שיח מטפלות: מאיה לאוב ורות בן אשר מדברות על מוות, מיינדפולנס ופסיכותרפיה

מנחות: עמית שירת וד"ר איריס גרוס כהן

"יש משהו גברי במיוחד במלחמה הזו, אבל הקינה היא תמיד נשית... כשנשים מקוננות הן בונות קן, מקום לצער ולאבל, מקום מוגן וחם, מקום שיעזור לצער להתפרק"

-רות פתיר, ארץ אם – MOTHER LAND, מוזיאון תל אביב

רות בחרה לפתוח את המאמר בציטוט של רות פתיר, ובצדק: השיחה נוגעת בעומק קולותיהן של נשים מקוננות – כל אחת בדרכה. המפגש התקיים ב־10 בנובמבר 2025, כאשר החברה הישראלית כולה ממתינה להשבת גופות החללים והחטופים, ובו בזמן מנסה להמשיך להתקיים כיחידים, כמטפלים וכחוקרים, בתוך צלה הכבד של המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר.

בפתח השיחה מציגה מאיה את עצמה כמטפלת בפסיכודרמה וב"האקומי". היא מספרת שלימדה במשך שנים בודהיזם וקבוצות מדיטציה: "לא קראנו לזה אז 'מיינדפולנס', אבל זה מה שזה היה". לאחר הפסקה של כמה שנים חשה ש"חייבת למלא את המרחב הישראלי במקומות שמתאמנים בהם באי-אלימות", ומתוך כך מצאה עצמה מלמדת בעיקר קורס אחד – קורס העוסק במוות ובליווי אנשים באבל או בהתקרבות למוות של יקיריהם או של עצמם.

מאיה ורות נפגשו בלימודים אצל פרנסיס וולר, מחבר על סף תהום הצער (2025, חדקרן בית השראה), בקורס שנפתח מיד לאחר השבעה באוקטובר. רות בן אשר מתארת את וולר כ"איש מיוחד, עדין ועמוק, שמנהל טקסי אבל כבר שנים ארוכות". בהשראתו קיימה טקס אבל בריטריט "לטפל במטפלת": "קרה לנו מה שפרנסיס מדבר עליו כל הזמן – ההליכה יד ביד של אבל ושל שמחה ושל אהבה. אחרי טקס האבל בקעה מהמשתתפות שמחה עצומה שהובילה למסיבת ריקודים מופלאה. לילה (קמחי) ואני עמדנו משתאות – מה שהוא לימד אותנו מתרחש ממש מול העיניים".

רות מציגה את עצמה: "אני קודם כל בת זוג, אמא, סבתא, חברה ומורה". היא פסיכולוגית קלינית, מדריכה בפסיכותרפיה ובטיפול זוגי ומשפחתי, מומחית לטראומה, ומלמדת טיפול ממוקד גוף וקשר במרכז גוף-נפש. יחד עם אילניה קור היא מובילה את "דעת-לב" – גישה טיפולית המבוססת על בובר ומשלבת רוח ונפש.

רות משתפת: "במהלך חיי למדתי המון, אבל אחד הדברים החשובים היה קורס עם שמואל שאול, על האנרגיה והריפוי של אמא אדמה. זה חיבר אותי לטבע ולחומרים משני תודעה. המסעות האלה הביאו אותי לחוויה שאני קוראת לה 'דתית קוסמית' – אותה חוויה טרנסצנדנטלית של INTERBEING בבודהיזם ו'רשת זיקות' אצל בובר. אני לומדת ומתרגלת בודהיזם שלושים שנה... מיינדפולנס, 'תשומת לב', היא חלק בלתי נפרד מחיי ומהעבודה עם טראומה". היא מספרת שליוותה את הוריה וגיסתה למותם, ואנשים בקליניקה שליוו יקרים להם במוות.

רות מוסיפה: "כמעט בגיל 70 עשיתי מסע להוואי עם קבוצת נשים שעשו לי מסע חניכה למעמד Elder (זקנה חכמה). בשבעה באוקטובר הרגשתי ממש תנועה תודעתית של Elder – לזוז לאחור, לפתוח תמונה רחבה ולהסתכל על הכול. אנרגטית הרגשתי איך אני עושה תנועה של ניסיון להכיל את הבלתי נתפס. מתוכה פגשתי ניצולי נובה, אנשים מהעוטף, קרובי משפחה של חטופים – שחלק חזרו וחלק נרצחו".

