"לעשות מהנפילה צעד של מחול": חמלה עצמית בטיפול קבוצתי בגלישה לנפגעי טראומה

תקציר

טיפול קבוצתי בטראומה באמצעות גלישת גלים היא גישה טיפולית אינטגרטיבית חדשנית, המשלבת פעילות גופנית אינטנסיבית, בעלת ממד רוחני משמעותי, עם מעגלי שיח מכווני תובנה ושילוב חברתי. התערבות הוליסטית זו נמצאה יעילה במספר היבטים המספקים מענה לאשכולות הסימפטומים השונים בטראומה, כגון: מתן הפוגה, חיבור לגוף, הרחבת הגמישות המחשבתית, מסוגלות, שייכות וחמלה. במאמר זה אתמקד באופן שבו באים לידי ביטוי – בטיפול קבוצתי בגלישה עבור נפגעי טראומה – שלושת רכיבי החמלה העצמית: קשיבות, אנושיות משותפת ונדיבות עצמית.

מבוא

בבסיס ההתמודדות עם אירועים טראומטיים נמצאים מגוון של רגשות שליליים כגון חרדה, בדידות, אשמה וחוסר אונים, חודרנות המייצרת קושי בשהייה ברגע הנוכחי, שינוי בתפיסות לגבי עצמי והעולם, הימנעות וצמצום עקב דריכות יתר (ואן דר קולק, 2024). בשנים האחרונות מתבססת ההבנה כי בטיפול בטראומה נכון ליישם מתודות המשלבות גוף ונפש. מאז טבח שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיו, מספקת עמותת "הגל שלי" מענה טיפולי קבוצתי ואינטגרטיבי לאלפי נפגעי טראומה ממגוון אוכלוסיות בחברה הישראלית, ביניהם: שורדי הטבח, מפונים, אנשי כוחות הביטחון, שורדי המסיבות וצוותים רפואיים.

טיפול קבוצתי בגלישה משלב גישות מכוונות פעולה וגישות מכוונות תובנה, יחד עם דגש על שילוב חברתי באמצעות מעגלי עיבוד ושיח (לסקירה ראו: Ben-Zion et al., 2026). מודל אינטגרטיבי זה מושתת על עקרונות האינטגרציה התיאורטית, הקוראת לשילוב תיאוריות שונות לשם יצירת מסגרת עבודה קוהרנטית (Prochaska & DiClemente, 2005). בטיפול בטראומה, לשילובים מסוג זה ישנה השפעה משמעותית על תהליכי ההחלמה שעוברים המשתתפים בהם (Yalch et al., 2022). 

מסקירת הספרות בתחום עולה, כי לטיפול בגלישה יתרונות רבים, כגון: עקיפת סטיגמה כלפי טיפול, חשיפה לטבע (Blue space), הגברת תחושת המשמעות בחיים, מתן הפוגה מרגשות שליליים ורומינציות, חיבור לרוחניות ולגוף ותחושת שליטה ושייכות (לסקירה ראו: Knowles et al., 2026). על אף העובדה שהגלישה היא ספורט יחידני, הרציונל שמאחורי קיום ההתערבות בקבוצה נובע מהרצון להביא לידי ביטוי גורמים טיפוליים, כגון אוניברסליות, לכידות ואלטרואיזם (יאלום ולשץ', 2006), ולאפשר את היכל המראות (Mirroring) ותגובות ההדהוד (Resonance) המסייעות בתהליך הפנמת הקולות הקבוצתיים (Foulkes & Anthony, 1990). באופן זה, מטרות הגלישה הטיפולית נעות מעבר לרכישת מיומנויות הגלישה ולהפחתה סימפטומטית, ומכוונות להגברת תחושת ערך עצמי, משמעות בחיים, נוכחות ברגע, הכרת תודה וחמלה. במאמר זה אתמקד בהיבטים השונים הקיימים בטיפול קבוצתי בגלישה המעודדים חמלה עצמית.

