_edited.png)
מפגש עם סופיות בתמיכה של מיינדפולנס
- איזבל מיקל לינדנמן
- לפני יום 1
- זמן קריאה 7 דקות
במאמר הזה אני מבקשת להציג את החוויה האישית של מפגש עם מחלה ומוות לפני ואחרי לימוד ותרגול מיינדפולנס. אפרט את הקשר בין התמודדות מול סרטן להקשבה דרך מיינדפולנס ואיך התרגול עוזר לנו להיות בנוכחות מול החיים.
מנהרת האור והגמילה ממופריום
לפני כ-20 שנה חוויתי את מנהרת האור, תוך כדי סבל מתסמונת גמילה ממורפיום. מנהרת האור הרגישה מקום קסום, מיוחד וללא מילים. ביטוי טהור של שלווה רגשית. האירוע הזה התרחש לאחר חצי שנה של טיפול כימותרפי קשה מנשוא. ביליתי מחוברת למדבקות מורפיום ואת תהליך הגמילה מהמדבקות, בחרתי לעשות דווקא רגע לפני נסיעה לביקור אצל אמי בצרפת. לא ידעתי שכדאי ומומלץ להפסיק שימוש במורפיום בהדרגה, ומשום מה לא חשבתי להתייעץ. לא ידעתי שאני עומדת להתמודד עם תסמונת גמילה, ״קריז״, שמלווה לרוב בקריסה של הגוף, הקאות ושלשולים.
"לכבוד הטיול" ביום אחד החלטתי שמספיק, אפשר להפסיק עם מדבקות המורפיום שהיו על הכתף שלי לאורך חצי שנה רצופה. מצאתי את עצמי שוכבת במיטה של אמי, לקראת יום הולדתי ה-45, באפיסת כוחות ונלחמת להתאושש. ברגע אחד התחושות נעלמו, הגוף הפיזי הרגיש קל, כאילו אין לו משקל כלל, ראיתי אור ומנהרה יפהפייה. חשתי תחושה נעימה ומחבקת, הכאב נסוג. הקלה משחררת מילאה אותי.
הרגשתי קריאה פנימית להיכנס פנימה, אל המנהרה השקטה, הרכה והשונה כל כך מהמציאות הקשה. אין לי מושג כמה זמן הייתי שם במצב הזה, כנראה שניות ספורות. בעיני רוחי עלה הבן הקטן שלי וצלצול של טלפון החזיר אותי לגוף. שמעתי את קולו מהצד השני של הטלפון, והרגשתי חוזרת לעולם החי. לימים הבנתי – מה שחוויתי מתואר כ"חוויית סף מוות״ (קובלר-רוס, 2002). מאז אותו יום, אני לומדת, חוקרת, מדברת, מלמדת ומטפלת באנשים החווים סבל, כאב, פחד ממוות וחרדה.
השינוי בעקבות תרגול מיינדפולנס: מפגש עם הסרטן מנקודת מבט חדשה
18 שנים לאחר הפעם הראשונה חליתי שוב בסרטן. במהלך התקופה הזאת, מאז שחליתי לראשונה, תרגלתי ולימדתי מיינדפולנס. בשנים הללו גיליתי עולם חדש ושונה לחלוטין. עולם מלא התמודדות עם חרדה וטראומה, עם שקט ועם פגישה של עצמי ברבדים העמוקים של הנפש. 18 שנים לפני כן הייתי מפוחדת, חייתי בחרדה עצומה שהובילה אותי לחוסר תפקוד ולקיפאון. כל המחשבות והתחושות עברו דרך נקודת המבט של הדפוסים שלי.