מאיה מצטרפת: "יש לי שני מורים בראש... הם עושים 'דיבייט' ביניהם – סטיבן ג'נקינסון ופרנסיס וולר. ג'נקינסון תמיד אומר שזה מקצוע שמגרש אותו מכל המסיבות... ואני מוצאת את ההפך – כל פעם שמדברים על מוות העיניים נדלקות, האנשים מסתקרנים, האנרגיה עולה. זה מעניין בפני עצמו".

רות משיבה: "זה תלוי במעגלים. לא בטוחה שזה נכון לגבי כולם, לדבר על מוות עלול גם להביא רתיעה. ג'נקינסון קורא לעצמו Griefwalker (הלך של יגון) – תואר מאוד יפה".

רות משתפת חוויה אישית: "לפני כמעט שנה, בכיכר החטופים, מעדתי, שברתי את עצם האגן (סימבולי...). אחרי ניתוח וקיבוע, חודשיים בכיסא גלגלים, ועוד ניתוח להחלפת מפרק הירך. כל זה בשנת ה־75 לחיי. אמרתי לעצמי: 'וואלה, הנפילה הזאת מכניסה אותי לשלב הרביעי של חיי'. אמי נפטרה בגיל 98, אז עשיתי חשבון שיש לי עוד כמה שנים... ובאחד המסעות הגיעה ההכרה – שאני מוזמנת במסע הזה של השלב הרביעי לשמוט ולשחרר כהתקרבות אל המוות במובן הבודהיסטי".היא מוסיפה: "אני עומדת לסגור את הקליניקה ולהמשיך רק ללמד – החלטה שקטה. זה נובע ממפגש שלי עם מה שאני קוראת לו 'אלוהים' במובן הטרנסצנדנטלי – 'ראשית הזמן', 'אור אינסוף' – מקום של שלווה ואושר שקשה לתאר. כשעוסקים במוות ורוצים להתיידד אתו, חשוב לא לפחד ממנו אלא ללכת אתו יד ביד, כמו שפרנסיס וולר אומר. לא להיבהל ולא להיבלע, אלא ללכת לידו. אני מרגישה שבאופן אישי אני עושה את הצעדים האלה".

מאיה מגיבה: "אני... אכולת קנאה. איפה אני ואיפה נירוואנה?! אני מאוד מפחדת מהמוות. נהייתי אמא והתחלתי לפחד מהמוות. המוות של עצמי לא הפחיד אותי, היו אפילו פלירטוטים אתו. מאז שאני אמא הורדתי את הרגל מהגז, לא עולה על 130 קמ"ש... אני מרגישה שאני יותר עסוקה בלא לפחד מפחד המוות – להסכים להרגיש את הרגשות שבאים עם זה, ואיך לעזור לאחרים. מגיעים אליי לקליניקה אנשים סביב מוות – לפני, אחרי ותוך כדי. כבר כמה חודשים אני מלווה איש בן שמונים שהבת שלו, בגילי, נפטרה לפני כמה ימים. ליוויתי אותו כמה חודשים לקראת, כאשר לא היה ברור מה הסרטן יעשה, ואז בשבועיים האחרונים כשחלה הידרדרות מהירה".

היא ממשיכה: "זו הסיבה שאני כל כך אוהבת האקומי (גישת טיפול מבוססת מיינדפולנס) – אין מתכון לבן אדם. אין פרוטוקול. אנחנו מאמנים את עצמנו להיות בקשב עם אינטואיציות. יש הרבה ידע, אבל כשאני יושבת מול אדם ספציפי – אני רוצה לראות מי הוא, מה הוא צריך. אין מוות אחד דומה לאחר ואין אבל אחד דומה לאחר".

