מודל שלושת המערכות לוויסות רגשי של ה-CFT

חלק ראשון: מערכת האיום

מודל המערכות לוויסות רגשי של פול גילברט

במאמר זה אציג בפירוט את מודל שלושת המערכות לוויסות רגשי של ה-CFT (Gilbert, 2009). זהו מודל "הדגל" של הטיפול ממוקד חמלה, והיכרות עמו מאפשרת לנו כלי בהיר וחזק למודעות למצבנו הרגשי, הבנת הדינמיקה הרגשית, ושפה שבה נוכל לתקשר זאת עם עצמנו ועם אחרים.

"מודל המעגלים" או "מודל המערכות הרגשיות" כולל שלושה מעגלים אשר כל אחד מהם מסמל מערכת רגשית אחרת, וחיצים המסמלים את היחסים ביניהן. המערכות הן: מערכת האיום וחיפוש הסיכונים – אדומה, מערכת ההרגעה, החיבור ותחושת הסיפוק – ירוקה, ומערכת ההנעה להישגים ולהשגת משאבים – הכחולה.

מודל זה מאפשר לנו התבוננות ישירה המסומלת בצבעים ובמעגלים פשוטים על מצבנו הרגשי ואיזו מערכת מנהלת אותנו ושולטת בתודעה שלנו כרגע. לאחר הזיהוי, מודל זה מאפשר לנו לראות באופן חד וברור את התהליך הנדרש כדי שנגיע לאיזון רגשי. כלומר, לפחות סבל ומצוקה וליותר שמחה, יצירתיות וצמיחה.

נפתח את הצגת המודל עם מערכת האיום. אציג כאן את הכתיבה והלימוד של פול גילברט וכריס איירונס, בשילוב עם הדרכים שבהן אני מבין, מדמיין ומפתח מודל זה.

תרשים של מודל המערכות הרגשיות של ה-CFT, מבוסס על הפרסום המקורי של פול גילברט (Gilbert, 2009)

מערכת האיום – "האדומה"

המטרה והמוטיבציה של מערכת זו הן זיהוי סכנה. היא רגישה לאיומים וממוקדת בחיפוש ובהימנעות מסכנות אפשריות. זוהי מערכת עתיקה מבחינת האבולוציה של המוח, ועוסקת בשמירה על הביטחון הפיזי והנפשי שלנו בטווח המיידי והקצר. כלומר, היא מכינה את הגוף לפעילות הגנתית או התקפית ברגע שהיא מזהה איום. הכוונה כאן למגוון אדיר של איומים, וכפי שאמר מארק טווין: "עברתי המון קטסטרופות בחיי, רק חלק קטן מהן, התרחשו במציאות". המערכת האדומה לא לוקחת סיכונים, וכל תמונה או מחשבה מפחידה מקפיצה אותה.

כשהמערכת פועלת היא לא מבחינה בין דמיון למציאות, בין "רק מחשבה'" לבין התרחשות שיש להגיב אליה. במצב חירום אמיתי, המערכת האדומה לוקחת פיקוד ובכך יכולה להצילנו. הבעיה היא, שהיא לא יודעת לפעול טוב עם דברים שעוד לא מתרחשים, או שהתרחשו בעבר. היא לא בנויה לזה. היא גם מפרשת אינספור אירועים חברתיים, הקשורים לאגו – כמו עלבון, בושה, נחיתות וביקורת – כאירועים מסכני-חיים, וכך היא מגיבה אליהם. החיבור בין שני היבטים אלו גורם לה לפעילות יתר המזיקה לנו ופוגעת באיכות חיינו ובבריאותנו הפיזית והנפשית.