טיפול קבוצתי בטראומה באמצעות גלישה כמעודד חמלה עצמית

חמלה עצמית היא אבן יסוד משמעותית בהחלמה מטראומה. חמלה מאפשרת ויסות ותנועה נפשית, ומשמשת אנטי-תזה לאשמה, לבושה ולביקורת העצמית הנוקשה המתלוות להתמודדות (ואן דר קולק, 2024). נף (2024), מגדירה חמלה עצמית כהפניית טוב לב, הבנה וחום כלפי עצמנו בעת שחווים כאב או קושי. הציטוט שנבחר לכותרת המאמר משירו של פרננדו סבינו, "הפגישה המתוזמנת": "לעשות מהנפילה צעד של מחול" משקף את הערך המוסף שבטיפול קבוצתי בגלישה כמעודד חמלה עצמית. באופן זה, ההתמסרות לנפילות הפיזיות הבלתי נמנעות בגלישה, מזמנת לנו התבוננות מעמדה לא שיפוטית על "נפילות" בתחומים אחרים בחיים: התפרצויות זעם, קושי תפקודי וכדומה. מעבר לכך, הגורמים הטיפוליים כגון אוניברסליות, לכידות ואלטרואיזם (יאלום ולשץ', 2006), וההדהודים במעגל השיח (Foulkes & Anthony, 1990) לגבי "הנפילות", מקדמים חמלה עצמית והעצמה דרך מסגורן כ"צעד של מחול" המותאם לקצב תנועת החיים, שאליו ניתן לבחור להתמסר. לפי נף, חמלה עצמית מושתתת על שלושה מרכיבים: קשיבות (Mindfulness), אנושיות משותפת ונדיבות עצמית. כפי שאראה עתה, שלושת המרכיבים הללו באים לידי ביטוי בצורות שונות בטיפול קבוצתי בגלישה עבור נפגעי טראומה.

קשיבות: מרכיב זה של חמלה עצמית דן ביכולת להתבונן ברגשות ובמחשבות ללא שיפוטיות ומבלי להזדהות איתם יתר על המידה. פעמים רבות עבור מתמודדים עם טראומה, החווים דיסוציאציה, תרגול קשיבות בצורה מובנית עשוי להיות מורכב. הים, שהוא דינמי ומשתנה כל הזמן, משמש מרחב טבעי מושלם לתרגול קשיבות. בים, כל החושים מופעלים בו-זמנית ומתרחשת משוקעות (immersion) במרחב הכחול האין-סופי. משוקעות זו מאפשרת הפוגה מרומינציות, מפלאשבקים ומרגשות שליליים, או כפי שאמר זאת משתתף בקבוצה: "אני חייב להיות מודע כל הזמן למיקום שלי על הגלשן, למיקום שלי בים, לגוף שלי וגם לסביבה שלי [גולשים אחרים]". ההפוגה שמאפשרת הגלישה מהמלחמה הפנימית מאפשרת למשתתפים להיות ברגע באופן מלא ולפגוש את עצמם ואת סביבתם ממקום נקי ואוטונומי.

כמענה להימנעות בעקבות טראומה, הגלישה מקדמת מחויבות מלאה. בזמן הגלישה, הגולשים חייבים להיות בערנות מלאה ונוכחים ברגע. המשוקעות בים והגירוי החושי מעודדים קשיבות בצורה טבעית, וחיבור לחלקים שונים המתקיימים בהם ברגע הנוכחי. כך, למשל, במהלך גלישה משתתפים מתחברים לילד הפנימי ולחלקים משחקיים: צחוק, ספונטניות, דמיון והשתעשעות, שרבים היו מנותקים מהם מאז האירוע הטראומטי. חיבור זה משמש את הקבוצה למשחקיות ולספונטניות גם במעגל העיבוד, ובעזרתו יכולים המשתתפים למצוא שפה משותפת, להפיג מתח ולשהות יחד במקומות כואבים (עזרא וטולצ'ינסקי, 2026).

מעבר לכך, הגלישה הטיפולית מאפשרת חוויה מתקנת לטראומה שהיא אירוע המלווה בחוויה של אובדן שליטה ובחירה. בזמן הגלישה חווים המשתתפים ריגוש רב וכן רגשות מורכבים נוספים (פחד, תסכול). בפן הטיפולי, נשאף לשקף את ההזדמנות לחוות רגשות מורכבים בהקשר מהנה ורצוי. באופן זה, נפנה את הקשב של המשתתפים לכך שהם חווים עוררות וריגוש, אשר בדרך כלל מתקשרים לחוויה הטראומטית, אך עתה מתרחשים בהקשר בטוח, מהנה ורצוי. פעמים רבות, הפניית הקשב לרגשות מורכבים אלה בסביבה בטוחה, מגבירה את היכולת לשהות במצבים רגשיים שעד כה נחוו כמאיימים מדי ובלתי נסבלים.

ביטוי בולט נוסף לקשיבות לגוף בטיפול בגלישה מתבטא באמירות חוזרות העולות אחרי סשן גלישה אינטנסיבי: "אני מותש, אבל מלא אנרגיה", "יצאתי מהמפגש הקודם עייף, אבל כל הסופ"ש הרגשתי מן קלילות". החוויה הגופנית הפרדוקסלית הזו מוכרת היטב לגולשים, ובזמן שהגלישה היא ספורט הדורש מאמץ פיזי רב, היא מספקת גם תחושת שחרור וקלילות וממלאת את הגולש באנרגיה.

