הקבוצה כהר: הטיפול הקבוצתי כגב רחב למפגש עם המציאות

לפני שני עשורים, טרם נחשפתי בצורה משמעותית למקצוע הטיפול ובחרתי להיות מטפל, נהגתי לצפות בתוכנית הטלוויזיה "הלוחש לכלבים", בהנחיית מאלף הכלבים סיזר מילאן. התוכנית עסקה בעבודתו של מילאן עם כלבים המתמודדים עם קשיים התנהגותיים ועם בעליהם, ובמהלכה חזר על עצמו מבנה טיפולי די מעניין. מילאן נהג לפגוש כלבים שהתנהגותם התאפיינה בתוקפנות, פחד או קושי בוויסות, ולעבוד עמם באופן פרטני. אולם בשלב מסוים בתהליך היה מכריז: "ועכשיו אני אקח אותו ללהקה שלי".

ה"להקה" הייתה קבוצת כלבים קבועה שעמה נהג מילאן לצאת לטיולים משותפים. המפגש עמה המחיש כיצד ההשתייכות לקבוצה עשויה לשנות את אופן המפגש של הפרט עם סביבתו. לצד ההתערבות הפרטנית, נוכחותה של הלהקה כמו סיפקה לכלב הקשר רחב יותר של ביטחון, ויסות ושייכות. במובן מסוים, היא נשאה מסר פשוט: אתה חלק מאיתנו. היית חלק מאז ומעולם.

סקירה ספרותית: שייכות, אנושיות משותפת וצמיחה בקבוצה 

לאורך החיים אנו חווים רגעים שבהם אנו מרגישים חלק ממשהו גדול מאיתנו, שייכים באופן עמוק וברור. חוויות אלו של שייכות וחיבור לאחרים אינן רק נעימות או מנחמות, אלא משקפות צורך אנושי בסיסי, בעל משמעות להתפתחותנו ולרווחתנו הנפשית.

יש התייחסויות רבות לחשיבותם של רגעים כאלה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. קריסטין נף, למשל, מדגישה כי חיזוק תחושת האנושיות המשותפת הוא ציר מרכזי בחמלה עצמית (Neff, 2011). זוהי היכולת המסייעת לנו לפעול באופן עקבי ומחויב להפחתת הסבל שלנו ושל אחרים, ולקידום הצמיחה האישית שלנו (וייס, 2025).

דוד זוהר שנטם מתאר את "מנעד היחס לעצמי" – מגוון הדרכים שבהן אנו יכולים לפגוש את עצמנו (שנטם, 2025). בקצה אחד של המנעד נמצא הבידוד העצמי: חוויה שבה איננו רואים קשר בין הסבל שלנו לבין הסבל האנושי הרחב. מתוך עמדה זו עשויות להתעורר מחשבות כגון: "אף אחד לא יוכל להבין אותי", "אף אחד לא יוכל לעזור לי", או "אני נטל על העולם". כאשר תפיסה זו מתקבעת, הדרך לדיכאון, לייאוש ולעיתים אף למחשבות אובדניות עלולה להיות קצרה.

בקצה השני של המנעד מציב שנטם את תחושת האחדות – חוויה עמוקה של היותנו חלק (שנטם, 2025). חלק מהחיים, חלק מהאנושות, חלק ממשהו רחב יותר מהסיפור הפרטי שלנו. אלו רגעים שרבים מאיתנו מכירים: החל בראשית החיים, כאשר התינוק והאם עדיין נחווים כיחידה אחת; דרך קבוצות, קהילות ומערכות יחסים שבהן תחושת השייכות הייתה ברורה וללא עוררין ועד לחיבור לטבע. מי שבילה זמן ממושך בטבע מכיר לעיתים את השקט המיוחד שמתעורר שם – הרוגע שנולד מתוך הידיעה שאין צורך להתאמץ כדי להיות שייך. אנחנו כבר חלק.

