים עם מערכות שמטילות ספק בהורותם, דורשות הוכחות, ולעיתים מעמידות אותם בעמדת נחיתות מתמשכת. עבודה קלינית שאינה מכירה בסבל שנוצר ומועצם בתוך הקשר חברתי-פוליטי, משפטי, תרבותי ומשפחתי, עלולה להפוך, גם אם לא במכוון, לשיח אינדיבידואלי-מוסרני, המטשטש את מקורותיו המבניים של הסבל. הכרה זו מאפשרת להימנע מהפנמה טיפולית של שיח נורמטיבי.

הקשיבות (Sati) נוכחת כאן כיכולת תומכת: האפשרות של המטפלת לשים-לב לאופן שבו השיח נעשה שיפוטי, מתקן או מגונן-יתר, ולהשהות תגובה אוטומטית, לטובת תגובה חומלת. הקשיבות משמשת כמצע המאפשר תגובה חומלת (גתין, 2014; ליבליך, 2018).

בסופו של דבר, חמלה בקליניקה אינה רק איכות בין-אישית, אלא עמדה פוליטית-אתית מרומזת: היא מסרבת לצמצם סבל מורכב לבעיה פנימית, או להאדיר אידיאלים של "תפקוד תקין" או "הורות נכונה". היא מאפשרת למטפלת ללוות הורים בתוך מציאות לא-שוויונית, מבלי לשעתק אותה ומבלי להתנתק ממנה. במובן זה, החמלה אינה רק דרך להפחית סבל, היא דרך להחזיק אמת מורכבת ואנושית בתוך חדר הטיפול.

מתוך החזקת החמלה כעמדה קלינית, זוגית וחברתית, מתחדדת השאלה כיצד ניתן ללוות הורות המתקיימת בתוך מערכות של כוח, נורמות וציפיות סותרות, ופוגשת אותם ישירות. היא מסרבת להפוך פגיעות שנוצרה בתוך מערכות נורמטיביות לבעיה פרטית, וכן, מסרבת להציע תיקון מהיר למציאות שאינה שוויונית. כך, הטיפול הופך למרחב שבו ניתן להכיר בסבל מבלי להצדיקו, ולהחזיק קשר והורות מבלי לשעתק את ההיררכיות שבתוכן הם מתקיימים.

סיום: הורות כתרגול של דרך

העמדה הטיפולית שמציע מאמר זה מאפשרת לפגוש הורות לא כמשימה שיש לבצע "נכון", אלא כתהליך אנושי, פגיע ומתפתח. כאשר ההיאחזות בהגדרות נוקשות מתרופפת, נפתח מרחב שבו הורים יכולים להכיר במורכבות חווייתם מבלי להצטדק, ולהחזיק קשר, אהבה ואחריות גם בתוך תנאים שאינם שוויוניים.

דרך ההשקפה שמציע הבודהיזם, מתערערת ההנחה שיש מקור אחד ללגיטימציה הורית. מבט זה מאפשר לטיפול להיות מרחב שאינו רק מגיב למציאות לא-שוויונית, אלא גם מסרב לשעתק את עקרונותיה. כך, ההורות יכולה להיתפס לא כמהות שיש להוכיח, אלא כקשר שיש להמשיך ולטפח.

---

מקורות 

אבירם, א'. (2011, 7 בינואר). הורות אחרת? על הדומה והשונה בהורות חד־מינית. פסיכולוגיה עברית.https://www.hebpsy.net

אורן, א'. (2006). הבנייתה של משפחה הומוסקסואלית במודל "הורות משותפת" עם אישה: הניעות בין האישי, הזוגי והמשפחתי (עבודת תזה לתואר שני). אוניברסיטת חיפה.

אפרת, ר'. (2009). זוגיות חד־מינית כהוויה היוצרת משמעות ייחודית. חברה ורווחה, כ״ט(1), 7–38.

בן־ארי, ע', ולביא, י'. (2007). בדרך לא סלולה: היבטים משפטיים, קהילתיים והוריים של משפחות חד־מיניות. אוניברסיטת חיפה, המרכז לחקר ולימוד המשפחה.

גתין, ר׳. (2014). בודהיזם: היסטוריה, הגות ותרגול. תל אביב: הוצאת אלטרנטיבות.

זפרן, ר'. (2007). אימהות יש גם שתיים: הגדרת אימהות לילד שנולד לבנות זוג מאותו המין. דין ודברים, ג(2), 351–398.

טריגר, צ'. (2006). משפחות חורגות ו"רישיון הורות": מחשבות על הקשר בין הכרה בזכות להורות ובין הכרה בזוגיות בעקבות ע״א 10280/01 ירוס־חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה. המשפט, 22, 44–51.

כהן־ארקין, א'. (2012). אבהות הומוסקסואלית: משמעות הבחירה במודל ההורי עבור גברים הומוסקסואלים החיים בזוגיות (עבודת תזה לתואר שני). אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

ליבליך, מ׳. (2018). שורשי המיינדפולנס בהגות הבודהיסטית. בתוך מ׳ ליבליך (עורכת), מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו: תרגול, הגות ויישומים (עמ׳ 53–94). תל אביב: הוצאת כתר.

ליבליך, מ׳, וקמחי, ל׳. (2018). מיינדפולנס וחמלה עצמית. בתוך מ׳ ליבליך (עורכת), מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו: תרגול, הגות ויישומים (עמ׳ 95–131). תל אביב: הוצאת כתר.

Bozett, F. W. (1985). Gay men as fathers. In F. W. Bozett & S. M. H. Hanson (Eds.), Dimensions of fatherhood (pp. 327–352). SAGE Publications.

Green, R., Mandel, J. B., Hotvedt, M. E., Gray, J., & Smith, L. (1986). Lesbian mothers and their children: A comparison with solo parent heterosexual mothers and their children. Archives of Sexual Behavior, 15, 167–184. https://doi.org/10.1007/BF01542289

Hewlett, B. S. (1992). Father–child relations: Cultural and biosocial contexts. Aldine de Gruyter.

Hoeffer, B. (1981). Children’s acquisition of sex-role behavior in lesbian-mother families. American Journal of Orthopsychiatry, 51, 536–544. https://doi.org/10.1111/j.1939-0025.1981.tb01303.x