באופן זה, קשיבות לגוף מאפשרת חיבור מחדש לתחושות הגוף מבלי להיבהל מהן או לנסות לנתק מגע איתן. לאחר יצירת מרחב בטוח אוטונומי בעצמי, באמצעות מודעות חומלת, ניתן להתבונן בזיכרונות הטראומטיים מבלי לשחזרם או לחוות הצפה על ידם. מעבר לכך, חוויית השתאות משותפת לנוכח היופי והעוצמה של איתני הטבע בים: הגלים, האופק, השקיעות, העננים, מגבירה תחושת שייכות ומשמעות בחיבור למשהו גדול יותר.

אנושיות משותפת: מרכיב זה בחמלה עצמית עוסק בהבנה ששגיאות וכאב הם חלק טבעי מהחוויה האנושית ומשותפים לכלל בני האדם. על פי רוב, טראומה מבודדת את האדם ומייצרת חוויה קבועה לפיה "זר לא יבין זאת". כאשר נפגעי טראומה נפגשים על החוף ובמים, מחסום הבידוד נשבר. אי לכך, אף על פי שגלישה היא ספורט יחידני, בטיפול בגלישה מושם דגש רב על יצירת קבוצה. יצירת קבוצה נעשית במספר אופנים: על ידי איסוף ראשוני של המשתתפים, "בדיקת דופק" והעברת שיעור משותף על הים ואלמנטים שונים בגלישה, התארגנות יחד כקבוצה וחימום משותף, גלישה יחד ושיח משותף בעיבוד לאחר הגלישה.

יתר על כן, חוויית פחד בפומבי, חשיפה הדדית לנפילות ו"כישלונות", לצד חגיגה משותפת של הצלחות, מהוות זרז לתהליכי התלכדות בקבוצה. מרכיב החשיפה והאתגר המשותף בגלישה מייצרים תחושת ביטחון ומקדמים נכונות להפגין ולשהות בפגיעות במעגל השיח (Marshall et al., 2020). באופן זה, בא לידי ביטוי כוחה של הקבוצה המעצים את אלמנט האנושיות המשותפת.

לאחר היציאה מהמים, בשלב העיבוד, מתאפשר לחברי הקבוצה לשתף בחוויותיהם ולהתבונן בהן מתוך עמדה רפלקטיבית. באופן זה, יכול משתתף בקבוצה לצאת מהים עם חוויה שנכשל בזמן שכל שאר המשתתפים הצליחו יותר ממנו. כשיחלוק זאת עם חברי הקבוצה במעגל העיבוד, יפגוש הדהודים המשקפים אוניברסליות ולגיטימציה לחוויותיו, אך הוא עשוי גם לפגוש אמירות אחרות: "דווקא ראיתי אותך מצליח לתפוס גל ואפילו מחייך", או "הייתי בטוח שאתה תצא מהמים אחרי ההתרסקות שהייתה לך, ובמקום זה ראיתי אותך קם, צוחק וחוזר לגלוש".

בכל מקרה, הפנמת הקולות שעלו בקבוצה מאפשרת תנועה נפשית גמישה והפנמה של קול רך וסלחני יותר; תחושת חוסר המסוגלות עוברת טרנספורמציה - גם אחרים חווים אותה ויש גם דרכים אחרות להתייחס להתרחשויות. כך, הקבוצה הופכת לרשת ביטחון אנושית, המעודדת הפנמה של עמדה חומלת כלפי עצמי וממירה את הבושה בקבלה ובתמיכה הדדית. לאחר מכן, הפנמת העמדה החומלת מאפשרת הכללתה גם על התמודדויות אחרות בחיים.

נדיבות עצמית: מרכיב זה עוסק ביכולת להתבונן באופן שבו אני מתמודד עם כאב, תסכול או כישלון מעמדה רכה וסלחנית, ולא מעמדה קשוחה או ביקורתית. בטיפול קבוצתי בגלישה, ה"כישלונות" וחוויית התסכול האינהרנטית בתהליך לימוד מיומנויות הגלישה הופכים להזדמנות טיפולית. במקום להלקות את עצמם על "כישלון", המשתתפים לומדים, בהנחיית אנשי המקצוע, להתייחס לגופם ולרגשותיהם ממקום סלחני. הם מבינים שהם עומדים מול איתני טבע גדולים וחזקים מהם, כך שנפילה מגל אינה מעידה על חולשה, אלא על תעוזה מעצם הניסיון. למעשה, התובנות הנלמדות מהגלישה מאפשרות ענווה, שינוי בנרטיב ותנועות נפשיות משמעותיות. כך, משפטים כגון "לפני הטראומה הייתי סופרמן והיום אני סמרטוט", מתחלפים במשפטים כגון "למדתי שהדרך שלי מלאה בנפילות, אבל אני תמיד קם מהן". בעצם, הלגיטימציה הניתנת לחוויות של חוסר הצלחה בגלישה למול כוח חזק יותר מהם, מאפשרת למשתתפים בניית אמון מחודש בעצמם ובגופם.