בהמשך: "לפעמים כשאתה לומד ממורים מאוד כריזמטיים כמו וולר וג'נקינסון, זה מרגיש כאילו יש מתכון – צריך 'להיות מודע', 'לבוא פתוח' – אבל לא תמיד אנשים באים ככה. התהליך שעשינו עזר מאוד – הם נפרדו באהבה ובאינטימיות, וזה היה מרגש, אבל כל הזמן היו שם הנכדים – איך לדבר איתם? בסוף לא היה מספיק זמן להכין אותם. אני יושבת עם השאלה – כמה אפשר לדחוף מישהו למקום הזה? אם אני הייתי שם – האם הייתי עושה את כל הדרך? לא יודעת... אני דחיינית מאוד גדולה. ג'נקינסון ידוע כ'מלאך המוות'. מלאך זה גם messenger – שליח. הוא לא מלווה בתהליכים ארוכים, הוא בא לפגישה-שתיים, אומר מה שצריך והולך. התהליך שלי הרבה יותר איטי. לא תמיד מספיקים. זה גם הסלוגן שלו – "There is too late".

מאיה ממשיכה ומספרת על עבודתה: "אני מלווה אנשים גם אחרי (המוות). יש לי אירוע שרץ כבר שלוש שנים, פעם בחודש, אני קוראת לו 'מקום להתאבל'. קודם קראתי לזה 'המפגש החודשי עם המתים', ואמרו לי – תורידי, את לא יכולה להגיד 'מתים', מי יבוא? ואני חשבתי – אבל זה מה שזה. אנשים מגיעים כי הם לא פתרו תהליכים עם מקורבים שהתאבדו, לא השאירו מכתב, לא היו שיחות פרידה. דרך פסיכודרמה אנחנו חוזרים לרגע – להלך הרוח שהם ביקשו להיות בו בפרידה. ה'נס' בפסיכודרמה הוא חילוף התפקידים – כשנכנסים לדמות של המת נופלות התובנות".

היא מדגימה: "מישהו בן 82 (הפרטים שונו לצורך חיסיון), אשתו נפטרה שלושה חודשים לפני כן. זוג מאוהב. הוא אמר – בכל פעם שטוב לי אני מרגיש רע, אני חייב לשאול אותה אם זה בסדר שאני שמח? הוא הרגיש שהוא בוגד בה. בטיפול בדרמה, מישהו שיחק אותה. והיא אמרה לו: 'אתה לא צריך לשאול אותי אם להיות שמח. אני כל הזמן פה. כשאתה עצוב, כשאתה שמח, כשאתה משועמם – תחיה את חייך, אני כאן'".דוגמה נוספת: "אישה שחתמה על הכנסת אמא שלה לקומה – בחילוף התפקידים ביניהן התברר שזה היה הדבר הנכון, שהאם אמרה לה 'אני לא סובלת, אני עשיתי את תהליך הפרידה, עכשיו את צריכה'. אני קוראת לזה התבהרויות – לא רק תובנות – שקורות כשמישהו מחליף את עצמו עם הצד השני".

רות מגיבה: "זה מזכיר את Interbeing (שלובהיות) שדיברנו עליו. אנחנו מדברות על אֵבֶל תקין, אֵבֶל בריא. יש גם אֵבֶל פתולוגי, ממושך, עמום (בעיקר אצל משפחות חטופים), אֵבֶל טראומתי – זה מה שקורה עכשיו. נקווה שחזרתם של החטופים החיים וגופות הנרצחים תאפשר תהליך אֵבֶל בריא. כשהייתי קצינת נפגעים במלחמת יום כיפור שמתי לב לאֵבֶל פתולוגי אצל הורים שהיה להם unfinished business (עסקים לא סגורים) עם הבנים. בקורס על אֵבֶלמתמשך, עם ד"ר ניצה נקש אקסלרוד, היא הדגישה את הקשר בין אֵבֶל ממושך ל־PTSD, ואמרה שהרבה פעמים האשמה שמתחת לאֵבֶל היא מה שמחזיקה אותו".

