בשנים הקשות האלו, כאשר התותחים רועמים שוב, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם מתלבטים בשאלות קיומיות – מה באמת משמעותי בחיים? מערכות היחסים הבין-אישיות שלנו מתגלות בתקופה זו, פעם אחר פעם, כמקור לתמיכה ולחוסן, או מנגד, כמקור לתחושות קשות של ריקנות ובדידות.

​

במאמרה היפה של נעמה ריבה בעיתון "הארץ" (19.6.25), נסקרת ההיסטוריה של מדיניות המיגון בישראל, מדיניות שעברה, בדומה לתפיסות רבות במערב האינדיווידואליסטי, ממיגון במרחב הקולקטיבי (מקלטים ציבוריים) אל מיגון בתוך המרחב הפרטי, בתוך הבית והמשפחה הגרעינית (ממ"ד). המאמר מתמקד בעיר תל אביב, שבה על אף המחסור במיגון נגיש לרבים מן תושבים, החיים ממשיכים להתנהל במרחב הציבורי, בין היתר בזכות ריבוי המרחבים המוגנים הקולקטיביים הזמינים.

​

 "המרחב המוגן הקולקטיבי" הוא בעת ובעונה אחת סמל משמעותי וגם מציאות ממשית. במהלך המלחמה האחרונה, בעודנו רצים ימים ולילות למרחבים המוגנים, מצאתי את עצמי מהרהרת בכך רבות: בלילות של שינה משותפת עם שכנים יקרים בחניון תת-קרקעי, ברגעים שנעו בין צחוק לאימה, בטקס תה מאולתר ומרגש כשהצלחנו להביא קומקום; בתחושת האכפתיות והקהילתיות הרב-דורית שנוצרה שם. כל אלה עמדו בניגוד ללילות בממ"ד הפרטי, נוח ובטוח ככל שיהיה, שאין בו את רגעי הביחד הרחב והמשמעותי כל כך.

על רקע זה, הגיליון השישי של כתב העת עוסק במפגש בין מיינדפולנס, המרחב הבין-אישי והטיפול. גם במאמרים וגם ביצירות האומנות שבגיליון פגשנו את השילוב של הבודהיזם  והמיינדפולנס בתוך המרחב הקליני והחברתי.