לבסוף, פן נוסף שייחודי לטיפול בגלישה ומאפשר התבוננות מעמדה של נדיבות, מוצא ביטויו בשימוש ב"אוצר המטאפורות" (עזרא וטולצ'ינסקי, 2026) שמספקים הים והגלישה. "אוצר" בלתי נדלה זה מסייע לעקוף מנגנונים של ביקורת עצמית ואשמה ולייצר אמירות המשקפות חמלה עצמית, כגון: "גם אצלי מתרחשות תקופות של גאות ושפל וזה טבעי", "למצוא עוגן בתוכי בסערה", או "גם בחיים אני יכול לבחור את הגלים שמתאים לי לקחת, ולוותר על אלה שלא". מטאפורות אלה מסייעות למשתתפים לעקוף הגנות נוקשות ולהתבונן בעצמם ממקום יותר מקבל ופחות שיפוטי. כך, מתפתחת יכולת לפגוש את הכאב בחמלה ולהתקדם בתהליך ההחלמה.

סיכום

טיפול קבוצתי בטראומה באמצעות גלישת גלים הוא הרבה מעבר לפעילות ספורטיבית בקבוצה. זהו מפגש טיפולי עמוק המשלב נוכחות ברגע וקשיבות, גורמים טיפוליים המעודדים שותפות אנושית ושינויים חיוביים בנרטיב העצמי מעמדה של נדיבות. בשיטת טיפול זו מקבלים המשתתפים הזדמנות לשכתב את מערכות היחסים שלהם עם פצעי העבר, עם יחסם לעצמם ולגופם ועם יחסם לאחרים באמצעות התמודדות עם איתני הטבע. בסביבה קבוצתית תומכת ובטוחה, הגלישה מאפשרת לנפגעי טראומה לא רק לשרוד את "גלי החיים", אלא ללמוד לרכוב עליהם, מתוך נוכחות ברגע, בפתיחות, במסוגלות ובתקווה.

מקורות

ואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. פרדס.

יאלום, א' ולשץ', מ' (2006). הגורמים הטיפוליים. בתוך טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה (פרק 1, עמ' 38-21). מאגנס.

נף, כ' (2024). חמלה עצמית: העוצמה בלהיות טובים לעצמנו. פרדס.

עזרא, א' וטולצ'ינסקי, ע' (2026). יוצא ממך ילד: משחקיות בטיפול קבוצתי אינטגרטיבי בגלישה לנפגעי טראומה. מקבץ, 30, 65-49.

Ben-Zion, H., Tulchisnky, O., & Shahar, B. (2026). The development of an integrative

   surf therapy program for trauma survivors: A conceptual model and case

   illustration. Psychology of Sport and Exercise, 103134.

Foulkes, S. H., & Anthony, E. J. (1990). Group Psychotherapy: The Psychoanalytic  

   Approach (2nd ed.). Karnac.

Knowles, N., Ladwa, A., Price, L., Wright, K., Gillison, F., Harrison, J., & Anderson,

   R. (2026). Explaining how, why, for whom and when surf therapy improves mental

   health and wellbeing in adults: a realist synthesis. Advances in Mental Health, 1-27.‏ 

Marshall, J., Ferrier, B., Ward, P. B., & Martindale, R. (2020). "When I was surfing

   with those guys I was surfing with family." A Grounded Exploration of Program

   Theory within the Jimmy Miller Memorial Foundation Surf Therapy

   Intervention. Global Journal of Community Psychology Practice, 11(2), 1-19.‏ 

Prochaska, J., & DiClemente, C. (2005). The transtheoretical approach. In J. C.

   Norcross, & M. R. Goldfried (Eds.), Handbook of psychotherapy integration (2^nd 

   ed., pp. 147–171). Oxford University Press.

Yalch, M. M., Moreland, M. L., & Burkman, K. M. (2022). Integrating process and

   structure in group therapy for survivors of trauma. European Journal of Trauma

   & Dissociation, 6(3), 100272.‏