המערכת האדומה והמוח שלנו

מרכז פעילותה של מערכת זו נמצא באמיגדלה שבמערכת הלימבית במוח העתיק שלנו. שם אחר שיש למוח הזה הוא המוח היונקי. זאת מכיוון שמוח זה משותף לכל היונקים. המשמעות המיידית היא, שזו מערכת שלא יודעת לעבוד עם מחשבות, אמונות או תמונות של דברים שהמוח הקורטיקאלי, החדש יותר, של בני האדם, מייצר, ממציא ו"שולח לכיוונה". המוח היונקי הסתובב בסוואנה ובטבע מאות מיליוני שנים ללא "הגידול" החדש הזה שהופיע עם האבולוציה, מעל למערכת הלימבית. כך, כשהזברה חווה איום, מדובר באיום ממשי והיא פועלת בדרך הכי טובה האפשרית לה. פעולה זו מנוהלת על ידי המערכת הלימבית שלה – המערכת האדומה לוקחת פיקוד. בדיוק כפי שקרה לכם בוודאי לפחות פעם או פעמיים בחייכם. אך בהרבה מצבים אחרים, כשהדרמה היא "בראש שלנו", מתרחשת התנגשות בין המוח העתיק לבין המוח החדש. התנגשות זו מכונה בטיפול ממוקד חמלה: "הדרמה של המוח האנושי", "המוח המתעתע" או "לולאות מוח חדש מוח ישן".

לולאות אלו אחראיות לרוב הדרמה בחיינו, או אם נדייק, לרוב הסבל והייסורים בחיינו. כשהמערכת מופעלת, משתחררים הורמוני הסטרס לגופנו, השרירים מתכווצים, הדם זורם לגפיים כהכנה לבריחה או להתקפה או כדי להקפיא ולמנוע כל תנועה. התודעה נעשית כבולה, מצומצמת וצרה, והאירוע, אשר כאמור, ייתכן כי כלל לא קיים כרגע ואף יש סיכוי רב שלא יתרחש בעתיד במציאות, תופס וחוטף את התודעה שלנו.

לאחר שנכנסו לפעולה, להורמוני הסטרס לוקח זמן לעזוב את הגוף, והם זקוקים לפעולה שתעזור להם להשתחרר. אצל היונקים אנו רואים את ההתנערות והרעד כביטוי לפריקה של סטרס שנותר בגופם, פעילות שאנו, בני האדם בתרבות שלנו, פעמים רבות לא נרשה לעצמנו. הטרגדיה של מערכת הפעלה זו היא בכך, שעד שריכוז הורמוני הסטרס בגופנו יתחיל לרדת, המוח האחוז דיבוק שלנו ישלח עוד "תמונות" מפחידות ומלחיצות, ולאמיגדלה לא תהיה ברירה אלא להתחיל את המעגל מחדש ובאופן מידי – והנה שוב אנו מוצפים הורמוני סטרס, לכודים בלולאה.

כבולים בלולאה

האם נוכל לדמיין מה קורה לאדם כמוני וכמוך החווה תהליך זה באופן מתמשך, ימים, שבועות, או שנים? מה קורה לגוף, מה קורה לנפש ולמערכת העצבים? כיצד זה משפיע על האיברים הפנימיים העדינים שכל כך זקוקים לאיזון? נראה לי שהתשובה ברורה. אלה מצבי המצוקה והסבל שבהם אנו מתבוססים. המחויבות שלנו היא להכיר תהליך זה ולא לתת לו להשתלט עלינו, לצאת מאיזון ולהפוך את חיינו לגיהינום של פחדים ודאגות, להיעדר חיים בעודנו חיים.

מערכת זו מתבססת בפעילותה בעיקר על תחושות כמו כעס, גועל, דחייה, פחד, חרדה, בושה ואשמה. רגשות לא נעימים אלו מתעוררים ונעים בגופנו, וגורמים לנו לפעול להפסקת ההרגשה הלא נעימה. רגשות אלו יגדלו ויאחזו בנו חזק יותר ויותר אם נאפשר למערכת האדומה לנהל לבדה את העניינים. כשאנו מתבוססים לאורך זמן בביצת הרגשות של המערכת האדומה, נמצא עצמנו באי-שקט, בתשישות, בעצבנות, בייאוש, בדיכאון, בקשיי שינה ובחוסר תיאבון. כמו כן, תתרחש פגיעה משמעותית בהנאה מהחיים, במיניות וביחסי אהבה.

