הייתה מלחמה ואולי עוד תהיה; איך להישאר נוכחים מול פני האחר בעתות משבר?

הקדמה

הקליניקה היא במובנים רבים בית. לא משום שיש בה ספה, דלת, כורסה או שעה קבועה, אלא משום שהיא מציעה מקום שבו אפשר להיות, להתפרק, לשתוק, לדבר, להיאסף. הבית הטיפולי אינו רק חדר; הוא איכות של נוכחות. הוא האפשרות של המטופלת להרגיש שמישהו מחזיק איתה את מה שעדיין אינו ניתן להחזקה, חושב איתה את מה שעדיין אינו ניתן לחשיבה.

בזמן מלחמה הבית הזה נפגע. לא רק הבית הממשי, זה שממנו רצים למקלט או לממ״ד, אלא גם הבית הפנימי: תחושת הרציפות, הביטחון, האפשרות לשהות, לחלום, להקשיב. המלחמה מוציאה אותנו מן הבית, מן הגוף, מן השעה הטיפולית, ולפעמים גם מן היכולת להיות נוכחים.

לכן השאלה העולה היא – איך ממשיכים לטפל בזמן מלחמה, איך שומרים על משהו מן הנוכחות הטיפולית, כאשר המציאות עצמה פורצת פנימה, קוטעת, מבהילה וצמצמת אותנו. המאמר הזה הוא ניסיון לחשוב על האפשרות להישאר, גם כשצריך לרוץ.

הייתה מלחמה ואולי עוד תהיה

התנהלות בזמן מלחמה שונה מהתנהלות רגילה. לא חשבנו שאי-פעם נעבור אירועים כאלו עם עצמנו, יקירינו ומטופלינו. "הלא יאמן פשוט ישנו", כותב ישראל אלירז, הלא יאמן נראה כמו ממ"ד של סופרמרקט ליד הקליניקה, אליו הגעתי עם מטופליי פעם אחר פעם. הלא יאמן נראה כמו פגישה טיפולית עם מטופלת השרועה לצד הדרך בכביש ראשי, מחכה שהאזעקה תחלוף, הלא יאמן היה לעזוב פגישה בזום עם צוות מטפלים באירופה, כי יש אזעקה ולראות אותם אחוזי אימה מהמתרחש בארץ. הלא יאמן פשוט ישנו.

כל מטופל עבר איתי מהקליניקה החוצה באופן הייחודי לו; מי רץ מהר, מי לוקח את הזמן, מי עסוק בי ומי בעצמו, מי מתקשר ולאן, מי מתקשה לקבל שהפגישה נקטעה ומי שמח על כך.

עניין אותי לראות כיצד הופיעה המלחמה בסיפורי המטופלים, מסיפורים על אבות שהלכו למילואים ולילות ללא שינה עם ילדים קטנים ועד לסיפורי אהבה שנרקמו בשעות הלילה המאוחרות במקלטים בדרום תל אביב. אפשר היה להתמלא בהשראה מגילויי הנדיבות של המצטופפים יחדיו, להיבהל מעוצמת החרדה ולכאוב את המחירים הרבים ששילמנו, אנחנו והסובבים אותנו, עקב המצב הנוראי שבו היינו.

אוטומט

הרגשתי איך הגבול הולך ומצטמצם ככל שהזמן עובר. כך גם הסבלנות, יכולת ההכלה, ההקשבה, הרעיונות, החופש להאזין באופן משחקי ומזמן. מה שכרסם בהם היו העייפות והחרדה לסביבה, חוסר האונים והיעדר סוף ברור למלחמה. גם חוסר האמון במערכת השלטונית שניהלה את המלחמה הוסיף להרגשת החרדה שאחזה בי וצמצמה את יכולותיי הטיפוליות.

עם הזמן הרגשתי איך היכולות האנושיות מצטמצמות ואני הופך אוטומט מול המלחמה, האזעקות, המטופלים, הילדים ומול עצמי, כי זה מה שהמלחמה גורמת, מנגנונים ראשוניים של מלחמה או בריחה, או קיפאון, מנגנוני ג'ונגל, הישרדות, המרוץ לממ"ד.