מתוך הספרות המקצועית בתחום הקבוצות, יאלום ולשץ' מציינים את האוניברסליות כאחד הגורמים המרפאים המרכזיים בטיפול קבוצתי (יאלום ולשץ', 2022). האוניברסליות מסייעת למשתתפים לקבל את חוויותיהם האנושיות. במקום לראות בכישלון, במשבר, בבושה או בפחד עדות לפגם אישי, החוויה הקבוצתית מאפשרת לגלות כי אלו חלקים משותפים במציאות האנושית. מה שנחווה קודם כעדות לבדידות או לשונות, הופך בסיס לחיבור, לשייכות ולקרבה.

גורם מרפא נוסף שעליו מצביעים יאלום ולשץ' הוא השחזור המתקן – האפשרות לחוות מחדש חוויות עבר מכאיבות באופן שונה. בהקשר זה, הקבוצה יכולה לספק למשתתפיה חוויה של קשר בטוח ומיטיב, במיוחד עבור מי שחוו חסך במרחבי ההשתייכות הראשוניים שלהם. דרך נוכחות עקבית, אכפתיות, קבלה ותמיכה, הקבוצה עשויה לטפח תחושות של רוגע וביטחון – לא רק ברמה הנפשית, אלא לעיתים גם ברמה הגופנית המוחשית.

פול גילברט, המתאר את התפתחות החמלה דרך עדשה אבולוציונית, מדגיש את חשיבות האיזון בין מערכות הוויסות השונות הפועלות בנו (Gilbert, 2010). אחת המרכזיות שבהן היא מערכת הרוגע והביטחון. כאשר מערכת זו פעילה, היא מאפשרת לנו להתמודד עם מצבי איום, לחץ וחרדה באופן גמיש יותר. במקום להגיב באופן אוטומטי דרך מאבק, בריחה או קיפאון, מתאפשרת פנייה אל האחר, פתיחות, סקרנות ויכולת להיות במגע עם החוויה. 

מנקודת מבט זו, ניתן לראות כיצד הקבוצה הטיפולית אינה רק מקום להבנה או לשיתוף, אלא גם מרחב בין-אישי המסייע בהפעלתה ובחיזוקה של מערכת הרוגע והביטחון. זאת באמצעות החוויה החוזרת של היותנו נראים, מובנים ומוחזקים על ידי אחרים. 

אם נוצרים התנאים המאפשרים לפגוש חלקים מאיימים בתוכנו בביטחון יחסי, בנוכחותם של אחרים, עשויה להתרחש תנועה של צמיחה.  ביון מתאר את הקבוצה כמעין רחם לחלקים אלה שטרם הבשילו – מקום שבו ניתן להחזיק חוויות, רגשות ומחשבות שעדיין לא מצאו צורה, משמעות או מילים (קריצ'מן, 2023). בתוך מרחב כזה, חלקים שהודחקו, הוסתרו או נותרו ללא מענה יכולים לקבל מקום, לעבור עיבוד ולהתפתח. 

לכל מנחה, בהתאם לתפיסה המקצועית שממנה הוא מגיע, יש את הדרך לסייע לקבוצה להפוך למרחב של שייכות ואנושיות משותפת, מרחב המציע ויסות, רוגע וביטחון, שבו ניתן לפגוש את עצמנו ואת האחר באופן פתוח יותר. זהו מרחב המאפשר למשתתפים ולמשתתפות להיות במגע עם חלקים בתוכם, ולעיתים גם עם חלקים באחרים המשקפים משהו מעולמם שלהם. המפגש הזה אינו תמיד פשוט. לא פעם מדובר בחלקים שנמנענו מהם במשך שנים ארוכות – כאב, פחד, בושה, בדידות או כמיהה לקשר – וההימנעות מהם קיבלה צורות שונות: אלכוהול, ריצוי, התרחקות ממערכות יחסים, עיסוק יתר או דרכים אחרות שלא תמיד זיהינו כהימנעות. 