המרכיבים של עוררות יתר – אקסיטציה – ושל כיבוי – אינהיביציה – יתחלפו, ולא פעם נמצא עצמנו נעים בין חרדה ומחשבות לא פוסקות, המלווה בפעילות יתר כמו בדיקות חוזרות ונשנות של משהו שאנו דואגים שיתרחש, לבין תשישות, כיבוי, חולשה והימנעות מכל מגע עם המציאות המפחידה. לפעמים אנו תופסים רק את החלק של האקסיטציה כשייך למערכת האדומה, אבל חשוב לזכור גם את החלק של הכיבוי.

עלינו לדעת שלא כל הימנעות היא שלילית. פעמים רבות אני פוגש בתוך שיחה התייחסות מגנה וביקורתית לכל הימנעות. יחד עם מילה זו, באה מילת הגנאי "אסקפיזם". נראה לי שבחברה שלנו להימנע, ולא להיות חלק מצריכת התרבות או החרדה הקולקטיבית, לא להיות מחובר לעורקי התקשורת המכוונות כמעט באופן מוחלט להפעלת המערכת האדומה שלנו, יכול להיות מענה חכם ובריא עבורנו. כך שהשימוש במילים "הימנעות" ו"אסקפיזם" מגיע פעמים רבות יחד עם בושה או האשמה בחוסר התמודדות. מצב זה מגונה בחברתנו באופן אוטומטי, ונחשב כבריחה מתוך חולשה מבישה.

אך למעשה, יצא לי לדבר על כך פעמים רבות עם כריס איירונס, ולשמוע ממנו את ההמשגה היפה "הימנעות חכמה". לעיתים ההימנעות באה מתוך הבנה כי מרחב, תוכן, עוצמה או קשר מסוימים אינם טובים לי. אין כאן משהו אובייקטיבי, אלא היכרות חכמה עם עצמנו, עם כוחותינו וחולשותינו והבנה מהם הגבולות של החמלה העצמית שלי. להיות עם תבונה, כבוד וגאווה בגבולותיי, מבלי להתבייש בעצמי, לשנוא את עצמי או לדחוף את עצמי שוב ושוב למקומות שאינם טובים לי, היא יכולת חשובה ביותר.

עלינו להמשיך לחקור בכנות ובאומץ לב מהי הימנעות הפוגעת בנו, מצמצמת אותנו ומחלישה, ומהי הימנעות חכמה, המאפשרת לנו להתייצב על "קליפת האגוז" שלנו, להביא כבוד והערכה לעצמנו, בדיוק כמו שאנו כרגע. לפי ההבנה של מודל המערכות לוויסות רגשי, נוכל להבין את הצפייה המתמשכת בחדשות כמפעילה את המערכת האדומה, המחפשת עוד ועוד מידע כדי לחוש כי יש לה שליטה על המתרחש. אך מערכת זו אינה יכולה לדעת כי האיום המשודר במסך אינו מתרחש כאן וכרגע על גופי. מכיוון שכרגע דבר לא מתרחש מחוץ למה שמשודר על המרקע, אנו למעשה צופים פאסיביים, חסרי תנועה ולא עושים כרגע דבר עם האיום הנקלט בתודעה. מצב זה לא מאפשר את הפורקן המוטורי של הורמוני הסטרס ואת החזרה לאיזון שלאחר סיום ההתמודדות עם המצב המסוכן – שלמעשה לא מסתיים. ואם יסתיים, בחדשות יעלו מיד איום חדש.

