שיר ערש , 2025

מתוך התערוכה  'גוף הופך מקום' במוזא

"שיר ערש" הוא מיצב וידאו דו־ערוצי המציג בשתי הקרנות פעולות המתרחשות בו־זמנית, בשני מרחבים טעונים: חדר אוכל נטוש של קיבוץ בעמק, ושדה חקלאי חרוש ובו תלמים לפני זריעה. שני המרחבים מזוהים עם

אידיאולוגיה חלוצית־קיבוצית שהייתה נדבך מרכזי בזהות הישראלית – נוף חקלאי וחיים קהילתיים – ומעלים שאלות על זיכרון, פרידה ושייכות במקום שעובר שינויים ערכיים עמוקים. בחדר האוכל שנעזב, נראית אישה מבוגרת שוקדת בדממה על סדרת פעולות חוזרות של טאטוא, פריסה, מדידה וקריעה של יריעות בד לבן. את הדמות מגלמת תמר רבן, מן הדמויות המרכזיות והמשפיעות באמנות הפרפורמנס בישראל, שמחוות גופה המדודות מצטברות למעין טקס חידתי. פעולותיה נטענות בהיסטוריה של מלאכות נשיות מסורתיות, אך מעלות על הדעת גם הכנת תכריכים, אף היא פעולה נשית מסורתית, שמבטאת אבל ופרידה. במקביל מתועדת פעולה קבוצתית בשדה הפתוח. האדמה – חרושה אך לא מצמיחה פרי עדיין – נדמית ממתינה.

נשים נושאות יריעות בד לאורך ה תלמים החרושים, הן ניצבות בשורות כמו במסדר אבל, כורעות ופורסות את יריעות הבד על רגבי האדמה , מכסות את הקרקע בצבע הלבן, מנסחות במעשיהן ובגופן קינה נשית ומבקשות נחמה.

מעשה הכיסוי מקבל אופי של טקס אשכבה – של פרידה מהעבר או קבורה סימבולית של רעיון. אך בו בזמן, פעולת הכיסוי היא גם פעולה אימהית מגוננת: כמו שמיכה רכה ה נפרשת על גוף ישן.

סרלין שוזרת את ההיסטוריה המקומית עם מסורות של פרפורמנס עכשווי – פעולה פיזית שמשמעותה נובעת מעצם עשייתה. במרחבים שהיו ליבה של קהילה פועלת, היא מציבה את גופן של נשים ככוח יוצר ונושא, ומבקשת להאיר את המתח שבין קבורה ובין נחמה, בין מה שנותר מאחור ובין האפשרות להצמיח מתוכו משמעות חדשה.

התלמים החרושים הופכים לזירת תרגול של נוכחות: חזרה על מחוות פשוטות המגלמות טיפול, ריפוי, פרידה ואבל. כמו במדיטציה, תנועות הגוף – קריעה, פריסה, כיסוי והליכה – משקפות תשומת לב מלאה לרגע, ובכך יוצרות גשר בין האדמה, ההיסטוריה והמציאות העכשווית, לצד האפשרות להולדת משמעות חדשה מתוך פעולותיהן של הנשים.

 (הטקסט  מאת רוית הררי, אוצרת התערוכה).