רות מספרת על עבודתה הקלינית: "פיתחתי מודל של פגישה חד-פעמית עם הורים שאיבדו עובר בלידות שקטות ותקועים באֵבֶל מתמשך. חשוב לי לעשות זאת עם שני בני הזוג, גם כדי לתת לגבר מקום לאֵבֶל שלו. במפגש של כארבע שעות אני מפגישה אותם עם 'הנשמה שבאה לביקור קצר'. קורים להם דברים כמו שאת מתארת, מאיה. הם נכנסים למרחב – לפעמים אנרגטי – ויש להם הזדמנות להיפגש עם הנשמה, לשאול, להגיד, לקבל מסר. החוויות טרנספורמטיביות – תמיד הנשמה אומרת: 'אני בטוב. אנא המשיכו בחייכם בטוב ובאושר'. זה משחרר אותם לחיים".

רות מוסיפה: "זה נותן נקודת ראייה – שגם תהליכים בלתי-פתורים אפשר להשלים גם אחרי ולשחרר את האדם מהתקיעות".

מאיה מבהירה: "יש לי תפיסה קצת אחרת, למרות שנראה לי שאנחנו אומרות אותו דבר. אני מבחינה בין טראומה לאֵבֶל. כל המושגים, כמו 'אֵבֶל פתולוגי' ו'אֵבֶל מתמשך', יש להם קונוטציה של בעיה, משהו שצריך לצאת ממנו. אני חושבת שאֵבֶל הוא המצב הבריא של הנפש שצריך ללמוד אותו. כמו שג'נקינסון אומר – אנחנו אנאלפביתים של אֵבֶל, צריך בתי ספר לאֵבֶל. בתחושה שלי – מה שאני עושה, ומה שאת עושה – זה לשחרר אנשים מהטראומה כדי שיוכלו להתאבל".

רות מסכימה, ומאיה מחדדת: "כשהכאב זורם, כשהרגשות פתוחים, כשהאהבה נוכחת למי שמת – זה בדרך כלל מצב שלא קשה לשאת". ורות מוסיפה: "זה לא סותר, זה משלים. ההגדרה היפה לאֵבֶל ששמעתי מניצה נקש אקסלרוד – 'אֵבֶל הוא הצורה שאהבה לובשת כשאדם אהוב מת'".

מאיה מסכימה ורות ממשיכה: "ראיתי אצל מטופלים שאיבדו אנשים בשבעה באוקטובר – איך הם לא מתפנים להתאבל בגלל הטראומה. אמרתי להם: 'את/ה עוד כל כך בתוך הטראומה שלא יכולת להתפנות לשבת ולהתאבל'".

רות ומאיה מתבקשות להרחיב על ההבדל בין אֵבֶל לטראומה. מאיה מתחילה: "אני לא מומחית בטראומה כמו רות. אני מתמקדת בהכוונה של המטופלים לתהליך האֵבֶל. אני לא עושה הרבה EMDR או התערבויות שעוזרות 'רק' לתפקוד וליציאה מהטראומה. זה לא מספיק בשביל להתאבל. בשביל להתאבל צריך לצאת מהטראומה, וגם לעשות עוד משהו אקטיבי – לבחור בזה. בעיניי זו מיומנות. כמו לפתוח את הלב. גם אהבה זה לא משהו שנופל עליך, זה אימון. רוב האנשים לא בוחרים להתאבל, אלא לשכוח את מי שמת, ואז מפחדים מהשכחה וזה מה שמאיים. ופה נכנס המיינדפולנס הכי עמוק – היכולת לשהות בכאב, בעצב, ברגשות קשים. כשיש יכולת לשהות עם מיינדפולנס – נפתחת דלת להתאבל באמת".

מאיה מוסיפה: "מה שקורה בארץ עכשיו – אנחנו בטראומה, אבל מדברים על תקומה ועל חוסן ומדלגים עלאֵבֶל. אֵבֶל הוא קריטי לחיים שלנו גם כדי שלא ימשיכו מלחמות. זה מזכיר את המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות. התרבות המערבית ההישגית רצה לדבר הבא. רגע להניח לדברים, לא ללחוץ על הגז – זה קשה. רציתי להגיד – גם להישאר בגז כל הזמן ולא לשהות שם – זה גם לא פשוט. שני הקצוות קשים".