אזעקות: להיות למען האחר

תמונה: אני הולך ברחוב ומולי אמא עם שני ילדים קטנים מלקקים גלידה. פתאום נשמעת אזעקה. האמא תופסת בזרועות ילדיה ומושכת אותם לעבר המקלט שאותו היא מזהה בהמשך הרחוב. המשיכה בזרועות הילדים חזקה, הגלידה נופלת, היא נופלת בהילוך איטי, כמו בסרט פעולה אמריקאי ישן. שני ילדים צועקים ובוכים, מגיעים עם אמא מבוהלת למקלט. התמונה הרגועה והמוכרת לעייפה של אמא, פלוס שניים, פלוס גלידה, נעקרת מעצמה, מהמרחב הטבעי שלה, מתהפכת לה מול עינינו; משלווה לחרדה, משקט לרעש, מכיף ללחץ ולסכנה, ללא כיף.

האזעקה היא לא רק סימן של סכנה, המבקש מאיתנו לשמור על עצמנו, אלא גם סימן המחלץ אותנו מעצמנו, אל מחוץ לקליניקה שלנו, מחוץ לעור שלנו, מחוץ לבית, אל עבר האחרת שבטיפולנו.

זו או זה הזועקים לעזרה.

על פי הפילוסוף עמנואל לוינס, הפנים של האחר קוראים לי ומצווים עליי "לא תרצח", הם מטילים עליי אחריות אין סופית לטובתו של האחר, זה שפניו חשופות לפניי: "הן מוליכות אותך אל המעבר. משמעותן של הפנים גורמת להן להיחלץ מן ההוויה בהיותה קשורה לידיעה" (לוינס, עמ' 68). במילים אחרות, הפנים, כמטאפורה לזולת, מאלצות אותנו לקחת אותן בחשבון, הן גוררות אותנו החוצה מעצמנו, מביתנו, מעורנו, למען האחר; הן מחלצות אותנו מהווייתנו, מהיותנו לעצמנו, אל עבר האחר, והן לא קשורות לידיעה. להיות למען האחר לא קשור לידיעה שכלית או להחלטה, אלא לאופן של קיום בעולם.

האחר זועק אלינו, הוא האזעקה, כך נוצרות שתי פרשנויות לאזעקה, גם זאת שמחלצת אותנו מהבית אל המקלט, אבל גם זאת שמחלצת אותנו אל האחר.

לסרב לאוטומט

כדי להיות עבור האחרת שבטיפולנו עלינו לשמור על צלם אנוש, לסרב לאוטומט. בואו נדמיין רגע שזה קורה עכשיו. מה קורה לנו בגוף? מה קורה בתודעה? הגוף מתכווץ, המחשבה: "אוף, לא שוב פעם, אין לי כוח לזה, די כבר!", עולה לתודעה. הדאגה: "איפה כולם? האם כולם באזור מוגן?" מופיעה. הנשימה משתנה: פתאום מהירה יותר, חלקית. אנחנו נדרכים. כל זה טבעי לחלוטין, אבל אחרי שזה קורה, עלינו לנסות לחזור משם אלינו, לחזור להיות בני אדם. אם נצליח להיות בני אדם כאן, ברגע הזה, המעבר משגרה לחירום לא יגרום לנו לשחיקה רבה כל כך ואז גם תיחלש התחושה שלקחו לנו את החופש, שאנחנו הופכים מאנושיים למכניים. אנחנו נצליח למתן את הלחץ ולמנוע – ולו במעט – את האוטומט המבאס והמגביל חופש שהזכרתי קודם לכן.

בואו נדמה את האזעקה, את המלחמה, את האחר שזועק אלינו, לכאב פיזי כלשהו, כאב שרירים למשל, כאב המופיע באימון גופני או בריקוד.

אחת הדרכים שעליהן המליץ לנו משרד הבריאות כדי לשפר את מצבנו הייתה לרקוד. משפחות ממש לא מקומיות הוצגו בפרסומות רוקדות במרחב הביתי ואיתן ההמלצה לרקוד בבית כדי לשפר את מצב הרוח ולהוריד את רמת הסטרס.

הערכים הקשורים בריקוד ובתנועה: חופש, זרימה, יצירתיות, הנאה, משחקיות, הם בדיוק הערכים הראשונים להיעלם בזמן לחץ, לכן יש הגיון בתשדיר. עם זאת, אין דבר יותר מעצבן ומנותק מההמלצה לרקוד במצב שבו יורים עליך טילים.