במאמר זה אציע שלוש טכניקות שיכולות לתמוך בהפיכת המרחב הקבוצתי לכזה, מתוך החיבור בין פסיכודרמה, טיפול קבוצתי וטיפול מבוסס מיינדפולנס. שתי הטכניקות הראשונות – שיתוף וכפיל – הן חלק בלתי נפרד מהעבודה הפסיכו-דרמתית ומהוות מאבני היסוד שלה (ארצי, 1991). שתיהן מסייעות בהעמקת האמפתיה בקבוצה ומציעות למשתתפים ולמשתתפות דרכים מעשיות להיות בנוכחות תומכת עבור האחר. באמצעות השיתוף (sharing) מתפתחת תחושת האנושיות המשותפת. טכניקת הכפיל (double) מאפשרת לנסות ולהתקרב לעולמו הפנימי של האחר. 

"הקבוצה כהר" היא הטכניקה השלישית שאציע. זהו תרגול שנולד מתוך מדיטציית ההר, תרגול מוכר במסורות מיינדפולנס ובטיפול ממוקד חמלה, המסייע לטפח תחושת יציבות, מרחב וקרקע פנימית אל מול איומים, סערות ושינויים. בעוד שבדרך כלל התרגול מופנה אל היחיד, כאן אציע להרחיב אותו אל המרחב הקבוצתי כולו. כפי שארחיב בהמשך, דימוי הקבוצה להר מאפשר לראות בה מרחב המסוגל להכיל מחשבות, רגשות, תחושות וחוויות מטלטלות מבלי להתפרק מהן. במקביל, דימוי זה מזמין כל אחד ואחת מהמשתתפים לטפח בתוכם את איכויות ההר – יציבות, סבלנות, הכלה ונוכחות – בדרך חווייתית, ספונטנית ויצירתית.

שרינג

ד"ר עיניה ארצי, מחלוצות הפסיכודרמה בישראל, בחרה בתרגום העברי "התחלקות" למילה Sharing (ארצי, 1991). תרגום זה תורם להבנת הקשר בין השיתוף שמציע חבר קבוצה לחברה אחרת או מנחה לקבוצה. באמצעות השיתוף, משתתף שהרגיש עד לפני רגע בודד, אפילו פגום לעיתים, מתחיל להתחלק בקושי, בחוויה הטעונה שנשא לבדו. עצם ההתחלקות מתמירה את החוויה ממשא פרטי וכבד לחוויה אנושית שניתן לשאת יחד; מה שנחווה כבד, הופך קל יותר; מה שנחווה כעדות לשונות או לכישלון אישי הופך בהדרגה למשהו שיש לו מקום גם בעולמם של אחרים; מה שנחווה כמבודד, הופך בהדרגה לבסיס לקשר, לתחושת שייכות ולאנושיות משותפת. 

ד"ר סוזנה פנדריק, שפיתחה את מודל הרזוננסים הדרמתיים, מדמה את החוויה האישית שמביא משתתף לקבוצה לאבן הנזרקת אל תוך אגם – המיכל הקבוצתי (פנדריק, 2021). כל שיתוף יוצר אדוות המתפשטות במים, וכך גם החוויה האישית מהדהדת בקרב חברי וחברות הקבוצה. השיתופים המגיעים בתגובה אינם רק תגובות לדברים שנאמרו, אלא ביטויים לאדוות שנוצרו במרחב המשותף. כאשר ניתן מקום להדהודים הללו ונוצרת הכרה בקשר שבין החוויות, מתבהרת תחושת השייכות ומתגלה שהחוויה האישית אינה מבודדת, אלא חלק ממרחב אנושי משותף. באותו רגע מתבהרת ההכרה שאיננו רק חולקים חוויות דומות – אנו חולקים את אותו אגם. 