ננסה להשאיר מרווח לבדיקה חכמה: האם נכון לתקוף את עצמנו או אחר הקרוב לנו במילים אלו? האם נוכל לזכור כי להיות דבוק למסך, לשמוע ספקולציות של פרשנים, וחדשות על אסונות קטנים וגדולים שקרו או אולי יקרו, אין זה להיות בתוך החיים עצמם? עלינו לזכור כי זו המערכת האדומה שדוחפת אותנו לקבל עוד מידע, עוד הזרקה של הורמוני הסטרס, עוד מידע על מה שהיא מאמינה שיעזור לנו לשמור על עצמנו ולהיות בשליטה.

אך אם נבדוק זאת בשקט, מתוך חוכמה שלווה וחמלה עצמית, מהר מאוד נדע כי אין לנו כל צורך בהיסחפות זו אחרי המערכת האדומה. נראה כי אנו פוגעים בשמחתנו ובאיכות חיינו בהיגררות אחריה. יכולות להיות לכך השלכות מאוד מזיקות גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל. השלכות המניעות אותנו בכיוון של מתח, חרדה, עצבנות, תוקפנות, ייאוש ודיכאון אישי או קולקטיבי. לעיתים אנו מאמינים, כי אם ניתן למערכת האדומה לנהל אותנו מתוך פחד וזעם, נוכל לפעול ולשנות את המציאות הלא נעימה. למעשה, פעילות יתר של המערכת האדומה פוגעת ביכולת שלנו לחשוב, לתכנן לפעול באופן חכם ויעיל למען עצמנו, קרובינו והקהילה שבה אנו חיים.

לסיום חלק זה, חשוב להבהיר, כי הדגש כאן הוא על פעילות יתר ועל חוסר ויסות של המערכת האדומה. עיקרון זה נכון כשאנו נמצאים בתוך או עומדים בפני מצבי סיכון רבים. כעס או פחד מעוררים או מניעים אותנו לפעולה ולשינוי, אך אם לא מדובר בפעולת חירום המתרחשת כאן ועכשיו, כדאי מאוד שאת הפעולה עצמה נעשה לאחר שנרגענו, הודנו למערכת האדומה על שהעירה אותנו ונעבור לניהול מתוך חשיבה גבוהה יותר, תכנון עם ראייה רחבה ושקט פנימי.

המאפיינים של המערכת האדומה

רשימת מאפיינים זו נאספה מתוך התבוננות וניסיון קליני בעבודה עם המערכות ומתוך הידע הקיים על תפקודנו בחירום. ככל שנכיר טוב יותר את מאפיינה, נוכל לדעת יותר בקלות שמה שמפעיל ושולט בנו כרגע זו מערכת האיום. כמו כן, זיהוי זה יקל עלינו להשתחרר ממנה, לזכור שגם אם זה מפחיד וקשה, יש לנו מחויבות עמוקה לחמלה, להתפתחות, לשלווה וליציבות של עצמנו. זיהוי המאפיינים יכול להזכיר לנו שהעוצמה המשתלטת שלה, לאו דווקא אומרת שיש להאמין לה. אין זה אומר שלתת לה להיות הקפטן של הספינה שלנו זה המעשה החכם, המיטיב והחומל עבורנו.

להלן רשימת מאפיינים מרכזיים של מערכת האיום

מיידית ומהירה: ברגע שמופיע איום, אמיתי או דמיוני, כמו במחשבות דאגניות וחרדתיות כמו "מה יהיה אם המטוס ייפול", היא פועלת מיד. מיידיות זו הכרחית להצילנו מאש, מרכב הנוסע לכיווננו, מעץ שנופל עלינו וכדומה. אך מיידיות זו מכאיבה ומזיקה לנו כאשר היא מופעלת על כל מחשבה מפחידה, מבט המתפרש כמאיים, זיכרון לא נעים, תמונות מנטליות מפחידות ועוד. בשל המיידיות והמהירות הכול כך גבוהה שלה, קשה לנו לעצור את ההתרחשות בגופנו ובתודעתנו לפני שהיא כבר באמצע המסלול, והורמוני הסטרס כבר מציפים אותנו, המילים הפוגעות כבר יצאו מפינו וההתנהגות הפוגעת כבר הופעלה.