בתשובה להמלצה המנותקת של משרד הבריאות, אנסה להשאיל משיטת הריקוד האהובה עליי, הגאגא, שפת התנועה של אוהד נהרין, כוריאוגרף להקת בת שבע, כמה דימויים ורעיונות שאולי יכולים לענות על שאלת הנוכחות והשמירה עליה בתקופה זאת.

בשיטת הריקוד של אוהד נהרין אנחנו מתבקשים להקשיב למורה ולנוע על פי הדימויים שהיא מעלה במשך שעה שלמה; אנחנו צפים בתוך חלל, מתפתלים כמו ספגטי במים רותחים, אנחנו מחברים בלונים דמיוניים לידיים ולראש, או מצמידים זנב לאגן ומניעים אותו מצד לצד. במהלך השיעור מותחים את השרירים ומאיצים בגוף, כך שלפעמים עולה כאב או תחושת שריפה בשרירים, כמו בכל אימון גופני.

מן השפה של מורי הגאגא אפשר לשאול כמה דימויים שיכולים להועיל גם מחוץ לסטודיו למחול: למשל, כאשר השרירים כואבים, אנחנו מתבקשים ליהנות מתחושת השריפה בשריר, להרגיש אותה, ואני מוסיף, לא להתחמק ממנה. להפוך את הכאב השורף לכאב טוב, שבסך הכול משפר אותנו ומוסיף לנו. הנה אנחנו יכולים, הנה הצלחנו – קשה לנו, אבל הקושי הוא לא רע כשלעצמו, הוא פשוט קושי, אפשר לקחת אותו אחרת, כחלק מהאפשרות לבנות שריר, להתפתח.

הרעיון ליהנות משריר שורף הוא כל כך מופרך, שבהתחלה ממש התנגדתי לו, עד שראיתי שהוא עובד. זה לא שאני נהנה מהכאב, אני פשוט תופס אותו אחרת: לא כרע מוחלט, אלה כמשהו שאני כבר לא מתנגד אליו, אולי לא נהנה ממנו, אבל גם לא קורבן שלו. אני לא קורבן של השריר המתוח שלי, השריר כשעצמו הוא רק שריר. אני יכול לבחור איך להרגיש כלפיו, לתת לו מקום, ליהנות מתחושת השריפה שהוא מייצר, לחייך אליו, לא להיות עבד שלו.

עוד משהו שמורי הגאגא אומרים תמיד זה שאפשר לעשות פחות. "אם קשה לכם, תמשיכו לרקוד, אבל תרקדו פחות, לאט יותר, עדין יותר, תשמרו אנרגיה, אל תגזימו." באותו אופן גם בחיים, אולי אפשר לעשות פחות, לדרוש מעצמנו פחות. גם ככה בתקופת מלחמה, או סתם בתקופה קשה, אי-אפשר, העבודה מקרטעת, הכול ב-HOLD, אז להסכים לעשות פחות; לעמוד מול כוחות האופל של הסופר-אגו הרודפני והדורשני שלנו ולהגיד לו: "מורת הגאגא הפנימית שלי מאפשרת לי לעשות פחות אם קשה לי, אני אמשיך לרקוד אבל פחות, בעדינות וברוך, אני לא יכולה לדרוש מעצמי את מה שאני דורשת בימים רגילים כי קשה לי, אז אני עושה את אותם הדברים, אבל לאט".

לפעמים מורי גאגא גם אומרים: "תעשו בלי כוח! אם אין לכם כוח, תרקדו בלי כוח." מי אמר שצריך כוחות כדי לרקוד? אפשר לרקוד מתוך שגרה, אפשר לרקוד מתוך הרגל, או ללא התלהבות. אפשר לא רק בלי כוח, אלא גם בלי מצב רוח. מי אמר שצריך להיות עם מצב רוח טוב כדי לעשות דברים? היום-יום ימשיך גם אם נבצע אותו ככה, כמו שאנחנו, זה ממש בסדר לעשות את הדברים ככה , כמו שאנחנו.

האמירה האחרונה היא ש"אם כואב משהו, אפשר לעצור, לא לעשות את התנועה הזאת, אנחנו לא רוצים לגרום נזק". הרבה פעמים אנחנו מנסים להישאר חזקים ולא לקרוס, להחזיק מעמד, להיות קשוחים ולעמוד במשימות היום-יום.