אחד מתפקידי המנחה הוא לזהות תמות – נושאי ליבה המעסיקים את משתתפי ומשתתפות הקבוצה – שכן עצם הזיהוי ומתן השם להן מסייעים להפוך חוויה שנראתה אישית ומבודדת לחוויה משותפת שהקבוצה יכולה לשאת, להחזיק ולעבד יחד (קריצ'מן, ללא תאריך). לאחר שהתמה מזוהה ומקבלת שם, מתאפשר לקבוצה להתעכב עליה, לחקור אותה ולהעמיק בה. חרדה, מוות, אובדן, בדידות או חוסר משמעות חדלים להיות סיפורו של אדם אחד והופכים לנושאים אנושיים שהקבוצה יכולה לשאת יחד. 

במהלך השנים מצאתי כי אחד האמצעים היעילים להנכחת תמה משותפת הוא השיתוף של המנחה עצמו. כאשר הדבר נעשה באופן שקול ומתוך שירות לתהליך הקבוצתי, הוא מסייע לקבוצה לזהות שהנושא אינו שייך רק למשתתף אחד, אלא נוכח במרחב האנושי המשותף. בכך מתאפשרת תנועה מהימנעות אל עבר נכונות לפגוש את התמה, להתבונן בה ולשהות עמה יחד.

בקבוצת הדרכה לסטודנטיות שהנחיתי, עלה קיפאון סביב הרגע שבו יהפכו ממודרכות למנחות שמחזיקות את המרחב הקבוצתי. בין היתר דובר על הפחד שלא להצליח להתגמש כאשר התערבות או תוכנית אינן "עובדות" כפי שתוכנן. 

באחד המפגשים בחרתי לשתף באופן שבו אותה חרדה מופיעה גם אצלי:

 הרבה פעמים אני מגיע עם רעיון די ברור לגבי מה שאני הולך לעשות במפגש. ואז, תוך כדי תנועה, עולה לי רעיון שנראה טוב יותר. אני משנה את התוכנית. אחר כך מישהי בקבוצה אומרת משהו, ואני משנה שוב. ואז מישהי נראית לי משועממת או מוציאה את הטלפון, ואני שוב משנה כיוון. עם השנים למדתי להכיר שאצלי החרדה, הפחד לטעות או לא להיות משמעותי מספיק, מתבטאים דווקא בעודף יצירתיות. זו לא באמת ספונטניות או חופש לנוע עם מה שקורה, אלא תגובתיות לאיום שעולה בתוכי.

אני מאמין שהשיתוף תרם להכרה בכך שחרדה, פחד לטעות או פחד שלא להיות משמעותי אינם מעידים על חוסר התאמה לתפקיד המנחה, בדיוק כפי שאינם מעידים על חוסר התאמה ל"תפקיד" של להיות אדם. הם חלק מן החוויה האנושית, ולכן גם חלק מהווייתו של המנחה. מתוך כך, החרדה חדלה להיות סימן לכך שמשהו אינו כשורה והופכת לחוויה שניתן לשאת, לקבל ולהמשיך לפעול לצדה.

כפיל

טכניקת הכפיל (Double) היא אחת מטכניקות היסוד בפסיכודרמה. באמצעותה, המנחה או אחד מחברי הקבוצה מציעים להצטרף לרגע לעולמו הפנימי של משתתף אחר. ברמה הטכנית, האדם המציע את הכפיל, ניגש ועומד מעט מאחורי המשתתף ומנסח בקול את מה שהוא משער שעובר עליו באותו רגע (ארצי, 1991).

אם השיתוף (Sharing) מסייע לטפח תחושת אנושיות משותפת באמצעות ההכרה ש"גם אני מכיר את החוויה הזאת", הרי שהכפיל מבטא נכונות להיות עם האחר בתוך החוויה שלו. זוהי אמירה בפעולה: אינך צריך להיות שם לבד. אני איתך. אני מוכן לנסות לרגע להיכנס לנעליים שלך. זהו הרזוננס הראשון וההכרחי בדרך לסייע לאדם להכיר ולהיתמך באוניברסליות ובאנושיות המשותפת (פנדזיק, 2019).