משתלטת: כפי שראינו במאפיין הקודם וזה יחזור כאן ובשאר מאפייני המערכת, הם כולם קשורים להישרדותנו במיליוני שנות אבולוציה. כך שחשוב שלא נשים תווית שלילית על המאפיינים, או על המערכת האדומה, ונזכור כי היא האחראית להישרדותנו מאות מיליוני שנים. זה לא צחוק. לכן גם מאפיין ההשתלטות הכרחי להצלתנו במצב חירום. עם זאת, כשהיא משתלטת על כל ישותי בשגרה, ובאופן כרוני, או במצבים חברתיים ובין-אישיים – היא עשויה לגרום לנזקים משמעותיים ולפגיעה מתמשכת בבריאותי, באיכות חיי וביחסים הבין-אישיים. כשאני שואל אנשים רבים, "כמה מערכת אדומה יש בהם בתקופה האחרונה?" רבים מהם נותנים לי תשובות שעולות מעל לתשעים אחוזים. כך בדיוק זה עובד, כדי להציל אותי היא צריכה את כל המשאבים, את כל האנרגיה שלי. אך כדי לחיות, לאהוב ולהיות יצירתיים אנו זקוקים למשאבים אלו במערכות אחרות, מצב שאותו המערכת האדומה לא מוכנה לקבל, ובטח לא תאפשר אותו בהתנדבות. בחיי היום-יום שלנו – עלינו לקחת את הניהול מידיה.

עוצמה אדירה: מאותן סיבות הישרדותיות, המערכת האדומה מופעלת בטבע היונקי שלנו, במצבים נדירים שבהם אנו צריכים את כל המשאבים שעומדים ברשותנו כדי להינצל. כלומר, לפעול בעוצמה אדירה. היא גורמת לנו להגיב בעוצמה לאירוע וכך לברוח או להילחם בכל כוחותינו. מצב זה מעולה בטבע, כשגם יכולות הלחימה והבריחה שלנו לא נפגעו על ידי התרבות ואינספור התניות. באומנויות הלחימה, אנו מנסים להשתחרר מהתניות אלו, לחשוף ולהתחבר ללוחם או ללוחמת הטבעיים והפנימיים שבנו. כל מי שהולך בדרך אומנויות הלחימה, יודע כי זוהי מלאכה שאורכת שנים רבות, ובסופה באמת מגיעים לתנועה מאוד פשוטה וטבעית. במצב זה, בתוך מצב איום, המערכת האדומה אינה מנהלת לבד. יחד איתה יש הרפיה, שלווה, חיבור לידע עמוק, יצירתיות וכוונה לפעולה של חמלה, ומוטיבציה לסיום האירוע ללא פגיעה ככל הניתן.

כל מי שחווה נפילה נפשית, התקף חרדה ומשבר רציני, יכול להעיד על העוצמה שבה האירוע תופס ומטלטל אותנו, העוצמה שבה המערכת מצמידה אותנו למיטה, או למחשבות רומינטיביות.

היא באה לבד: תמיד כשאני מדבר על מאפיין זה, מתגנב חיוך לשיחה. הרי אף פעם לא הזמנת ולא תכננת להתעורר בבוקר עם התקף חרדה, או להתעצבן ולצעוק על הילדים שלך. המערכת האדומה באה לבד. אף אחד לא מזמין אותה, ולא צריך להתאמן ולתרגל בנחישות כדי שהיא תקפוץ ותשתלט על חיינו. תשומת הלב למאפיין זה היא מרכזית כל כך כשאנו עוסקים בפיתוח החמלה העצמית, מכיוון שפעמים רבות הופעתה והובלת הפעולות והדיבור שלנו על ידיה גורמים לנו לבושה, לצער ולביקורת עצמית רבה.