בזמנים כאלה כמו שעברנו, והלוואי שלא נעבור, אבל יש סיכוי שנעבור, אני רוצה להציע את הקריסה כאפשרות ממש טובה במצב משברי. את הרעיון הזה לקחתי מאשתי, יעל, שנפטרה מסרטן לפני כ-12 שנים. בכל פעם שיעל קיבלה תוצאת בדיקת CT שלא הייתה טובה, היא אפשרה לעצמה להתפרק, להתייאש, לוותר, לקרוס למשך יום אחד, 24 שעות. אחרי זה כבר חזרה לעצמה ולחיפוש אחר פתרון למחלה, תיאום עם רופאים, קביעת תורים לבדיקות, המשך פעילות רגילה של תפקוד משפחתי ומקצועי וכך הלאה.

קריסה היא בלתי נמנעת ולנסות להילחם בה רק יגרום לקריסה גדולה יותר ולרגשות אשמה על חוסר ההצלחה. יחידת הזמן שעלינו למדוד אינה זאת של הקריסה, אלא של הקריסה והחזרה ממנה – מה שאפשר לשפר זה את זמן החזרה מהקריסה. אם קשה לנו, אפשר לקרוס לכמה שעות, לכמה זמן שדרוש ואז לחזור. אם יש משהו שיחליף אותנו בזמן הקריסה – זה נהדר, ואם לא – ננסה למצוא, או נצמצם את זמן הקריסה.

בקריסה עצמה כדאי לא לעשות כלום, או לצמצם עשייה. אפשר לעשות כל מה שמרגיש שמרגיע את מערכת העצבים שלנו, פעילות גופנית, סידור הבית, בהייה בטלוויזיה, מדיטציה, שופינג און ליין, או כלום, פשוט כלום.

הפחד של רובנו הוא שאם נתחיל לא לעשות כלום, לא נפסיק. זה רק פחד, ברוב המקרים הגוף יקים את עצמו מתישהו ויחזור לפעולה. אפשר לקרוס קריסה מדודה ולראות שניתן לצאת ממנה בצורה לא רעה בכלל. באופן כזה אנחנו כבר לא נמצאים במעברים בין קריסה לתפקוד, אלא בתנועה בין תפקוד, קריסה מדודה וחזרה לתפקוד, כאשר זמן הקריסה יכול להשתנות בהתאם למצב.

כושר הדמיון וכושר השהיית התגובה

האמירות של מורי הגאגא נועדו לעזור לנו לא לאבד את אנושיותנו כדי לאפשר לנו להמשיך ולשמור על עצמנו עבור האחרים הזקוקים לנו ועבור עצמנו. עוד שני דברים שמצאתי שיכולים לבוא לעזרתנו בשעת פנייה של אחרים אלינו ובעת אזעקה ובשעת כאב פיזי הם: "כושר הדמיון" ו"כושר השהיית התגובה". שניהם לא מולדים, שניהם מתפתחים עם הזמן ושניהם מועילים.

כושר הדמיון: האזעקה הזאת, כמו מה היא? איזו חיה היא? איך היא נראית? היא רצה או הולכת? היא זוחלת לנו למיטה, או עוקצת אותנו תוך כדי הליכה? היא כמו שוטר שמוריד אותנו מהכביש או כמו מפלצת גודזילה ענקית שרצה אחרינו?

הילד הזה שצריך אותי עכשיו, כמו מה הוא בא אליי? האם הוא גשם שוטף, או רוח חזקה, אולי הוא שמש מכה, אולי הוא אביב פורח. איך שנדמיין אותו יעזור לנו לקבל אותו; עצם היכולת שלנו לדמיין אותו משאירה אותנו אנושיים לעומתו, לא סתם.

לא כל האזעקות הן אותו הדבר, בדיוק כמו שגם אנחנו לא תמיד אותו הדבר. לא כל הפעמים שהילדים שלנו, או החולים במחלקה שאנחנו עובדים בה כאחיות או כרופאים, או הלקוחות שלנו, פונים אלינו – הם אותו דבר. אם ננסה לעצור רגע ולדמיין אותם, נוכל גם לדמיין את התגובה שלנו מולם. המשפט "אזעקה היא אזעקה" אומר בעצם ש"אנחנו תמיד אנחנו" וזה לא נכון. כל עוד אנחנו חיים, אנחנו תמיד "קצת אנחנו וקצת אחרים מעצמנו, לא בדיוק אנחנו", רק דברים מתים – שמות עצם, הם תמיד אותו דבר.