מנקודת מבט של טיפול ממוקד חמלה (CFT), ניתן לראות בכפיל מעין "כפתור הפעלה" של מערכת הרוגע והביטחון (המערכת הירוקה) (גולדשטיין, 2026). הכפיל אינו שייך למנחה בלבד. כל משתתפת ומשתתף יכולים להציע כפיל, ובכך הופכת הקבוצה כולה למרחב המטפח אמפתיה בפעולה. שוב ושוב מוזמנים חברי וחברות הקבוצה להשהות את נקודת מבטם האישית, ובו בזמן להיעזר בניסיונם האנושי כדי לנסות להיכנס לעולמו של האחר ולהציע מילים אפשריות לחוויה שעדיין לא קיבלה קול. 

במובן העמוק יותר, הכפיל מדמה שלב התפתחותי מוקדם בחיינו. כאשר התינוק עדיין אינו מסוגל לתת מילים לעולמו הפנימי, הדמות המטפלת מנסה להבין את צרכיו, רגשותיו ורצונותיו ומעניקה להם קול. לאורך ההתפתחות, חוויות חוזרות של היותנו מובנים בדרך זו תורמות להתפתחות היכולת לזהות רגשות, לשאת אותם ולווסת אותם.

באופן דומה, גם הקבוצה יכולה למלא לעיתים פונקציה מחזיקה זו – מרחב שבו חוויות שעדיין לא עובדו יכולות להתקיים עד שיקבלו קול, משמעות וצורה. הכפיל שמציעה חברת קבוצה הוא ביטוי לנכונות לשאת כאב, פחד או בלבול יחד. זוהי טכניקה המטפחת נוכחות קשובה, סקרנית וחומלת כלפי עולמו של האחר, ובה בעת גם כלפי עולמנו שלנו.

הכפיל אינו מקטין את האיום, אלא מרחיב את הקרקע שממנה ניתן לפגוש אותו. הגילוי שיש מי שמוכן לעמוד לצידי, לנסות להבין את עולמי ולהחזיק עמי את החוויה, מאפשר להישען לא רק על משאביי האישיים, אלא גם על משאביה של הקבוצה. במובן זה, העצמי מתרחב (ארצי, 1991) מן ה"אני" אל ה"אנחנו". מתוך הקרקע הרחבה הזאת, מתאפשר לפגוש כאב, פחד או חוסר ודאות בתחושת מסוגלות גדולה יותר. לא משום שהאיום נעלם, אלא משום שכבר אין צורך לעמוד מולו לבד.

"הרגשתי שלקחתי אתכם איתי השבוע. ברגעים קשים מצאתי את עצמי חושב איזה כפיל הייתם מציעים לי." שיתוף מסוג זה חוזר פעם אחר פעם בקבוצות שבהן נעשה שימוש בכפיל. הוא מלמד שהכפיל אינו מסתיים במפגש עצמו. לאורך הזמן, הנוכחות האמפתית של הקבוצה מופנמת והופכת בהדרגה לחלק מן הקול הפנימי של האדם. מה שהיה בתחילה קולה של הקבוצה הופך אט־אט ליכולת פנימית לפגוש את עצמנו ואת העולם מתוך גב רחב, מקבל וחומל. 

הקבוצה כהר

"בנשימה פנימה אני רואה עצמי כהר. בנשיפה החוצה, אני חש יציבות. הר – יציבות" (טיך נהאת האן).

ההר הוא אחד הדימויים המרכזיים במסורות המיינדפולנס והחמלה. הוא מסמל יציבות, מרחב ויכולת להכיל שינוי מבלי לאבד את יסודותיו. עונות השנה מתחלפות, רוחות נושבות, סערות חולפות, בעוד ההר ממשיך לעמוד. אין פירוש הדבר שהוא אינו מושפע מן המתרחש סביבו, אלא שהוא אינו מתפרק ממנו.

בתרגולי מיינדפולנס וחמלה משמש ההר כדימוי המסייע לטפח את מערכת הרוגע והביטחון. דרך הדמיון, הגוף והקשב, האדם מוזמן לחוות בתוכו איכויות של יציבות, סבלנות, מרחב ונוכחות, ומתוכן לפגוש מחשבות, רגשות ואיומים באופן גמיש יותר.