הבנה מרכזית זו בתוך ה-CFT עוזרת לנו להבין שלא אנו הזמנו את המערכת האדומה לקדמת הבמה של הנפש שלנו, אנו לא אשמים בכאב שהיא גורמת לנו, אך יש לנו אחריות לעשות כמיטב יכולתנו כדי להפסיק סבל זה. גילברט (Gilbert, 2013) מדגיש, כי זו לא אשמתנו שיש לנו מוח אנושי מורכב ובעייתי שכזה, לא אשמתנו שזה המטען הגנטי שקיבלנו במתנה, ובטח לא אשמתנו שאלו היו חוויות הילדות שחווינו, דפוסי ההתקשרות שפיתחנו והטראומות שעברנו בילדותנו ובחיינו עד היום. כשאנו מבינים שהמערכת האדומה היא לא אנחנו, ולא ממש בשליטתנו, אנו יכולים להביא יותר רוך וחמלה לעצמנו. במקום לשנוא או לתקוף את עצמנו, את התנהגותנו, את הרגשות הלא נעימים שלנו או את המערכת האדומה שלנו, נוכל לעטוף אותה בהבנה, ברוך, בחום ובחמלה, לעיתים גם בצער ובעצב על הכאב שחווינו ועוד נחווה, ולהתחיל את מסע הריפוי שלנו.

הטיה בולטת לשלילי ולמסוכן: מאפיין זה מוכר לנו מאוד, גם מחיינו וגם מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית. מכיוון שבאחריותה לשמור על חיינו, היא לוקחת את תפקידה זה ברצינות. דברים יפים ומרגיעים לא מעניינים אותה, והיא מדלגת ומתעלמת מהם בקלות. אולם, כל מבט, מילה, רעש, מפגש, תגובה וכדומה, שיש בהם רמז לסכנה מדליק אותה. היא מתבייתת ונאחזת ברסיסי מידע אלו, גם אם הם מכאיבים ופוגעים בנו. זה המזון שלה, וזו העבודה שלה. מכיוון שהיא פועלת יחד עם רגשות ותחושות חזקות, אירועים "מסוכנים" אלו נצרבים ונתקעים בתודעה, "חוטפים" את התודעה. אנו מעלים גרה ומעכלים אותם שוב ושוב, ומכאן באה גם המילה רומינציות. כאשר חיינו כבר נמצאים כשגרה בשליטה של מערכת זו, הכול נראה לנו שלילי, אנו זוכרים רק את השלילי ומצפים רק שלילי. מבחינתה, היא רק עושה את העבודה שלה.

היא לא פראיירית: בהמשך ישיר לנקודה הקודמת, אם נרצה שהיא תירגע קצת, אם ננסה "לעבוד עליה" ולהגיד לה שהכול בסדר, להגיד לה שאני מסתדר בלעדיה, היא תביט בנו בבוז. "מה נראה לך, שנולדתי אתמול? יש לי ניסיון בחיים האלו, ואתה זה שלא מבין כלום, אתה תמים ולא יודע איך לשמור על עצמך". היא לא פראיירית, ולא בקלות ניתן להרגיע אותה או לנהל אותה. צריך לזכור כי אפשר לדמות אותה ללוחם קרבות-רחוב אדום ומיומן ביותר. עד כמה הוא מאומן? בואו נעשה את החשבון יחד: כבר לפחות עשרים, שלושים או חמישים שנה, כל יום, כמעט כל היום כולל לילות !!! אז לא משנה מהי שיטת הלחימה של לוחם זה, לא יהיה חכם לזלזל בו, ואין ספק שהוא לוחם מיומן ומנוסה ביותר. עדיין, זה שהוא מתאמן כל יום כבר שנים, לא הופך אותו ללוחם חכם בנוגע לחיים האנושיים שלנו, בנוגע למה באמת יעזור, בנוגע לחמלה ולאהבה. כנראה שלהיפך, הוא שקוע במלחמה ואלו חייו, זה גם כל מה שהוא יודע. עלינו לפתח בנחישות ובחוכמה רבה מערכות חדשות ואחרות כדי להתמודד עם חיינו, ולזכור, שהמערכת האדומה שלנו לא תאהב את זה, תתקוף את זה בכל מה שיעמוד לרשותה – זלזול, ציניות, הקטנה, הימנעות, התקפה וזו רק ההתחלה.