"כושר השהיית התגובה": הבנתי משהו עליו כאשר הבת שלי ביקשה באחד מימי המלחמה שאעזור למה למלא איזה טופס במחשב ולא היה לי כוח. הייתי אחרי יום עבודה מאתגר ורווי הפסקות טילים ורק רציתי לנוח.

הבנתי שכל תגובה שאני אגיב עכשיו תהיה מהירה מידי ולא מדויקת. רגע התגובה הוא לא שנייה אחת, אין שום צורך להגיב בשנייה אחת. כמו שאפשר להרחיב גבול לטריטוריה, נקודה לאזור, כך כדאי להרחיב את הרגע של התגובה לרגע רחב וארוך יותר. לפעול במהירות רק כי ביקשה ממני, יהיה לוותר על עצמי, מה שבטוח יתנקם בה מאוחר יותר, כי אכעס עליה שהיא לא נותנת לי לנוח. לא לעזור לה יהיה לא הוגן כי היא באמת צריכה עזרה. אבל בין שתי האפשרויות, אם מחכים רגע, אפשר לגלות עוד כמה אפשרויות שלא חשבנו עליהן קודם: כך למשל יכולתי לומר לה: "תתחילי לבד ואני אעזור לך בהמשך" או: "אעזור עוד מעט, אחרי שאוכל משהו." אפשר גם לבדוק: "האם זה דחוף לעכשיו?" אולי אפשר לדחות את העזרה למאוחר יותר. כושר השהיית התגובה למצבים שהם לא מסוכנים ומיידים יכול לאפשר לנו לבחור באפשרות התגובה הנכונה לנו מתוך כמה אפשרויות ולא רק מתוך פעולה אוטומטית.

שיווי משקל בין מערכות מאזנות

הרעיונות שתוארו קודם לכן נועדו להחזיר את האיזון העצמי בין מערכות פנימיות לחיצוניות. כמטפלים, אנחנו נמצאים כל הזמן בתוך שלוש מערכות של איזונים, או יותר נכון – במערכת אחת בעלת שלוש פנים, שלוש אופניות מבע:

• מערכת האיזונים הפועלת אצלנו בינינו לבין עצמנו.

• מערכות האיזונים בינינו לבין סביבתנו: חברים, משפחה, מקום העבודה, מדריכים ואנשי מקצוע שסביבנו, המטפלים שלנו.

• מערכת האיזון בינינו לבין מטופלינו.

מערכת משולשת זאת יכולה להיות מאוזנת, או בלתי מאוזנת, יציבה או לא יציבה, וזאת בהתאם לתנאים ולנסיבות החיים וליכולותיה של המטפלת.

כאשר יש דרישה רבה ולחץ גדול מצד המטופלים, המטפל נעזר במערכת האיזון שלו עם עצמו ועם סביבתו כדי להיות מוחזק, לשמור על יציבות ולהתמודד עם המצב. דבר דומה מתרחש כאשר המטפל נמצא במשבר שאינו קשור למטופליו, או למשפחתו, או לעצמו, אלא לסיטואציה המשברית שסביבו, כמו למשל בשעת מלחמה. גם במצב זה אנחנו נעזרים במערכות מאזנות נוספות כדי לשמור על עצמנו ולהישאר זמינים עבור הסביבה שלנו.

מצב משברי הוא מצב שבו האיזון הזה מופר ואינו מצליח להתאזן באופן יציב אלא לסירוגין. במצב זה יש איום על יכולתו של המטפל למצוא את האיזון בין הצרכים שלו, של סביבתו ושל מטופליו. במצב משברי כמו זה שהיינו בו, יש מקום להשתמש במערכות האיזון השונות באופן אינטנסיבי. היכולת להתמודד עם המטופלים בתקופת המשבר היא תוצאה ישירה של היכולת להיעזר במערכות הכלה שונות ורבות. זאת אחת הדוגמאות הברורות ביותר לקשר בין היכולת של המטפל להיעזר ליכולת שלו לעזור לאחר שבטיפולו. זאת גם דוגמה למושג "ההתהוות המותנית" בבודהיזם – תנועה במערכת אחת של איזונים יוצרת תנועה במערכת אחרת, איזון בין המערכות מאפשר המשך היכולת להיעזר ולעזור לזולת.

---

מקורות

לוינס, ע' (1982). אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו. מאגנס.