התרגול שאציע כאן נועד לתמוך ביכולת של הקבוצה להיות הר – מרחב יציב ורחב דיו להכיל את המחשבות, הרגשות והאיומים שכל אחד מחבריה מביא עמו.

זוהי התערבות פסיכו-דרמטית שפיתחתי מתוך החיבור בין מדיטציית ההר של טיך נהאת האן (טיך נהאת האן, 2023), עקרונות הטיפול מבוסס המיינדפולנס והחמלה, והפעולה הפסיכודרמטית, המבקשת להפוך רעיונות מופשטים לחוויה מוחשית (גולדשטיין, 2025). בעוד שבמדיטציה האדם מוזמן לגלות את ההר שבתוכו, כאן הקבוצה כולה מוזמנת לגלם את איכויותיו של ההר עבור כל אחד מחבריה. 

בגרסה שאציג, התרגול הונחה בשתי אוכלוסיות שונות: בני ובנות משפחה למתמודדי ומתמודדות נפש במסגרת מרכז יה"ל, ומטפלות ומטפלים בסדנת "פסיכודרמה פוגשת CBT". על אף השוני ביניהן, שתיהן נפגשו שוב ושוב עם חוויות של אי-ודאות, כאב וחוסר שליטה. התרגול ביקש לא לבטל את האיום, אלא לטפח דרך אחרת לעמוד מולו – מתוך יציבות, מרחב ונוכחות משותפת.

מהלך התרגול – הקבוצה כהר

התרגול נפתח בהזמנה לעצום עיניים ולהפנות את הקשב אל הנשימה ואל תחושת המגע של הגוף עם הקרקע. לאחר מספר רגעים של התכנסות, המשתתפים מוזמנים להיעזר בדימוי ההר מתוך מדיטציית ההר של טיך נהאת האן: "בנשימה פנימה אני רואה את עצמי כהר. בנשיפה החוצה אני חש יציבות" (טיך נהאת האן, 2023).

ההזמנה אינה רק לדמיין הר, אלא להתנסות באופן גופני באיכויות המיוחסות לו. עם כל נשימה מוזמנים המשתתפים לחוש את גופם רחב יותר, יציב יותר ומעוגן בקרקע. בהמשך הם מוזמנים לזהות מחשבה, אמונה או חשש המטלטלים אותם בתקופה זו – ביחס למשפחה, לעבודה, לבריאות או לכל תחום משמעותי אחר בחייהם.

בשלב הבא מתרחבת תשומת הלב מן החוויה האישית אל המרחב הקבוצתי. המשתתפים מוזמנים להבחין בכך שאינם היחידים המחפשים יציבות, וכי סביבם יושבים אנשים נוספים המבקשים למצוא קרקע רחבה דיה לשאת אי-ודאות, כאב ופחד.

לאחר מכן מקבל הדימוי ביטוי פסיכו-דרמטי. המשתתפים מתבקשים לעמוד במעגל, כאשר המעגל כולו מגלם את ההר. אחד המשתתפים נכנס אל מרכז המעגל ומשתף במחשבה או בקושי המטלטלים אותו. לאחר מכן הוא פונה לכמה מחברי הקבוצה בזה אחר זה וחוזר בפניהם על אותה מחשבה. כל אחד מהם מתבקש להשיב לו לא מתוך עמדתו האישית או מתוך ניסיון לפתור את הקושי, אלא מתוך התפקיד שהוא מגלם – ההר.

ההנחיה לחברי הקבוצה אינה להיות "חיוביים" או "מעודדים", אלא להגיב מתוך האיכויות המיוחסות להר: יציבות, קבלה, פרופורציה, הכרה בקושי ונוכחות.

כך למשל, באחת הקבוצות נכנסה למרכז המעגל אם לבן המתמודד עם קושי נפשי ואמרה: "כבר חודש שהוא בטוב. מתי זה ייגמר? מתי יגיע המשבר הבא?"