רות מחזקת: "יש אמירה שמאנית שאומרת, שכל המלחמות מקורן באֵבֶל לא מעובד. אני מוסיפה – כל המלחמות מקורן גם בחוסר יכולת להכיר בתבוסה. להגיד 'הובסנו'. טראומה במסורות עתיקות נחשבת לאובדן הנשמה. עוד דבר בלא לפחד מאֵבֶל – להבין שאנחנו חייבים לעסוק בחיבור. Interbeing - שלובהיות – הוא קריטי. לעשות עבודת אֵבֶל לבד זה מאוד קשה. פרנסיס וולר מדבר על שערים שונים של אֵבֶל, ואחד מהם הוא כל המקומות שבהם לא זכינו לאהבה".

רות מפתחת: "אני משתמשת במטאפורה – אנשים יושבים כל חייהם מול חומה וממשיכים לדפוק עליה, בתקווה שחלון ייפתח – שאמא תאהב אותי, אבא ישים לב, שבן הזוג ישנה משהו... הרגע שבו אנחנו מכירים בכך שהשער הזה לא נפתח בעבר, לא בהווה ולא בעתיד – זה רגע של יגון עמוק. זה רגע שאי-אפשר לעשות לבד, צריך מישהו שיישא עדות. זה רגע של קריסה – הפחד מהתמוטטות (וויניקוט). פרנסיס וולר קורא לזה 'חניכה קשוחה'. איבדנו את מה שהיה לנו. זה האובדן של העולם והזהות. אני לא אומרת שאין צמיחה פוסט-טראומתית – יש, אבל אסור לנו לדלג מעל האֵבֶל. רק הקריסה הזאת מול השער מאפשרת להפנות עורף למקום שתקע אותנו כל החיים ולצאת לדרך שלנו. אנחנו לא מדברות רק על מוות כסוף החיים, אלא על מוות כסוף של המון דברים. יש דברים שאני לא אחזור לעשות, כמו טרקים. אני חייבת להכיר בזה שיש דברים שהם מאחוריי".

ורות מוסיפה: "מאיה, את אומרת שהתהליך מתחיל בקבלה הרדיקלית. בעיניי קודם יש הכרה – שזה לא היה, לא קורה, לא יהיה – ורק אז קבלה. אחרת זו תקווה פתולוגית. כמה זמן עוד נעמוד מול החומה עד שנבין?"

מאיה: "נורא יפה, 'תקווה פתולוגית'. חברה שלי קראה לזה 'תקווה ממאירה'".

השיחה נעה לעבר השאלה שאיריס מעלה כמראיינת: "...כשמישהו מת ואנחנו לא מצליחות לקבל, האם משהו בתוכנו גם מת?

מאיה משיבה: "אני חושבת על אב שעומד לבוא לכאן (הפרטים שונו לצורך חיסיון), שבת הזקונים שלו נהרגה בגיל 15, אהבת חייו. שנה הוא מסתובב בהרגשה שאין טעם לחיים. מישהי כתבה יפה – שלקח לה זמן להגיד 'אין טעם לחיים', לא במובן של 'אני רוצה למות', אלא כמו שאין טעם לאוכל – החיים איבדו טעם. העץ לא יפה, הפרח לא מריח, הים לא מרגש, השקיעות לא עושות כלום. יש עוד ילדים והיא לא יכולה לשמוח. זה כמו אחרי הקורונה – אין ריח, אין טעם. קשה מאוד להיות בזה לבד. ואני בקשר עם אנשים מעזה שזה חוזר אצלם שוב ושוב – הם מבקשים את המוות, החיים נעשו בלתי נסבלים. זה מצב קיצוני – גם פה וגם שם. הדבר שמחזק אותם הוא שיש מישהו שמקשיב בצד השני".

רות עונה בהתלהבות: "בדיוק!" ומרחיבה: "הסיפור של נשיאת עדות קריטי. אנחנו מתבקשות, כפעילות שלום, לשאת דברים שאי-אפשר לשאת. להיות עם, לראות, ולפעמים להבין שבאמת עדיף למות מאשר לצאת החוצה – רק להיות שם איתם".

רות מוסיפה: "בספר כוחה המרפא של הסולידריות (2022, הוצאת כרמל) קלאודיה קוגן מדברת על סולידריות כיכולת להיות עם מישהו עד כדי כך שאת ממש הופכת להיות האדם האחר. עם אישה שאומרת 'אין טעם לחיים' – להיות במקום שלחיים אין טעם, איתה. היא לא צריכה שישכנעו אותה שיש טעם, היא צריכה שמישהו יהיה איתה שם. זה מציב אותנו במקומות מאוד קשים".

