אחת המגפות הקשות ביותר בעולם המערבי היא הבדידות. 

בעבר, חיינו בקבוצות ובקהילות. מפתיע לגלות שהדלת הומצאה כנראה הרבה אחרי הגלגל, ושלא תמיד היו לבתים דלתות. למשל, ביישוב נאוליתי שבאנטוליה, לפני כתשעת אלפים שנים, הבתים היו צמודים זה לזה והכניסה אליהם נעשתה דרך הגגות, באמצעות סולמות.

​

הרעיון של בית כמרחב פרטי, המופרד מן האחרים באמצעות דלת, הוא רק דרך אחת, ומאוחרת יחסית, לארגן את החיים האנושיים. אין בכך כדי לומר שהחיים המשותפים בעבר היו בהכרח טובים יותר, אבל המפגש עם האחר היה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. נדמה שהחיים המודרניים, שבהם קל כל כך להיות לבד, הופכים את המפגש עם האחר למשהו שאנו נדרשים יותר ויותר לבחור בו. 

​

הקבוצה היא המקום שבו האנושי שבנו, המשותף לכולנו, נעשה גלוי. יש משהו בקבוצה שמאפשר לגלות שהחוויה שנדמה לי שהיא "רק שלי" קיימת גם אצל אחרים: הבושה, הפחד, חוסר הביטחון, הקושי לתרגל, הרצון להשתנות והאמביוולנטיות.

​

כשטיך נאת האן מדבר על הטיפה בנהר, הוא מתייחס גם לעוצמתה של הסנגהה. הטיפה אינה צריכה להגיע לבדה אל האוקיינוס. אבל להיות נהר פירושו גם להסכים להיות חלק ממשהו גדול ממני. אולי כאן טמון משהו מהכוח של הקבוצה: האפשרות להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו, מבלי לאבד את תחושת הנפרדות.

​

בתוך הקבוצה, הקשיבות אינה רק תרגול של "להיות עם עצמי", אלא גם דרך להיות עם אחרים: להבחין במה שקורה לי כשמישהו מדבר, כשאיני מקבל תשומת לב, כשאחר מצליח יותר ממני, כשאני מרגיש שאינני שייך. הקבוצה אינה מרחב אידיאלי. אנו זקוקים לה, אך לא תמיד פשוט לנו להיות בה. היא יכולה להיות המקום שבו אנו נעלמים ומאבדים את ייחודנו, ובה בעת המקום שבו אנו מרגישים קיימים, נראים ואף מוערכים.

אפילו בחדר הטיפול הפרטני איננו באמת לבד. אנחנו מגיעים אליו עם המשפחה, הקהילה, התרבות, הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים והקבוצות שמהן הודרנו. במובן הזה, הקבוצה אינה רק מסגרת טיפולית, אלא חלק מן האופן שבו אנחנו נעשים מי שאנחנו.