הדהודים מהשטח: מפגשים עם המוות

בכל גיליון נאסוף מהקהילה דימויים, מילים ותחושות סביב הנושא המרכזי, ונשזור אותם לכדי יצירה משותפת.

פחד. שבריריות.החזקה משותפת שקיימת, כלא קיימת.

לפעמים המוות מתגנב כצל זיכרון, נשימה נעתקת, הבזק של הבנה. לפעמים הוא מתייצב באמצע החדר.

ילדה לוחשת בחדר הטיפול: "אני מפחדת למות, אבל אסור לי לספר. יחשבו שאני משוגעת."

ילד על הספקטרום, שומע על מות האם של המטפלת. הוא מתקרב, נעשה רציני, ואומר בשקט: "עצוב."

אישה קשישה במחלקה סיעודית מבקשת: "רק אל תשכחי אותי." עיניה הכחולות נצרבות בלב, והבקשה מתקיימת.

יש מי שפוגשת במוות יום־יום, עד שתוהה למה בחרה בזה. לבסוף מבינה: כי יש לה את היכולת להיות שם. להתקרב לחידלון ולראות בו גם התחדשות.

יש מי שחווה את המוות כלידה מחדש; מי שמגדירה אותו כבחירה, כשחרור, כרכבת לאל־חזור.

יש מי שמתבוננת במוות כנוכח־נפקדכתימה שמסתתרת ושוב מגיחה,דרך אובדנים קטנים ודרך פחדים גדולים.

ובתוך כל אלה, נשארת הידיעה:כל רגש, כל תחושה, כל מחשבה, כל אדם - מופיעים, שוהים וחולפים.

בעוד שאיכויות הלב ממשיכות להתקיים. לנוע באוויר, כמו עלים נושרים,מזכירות את מה שאינו ניתן לאבד.