היא נזכרת: "עלתה לי גם 'רקמה אנושית אחת'. קראתי פעם מאמר שבו היה כתוב שכשמישהו מת, באמת משהו בתוכנו מת. אני רואה את האדם כיהלום רב-פנים. כל מפגש משמעותי מאיר פן. ככל שהמפגש משמעותי יותר, כך האדם מקבל יותר אישור לאיכויות שלו. כשדמות אהובה שאישרה בי משהו עמוק מתה – האם האישור מת איתה? זו השאלה הגדולה – האם הדמות הוטבעה בי כל כך עמוק, בכל הרבדים – גוף, נפש, נשמה, רוח – שאני יכולה לחוות אותה בתוכי. כמו אותו איש שאמר לאשתו: 'אני כאן'. הוא דיבר על ההטבעה שלו בה. אני רואה הורים שכולים שמגלמים בתוכם את האיכות של הילד שלהם – נדיבות, שמחה – ומביאים אותה לעולם. כך הילד חי בתוכם".

מאיה מוסיפה: "אני ממש מחפשת את הפעולות האלה – לזהות אותן, לשמוע איך הם מספרים עליו, לעשות את זה בחילופי תפקידים. או בכתיבה – אני מבקשת לא רק לכתוב למת, אלא גם לכתוב ממנו אליהם. שהקשר יישאר בתנועה, חי ודינמי, לא רק פלקט הנצחה בעבר".

רות משתפת: "אנחנו מדברות על מוות גם כעל אובדן של חלקי זהות. נשים שעוברות כריתת רחם ושחלות שואלות לעיתים: האם אני כבר לא אישה? אני מלווה אותן בתהליך פרידה מן הרקמה הפיזית – להודות לה על מה שהייתה – אך במקביל להדגיש שהאנרגיה, הנשיות עצמה, נותרת בגוף. כפי שיעקב רז אמר, הבודהיזם איננו דרך עוקפת סבל, אלא דרך החוצה את הסבל".

מאיה מסכימה ומרחיבה: "בהקשר של מיינדפולנס, זה בדיוק הלב של הפרקטיקה: לא לעקוף, לא לדלג מעל הקושי, אלא לשהות בתוכו. להתרחב עד שחלון הסיבולת מסוגל להכיל את החוויה".

רות מקשרת את הדברים ללימודיה: "כשלמדתי ( SE (Somatic Experiencing ודיברו על הרחבת היכולת לשאת חוויות קשות, חשבתי לעצמי: אבל זה מה שאנחנו מלמדים בבודהיזם – להגדיל את היכולת לפגוש את המציאות כפי שהיא".

מאיה מעמיקה את ההבחנה: "להיות מסוגלים לפגוש את המציאות – זו המהות של מיינדפולנס. להיות עם, להישאר נוכחת במלואי. ברגע שזה מתאפשר, האֵבֶל נוגע גם בהכרת תודה. ג'נקינסון ו-וולר, בעיניי, עוסקים במה שאני מכנה 'לעשות לחיים': grief לצד appreciation of life, אהבת עצם הקיום. כשאדם מוכן לשאת את מה שמגיע, נפתחת האפשרות להזנה מהטוב שסביבו. אחרת העץ לא מזין, ציוץ הציפורים לא נשמע, היופי לא חודר. ההסכמה להיות בתוך החוויה היא חוליה חסרה שמאפשרת גם להתאבל וגם לאהוב את החיים – ואף להינזק מהם ולהמשיך".

רות מוסיפה נדבך תרבותי: "יש כאן גם השפעה של נורמות חברתיות. בחברות מסוימות מצופה מאלמנה להישאר בשחורים. ב'זורבה היווני' כמעט סוקלים אישה שאינה מוכנה להמשיך בחיים כאלמנה 'כנדרש'. המסר התרבותי הוא שאם את שמחה או רוקדת – את שוכחת את המת. הנורמות האלה מכבידות ופוגעות בתהליך הבריא".