אין בה התפתחות: כאמור, מערכת זו הסתובבה עם אבותינו היונקים מאות מיליוני שנים ועשתה את עבודתה די בסדר. אך זו מטרתה, לשמור עלינו, ולא יותר. כלומר, היא לא עסוקה בהתפתחות, בצמיחה נפשית או רוחנית, ואינה עוסקת בשינויים ארוכי טווח, בייחוד לא אלו שהם מעבר לעצמי הקטן שלי. כמה הזברה או האיילה השתנו במיליוני השנים האחרונות? מאפיין זה חשוב, ואנו יכולים להתייחס אליו ברמה העמוקה יותר של מה הם חיים אנושיים לעומת מהי הישרדות. להיות חי זה אומר להתפתח, לגדול, להשתנות עם השינויים שהחיים והעולם מזמנים לנו, להיות יצירתיים, לשחק, לאהוב, למלא משמעות בחיינו, לפתח חמלה לעצמנו, לקרובינו ולעולם כולו. רעיונות מרכזיים אלו בחוויית היותנו חלק מהזרימה של החיים כלל לא מעסיקים את המערכת האדומה. עלינו לזכור שהיא יודעת לעשות את שנועדה לעשות: להציל אותנו בתוך מצב חירום אמיתי! להציל אותנו ממצבים שבחיי אדם מתרחשים אולי מספר פעמים בודדות. היא לא נועדה לנהל את שגרת חיינו ולא את התפתחותנו בחיים האלה.

לא גמישה: מערכת זו מאוד עמידה לשינויים, מכיוון שהיא למדה מידע מציל חיים ולא כל כך בקלות ניתן לוותר על ההתניה ולבטל את הלמידה. מבחינתה, לדברים שלמדה יש ערך של חיים ומוות, גם אם אנחנו לא חושבים כך, או אפילו חושבים שההיפך הוא הנכון, לא קל לשכנע אותה. נוקשות זו היא עניין רציני כשאנו עוסקים בשינוי ובהתפתחות. נוקשות זו יכולה לגרום לתסכול ולייאוש אצל אנשים רבים המעוניינים לשנות הרגלים, בייחוד הרגלים חזקים כמו חרדה, כעס, ביקורת עצמית, קנאה וכדומה. זו הסיבה שאנו מדברים כאן על אימון ממושך, על תרגול והליכה בדרך. מדובר בתהליך של שינוי עדין, הדרגתי אך גם נחוש ועוצמתי.    

אין לה את התמונה הגדולה: המאפיין של קשב מצומצם הכרחי לטיפול בבעיה דחופה התוקפת אותי כרגע. כאשר אני מחליק ונופל, אני כולי רק בכאן ועכשיו, מתמודד עם המצב הנוכחי בצורה הכי טובה שאפשרי לי, וכך זה אמור לפעול. זו יכולת עוצמתית שיש למערכת ההגנה שלנו. אך המחיר הוא שהמערכת לא לוקחת בחשבון תמונה רחבה יותר. דוגמה פשוטה היא לקחת כדור לכאב ראש. הכדור פותר את הבעיה כרגע, אך אם הכאב חוזר, כנראה שזה לא פתרון, ועלינו להיעזר בחשיבה ברמה גבוהה יותר, להיות סבלניים, יצירתיים ולהשהות את המערכת האדומה שרוצה להפסיק את הכאב ועכשיו. יש לכולנו הרבה דוגמאות כאלה, ותמיד נוכל לדבר עם המערכת האדומה שלנו בחוכמה ובחמלה: "נכון, התגובה הזו תפתור את הבעיה כרגע ולא אסבול מהפחד, אך זה גם מצמצם לי את החיים, ואת זה קשה לך להבין או לדעת, לכן, תודה לך, אך אני אנהל את המצב ולא את".