היא פנתה אל אחת המשתתפות במעגל, אשר לאחר רגע של מחשבה השיבה: "השיפור לא הגיע מהשמיים. הוא הגיע מתוך כל הפעולות שנעשו בדרך."

לאחר מכן פנתה למשתתפת אחרת, שהשיבה מתוך תפקיד ההר: "קשה לתת אמון בשקט, אחרי כל כך הרבה סערות."

משתתפת שלישית השיבה: "גם אם יגיע עוד משבר, הוא לא מוחק את כל מה שכבר הצלחתם לבנות."

לאחר קבלת מספר תגובות מחברי הקבוצה המגלמים את ההר, המשתתפת מוזמנת לבחור אחת מהם ולבצע עמה חילוף תפקידים. באמצעות חילוף התפקידים היא עוברת מן העמדה המקבלת את תגובות ההר אל העמדה המגלמת אותו בעצמה, ומתבקשת להגיב מתוך עמדה זו לאותה מחשבה שהביאה בתחילת התרגול. במקרה המתואר בחרה המשתתפת להיעזר במשפט שאמרה קודם לכן אחת מחברות הקבוצה: "השיפור לא הגיע מהשמיים. הוא הגיע מתוך כל הפעולות שנעשו בדרך."

סיכום

שרינג, כפיל ו"הקבוצה כהר" הם שלושה ביטויים שונים לתנועה שמציע הטיפול הקבוצתי. שלוש ההתערבויות הללו אינן מבקשות להעלים כאב, פחד או אי-ודאות, אלא להרחיב את העצמי שפוגש אותם. באמצעות הקבוצה, המשתתף מגלה בהדרגה שהוא אינו נדרש עוד לשאת את עולמו לבדו. הקבוצה תורמת ביצירת עצמי רחב, המסוגל להכיל בתוכו את האחר, לראות גם מנקודת מבטו, להכיר בקשר שבינו לביני, לתמוך ולהיתמך. הרחבה זו אינה מבטלת את הכאב או את האיום, אלא משנה את האופן שבו הם נחווים. כך היא - במקום לפעול נגדו באופן הישרדותי, תיתכן פעולה ספונטנית ויצירתית.

---

מקורות

ארצי, ע' (1991). פסיכודרמה. דביר.

גולדשטיין, א' (2025). מילים מרפאות: התבנית הטיפולית למכתב חומל. בקשיבות: כתב העת לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס.

גולדשטיין, א' (2026). הכפיל: כפתור הפעלה למערכת הירוקה. Feelbetter. https://www.feelbetter.co.il/post/אפשר-כפיל-1

וייס, ג' (2025). לעצור חנית במעופה: מדיטציה, תנועה וטבע בהשראת מורי זן – לימי כאב וחרדה. פרדס הוצאה לאור.

טיך נהאת האן (2023). Flower – Fresh: 10 Minute Guided Meditation by Thich Nhat Hanh [סרטון]. YouTube. https://youtu.be/0-b5GOJ_q1A

יאלום, א"ד ולשץ', מ' (2022). התיאוריה והפרקטיקה של פסיכותרפיה קבוצתית (מהדורה 6; מ' זיידיס, מתרגם). כנרת, זמורה, דביר.

קריצ'מן, י' (ללא תאריך). אי-ידיעה בפסיכותרפיה: ביון – עיקרים והרחבות [קורס מקוון]. נקודת ריפוי. https://nekudatripui.ravpage.co.il/Not-Knowing

פנדזיק, ס' (2019). רזוננסים דרמתיים כהתערבות טיפולית. בתוך היכל המראות על הבמה: פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

שנטם, ד"ז (2025). מנפרדות לאחדות בדרך המנעד המחומש של היחס לעצמי. בקשיבות: כתב העת לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס, 2.

Gilbert, P. (2010). Compassion-focused therapy: Distinctive features. Routledge.

Neff, K. D. (2011). Self-compassion: The Proven Power of Being Kind to Yourself. William Morrow.