מאיה מסכמת את הממד הזה: "חשוב להיות מודעת לכך שהגורם התרבותי עלול להפריע לתהליך. ואני גם חושבת שיש ייחודיות למוות של הגוף ביחס למוותים אחרים בחיים. יש הבדל בעוצמות, אבל בראייה בודהיסטית גם המוות הפיזי הוא מוות של סיפור. זה המוות הגדול – תום הסיפור שנקרא 'אני' במשך כך וכך שנים. אבל זה לא סוף החיים, כי החיים אינם רק 'החיים שלי'. זהו ה-inter-connectedness: בסופו של דבר אנו מתמוססים חזרה אל השלם הגדול שממנו הגענו. ובחיים עצמם אנחנו עובדים קשה כדי לזכות ברגעים קטנים שבהם החוויה הזאת נגלית".

איריס שואלת לקראת סיום: "מה מסייע לכן לשאת את כל הסיפורים והחוויות? מה מעגן אתכן בחיים?"

רות משיבה: "התשובה שלי פשוטה – אהבה. כשאני מבחינה שהלב שלי נסגר, יש מיד התרחקות. כשאני פוגשת אדם, אני משתדלת להכיר גם בתוקפנות שלי, באלימות שלי, בכל חלקי האור והצל. אני נכשלת שוב ושוב – fail, fail again, fail better – אבל ברגע שהלב נפתח, זה פשוט קורה. זה לא 'אני עושה'. הכול זורם: יגון, עצב, שמחה. המארג האנושי המשותף מתרחש וזה ממלא אותי אושר. זה גם מפחית שיפוטיות – כלפי עצמי וכלפי האחר".

מאיה מצטרפת: "אני גם מרגישה שזה הבסיס. לעיתים שואלים אותי איך אני עומדת בזה ולמה דווקא מוות. אבל האמת היא – שזה לא כבד. הכבדות נמצאת במקומות שלא פתורים, שמסרבים לקבל. רוב האנשים שמגיעים אליי לא בגלל אֵבֶל הם דווקא הקשים יותר לשאת. אנשים באֵבֶל מביאים איתם פגיעוּת, פתיחות, מוכנות לחשוף. זה מייצר מצבי אינטימיות מאוד מיוחדים. לרוב אני יוצאת מן המפגשים מלאה וניזונה. האנרגיה שאת מתארת – זו חיות של ממש. להימצא בקרבה למוות ולחוויית האֵבֶל – זה פרדוקסלית מאוד מחַיֶּה".

רות מוסיפה נדבך רוחני: "האינטימיות הזאת, האהבה הזאת, מאפשרות לנו להתחבר למהות הטהורה שלנו זה עם זה. החיבור לנשגב נעשה ישיר – כי במפגש האנושי הפשוט מצויה השכינה. אני אוהבת את הפשטות, את הקיום נטול ההגנות".

איריס מסכמת: "יקרות, תודה רבה. אני מרגישה שקיבלנו מתנה גדולה. אני מזמינה את כולנו לאפשר לדברים להדהד בתוכנו, להתעכב ולראות לאן הם ייקחו אותנו".

מקורות לפי סדר הזכרתם בריאיון

וולר, פ' (2025). על סף תהום הצער, חיים לצד אֵבֶל וטקסים של התחדשות. חדקרן בית השראה. 

ג'נקינסון, ס' Griefwalker - https://www.imdb.com/title/tt4611920/plotsummary/?ref_=tt_ov_pl

נקש אקסלרוד, נ' (2025). סדנה לטיפול באבל ממושך. טבע ומהות.

וויניקוט ד"ו (2009). פחד מהתמוטטות, בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.

קוגן, ק' (2022). כוחה המרפא של הסולידריות. כרמל ספרים.

ציטוטים

"בן אנוש הנני וכל מה שאנושי אינו זר לי": ציטוט של המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר, 195-159 לפנה"ס.

Please call me by my true names (poem) – Tich Naht Chan

פמה צ'ודרון Fail, fail again, fail better״ - ספר ששמו הוא ציטוט חלקי הלקוח מהמחזאי האירי סמואל בקט:Ever tried. Ever failed. No matter. Try again. Fail again. Fail better""