אין לה את מושג הזמן: מאפיין זה קשור לאמירה שחשוב להגיד מדי פעם לעצמנו, בייחוד כשאנו נתפסים בתוך המערכת האדומה שלנו: "זה לא שייך להיום". למערכת האדומה, בתור מערכת יונקית, אין את מושג הזמן. נוכל לראות את הפעילות שלה בדומה לזמן חלום, שבו עבר הווה ועתיד מתערבבים. מאפיין זה של ערבוב הזמנים הוא עמוק ביותר. למשל, נוכל להרגיש אירוע מפחיד ומסוכן מילדותנו המוקדמת חי בגוף-נפש שלנו ממש היום. לא נחווה אותו כמשהו שקרה פעם ונגמר ואיננו רלוונטי לחיינו יותר, אלא כמשהו חי ורוטט כיום. המערכת האדומה זוכרת ומחייה אותו שוב ושוב, כך שכל רמז והתקרבות למצב היסטורי זה יעורר את אותה תגובה ששמרה עליי לפני עשרות שנים. מבלי להבין מדוע, נמצא את עצמנו נמנעים ממשהו שנוכל בקלות להגיד, אם נשאל את ההיגיון, שאנחנו יודעים שזה לא אמור להפחיד אותנו כל כך. נמצא את עצמנו תוקפניים והגנתיים בתוך שיחה רגועה יחסית רק כי השיח מתקרב לאזור המתויג במערכת האדומה כאזור סכנה. בשנייה אחת אנו מתכנסים, מעליבים, כועסים ותוקפים. הזמנים מתערבבים ואנו כמו משייטים בחלל הזמן.

פועלת בעורמה ובתחבולות: בשונה מהדימוי שבנינו עליה כאן, ואשר פעמים רבות הוא נכון, של עוצמה חזקה ולא מתוחכמת, לעיתים היא תעבוד עלינו בעורמה. אמנם פשוטה, אך אנו עשויים להשתכנע. אכן, אחת הדרכים של המערכת האדומה לנהל אותי היא על ידי כך שהיא תגרום לי להיות מאוד לא כן ביחס לפחדים שלי, ולעטוף אותם בסיפורים, בעקרונות ובאידיאולוגיות. למשל, אם אני פוחד מטיסות, אני יכול להגיד שהכי טוב בארץ ואין לי כל צורך לראות את העולם. אם אני פוחד להיכנס לים, אני יכול להגיד שאני שונא ים, ולהתמחות בסיפורים על נזקי השמש. מערכת פשוטה זו כאילו שולחת זרוע למוח הפרה-פרונטאלי ומאלצת אותו לפעול לשירותה. כאמור, העיקר לא לחוות את הפחד. אנשים רבים לכודים באסטרטגיה זו מבלי לזהות ולהודות בה. אך אם אנו מזהים ומוכנים לפגוש אותה בכנות נוכל בקלות יחסית להביא לכאן רוך, הומור-עצמי ואומץ לב כדי להתפתח ולהרחיב את החופש שלנו.

לסיכום, מטרת המאמר הייתה להציג תמונה טובה יחסית על המערכת האדומה, מערכת ההגנה שלנו מפני איומים, ולהכיר את מאפייניה העיקריים. כפי שנראה בהמשך, העניין האמיתי הוא מערכות היחסים בין המערכות, אך לשם כך, עלינו להכיר את המערכות האחרות, אליהן נגיע במאמרים הבאים.

---

מקורות

Gilbert, P. (2009). Introducing compassion focused therapy. Advances in Psychiatric Treatment, 15(3), 199-208.

Gilbert, P. (2013). The compassionate mind. Robinson.