מהו בית? בשנים האחרונות, השאלה הפשוטה הזו נעשתה מורכבת, טעונה ושברירית הרבה יותר מאשר בעבר. 

​

הבית הוא המקום שאמור להגן עלינו, לעטוף, לאפשר מנוחה ורציפות, אך בתקופה שבה איום חודר שוב ושוב אל תוך המרחב הביתי ומתגלם באזעקות, בקירות קורסים, בחרדה מתמשכת ובחוויית אי-ודאות קולקטיבית, גם התחושה הבסיסית של בית משתנה.

​

הבית כבר אינו רק מרחב פיזי, אלא הוא חוויה של שלווה ורוגע. הוא גם הגוף, מערכות היחסים שלנו, חדר הטיפול, הקהילה, ולעיתים הוא מקנה לנו רגע קצר של נוכחות אנושית יציבה בתוך מציאות מתערערת.

​

הגיליון הנוכחי של "בקשיבות" עוסק במושג "בית" על רבדיו השונים: בית כמקום ממשי וסמלי, בית פנימי, בית רגשי, בית חברתי, וגם בית שנמצא תחת איום. רבים מהטקסטים בגיליון זה נכתבו בעקבות התקופה עצמה, מתוך חיים בצל אזעקות, חרדה ואי-יציבות,  ולכן הם נושאים איתם לא רק מחשבה תיאורטית או קלינית, אלא גם עדות חיה.

​

כמטפלים, אחד הדברים שטלטלו רבים מאיתנו בתקופה זו היה הרגע שבו הגבולות המוכרים של חדר הטיפול השתנו באחת. צפירת האזעקה, הנשמעת באמצע פגישה, תולשת את שני הצדדים מהמרחב הנפשי הבטוח אל מרחב מוגן – אומנם במובן הפיזי – אך אולי פרוץ מכל בחינה אחרת. לפתע, המטפלת והמטופלת חווים יחד את אותן תחושות של חרדה, איום או חוסר ודאות. 

​

יש משהו מטלטל, אך גם אנושי מאוד, ברגעים אלו, שבהם חדר הטיפול חדל להיות מרחב מנותק ומוגן לחלוטין, והופך לעדות חיה לכך שגם הקשר הטיפולי מתקיים בתוך מציאות קולקטיבית. לעיתים דווקא ברגעים הללו מתגלים ממדים עמוקים של נוכחות, הדדיות ופגיעוּת אנושית.

​

המאמרים, השירים והיצירות בגיליון זה נוגעים כולם בשאלות הללו מזוויות שונות – טיפוליות, פילוסופיות, יצירתיות ואישיות. הם עוסקים בבית שאנו נושאים בתוכנו, בבית שאבד, בבית שאנו מנסים לבנות מחדש, ובאפשרות למצוא תחושת שייכות וקשר גם בתוך מציאות סדוקה.