הבנתי אז את החיים דרך משקפיים של ילדה קטנה, שעדיין סוחבת טראומות מהעבר. טראומות הילדות בנו לי פרשנות מסוימת מול החיים, תגובות קשות אל מול מה שהגיע אלי. תחושה של גוף כואב, מפגש עם העולם דרך סבל – זו הייתה החוויה ונקודת המבט הסובייקטיבית שלי מול המציאות. הפחדים הקפיאו אותי והפכו לקרחונים, חוויתי חרדה עמוקה והתנתקתי מחוויית ההווה. כיום אני מבינה, ש"הדרך החוצה היא פנימה" (האן, 2022). אחרי תהליכים עמוקים של הנפש ותמיכה גדולה שגיליתי מתוך תרגול מיינדפולנס, זווית הראייה שלי השתנתה. אני נוכחת, בכאן ועכשיו, זוכה להנאה מהרגע הזה. דרך תרגול של מיקוד בנשימה, אדם יכול לפגוש את עצמו אחרת לשבריר של שנייה ולשנות את חווית החיים שלו.
עקרונות המיינדפולנס שתומכים במפגש עם סופיות החיים
לימים צברתי ניסיון רב בטיפול בחולי סרטן בהתנדבות במחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. הבנתי שבמפגש מול סרטן אדם חווה סופה של רגשות – הם קופצים עליו, מציפים אותו ולרוב הוא לא מסוגל להכיל אותם. החיבור הראשוני שלנו מול סרטן הוא מוות. במפגש עם המוות, ההקשבה וההפנמה של תהליכי החיים הם מקור התמיכה העיקרי. תרגול של מיינדפולנס ומיקוד בנשימה תומכים בכך שהם מהווים קרקע שעליה אפשר לצעוד. עלינו להבין שיש סבל והמדיטציה עוזרת לנו לטפל בסבל.
בבודהיזם קיימת מדיטציה של ״חמשת ההיזכרויות״ (האן, 2022), דרכה אנחנו עומדים מול הפחדים שלנו ויכולים להתמיר אותם. נשימה בתשומת לב, פנימה והחוצה, לעומק ולאט, יכולה להעניק לנו את היציבות כאשר אנו מתבוננים. לימוד כזה יעזור לנו לשנות את הנוכחות שלנו מול עצמנו וככה גם מול מטופל נוכל להחזיק אנרגיה של הקשבה למה שקיים עכשיו.
לימוד חמשת ההיזכרויות של הבודהה מזמין אותנו להתייצב מול הפחד:
הטבע שלי הוא להזדקן – אין דרך להימלט מזיקנה.
הטבע שלי הוא לחלות – אין דרך להימלט ממחלה.
הטבע שלי הוא למות – אין דרך להימלט ממוות.
בדרך הטבע כל היקר לי ואהוב עלי ישתנה – אין מנוס מהפרידה מהם.
מעשיי הם רכושי היחיד – הם הקרקע מתחת לרגליי.
במפגש עם מטופל, שיודע שהוא עומד למות, אני שואלת אותו: ״אתה מפחד למות?״, שאלה כל כך מחברת ואמפתית, דורשת אומץ רב, בטח כאשר מפנים אותה לאדם שחולה במחלה סופנית ובמיוחד אם הוא צעיר. האם לכם יש אומץ לשאול את השאלה הזאת אדם שנוטה למות? (אני ממש מזמינה להתבונן פנימה ולפגוש).
כאשר יש מפגש אינטימי מול מוות, העולם מסביב נעלם. זה מאפשר לנו להתחבר, להקשיב ללב, לשתף באופן עמוק תחושות ורגשות, לפגוש את הכאב. התהליך הזה והחיבור שהוא מייצר מסייעים גם למשפחה, בהמשך, בתהליכי האבל. לרוב המשפחה מפחדת מהשאלה עוד יותר מהמטופל, התגובה הטבעית היא: ״מה פתאום? אתה תחייה! תתעודד!״ זו עדות להכחשה המוחלטת של המוות ולרצון להימנע מהמפגש אתו. כשתהליכי האבל מתחילים יחד עם האדם הנוטה למות – התהליך יהיה מיטיב ובעיקר משחרר. בהמשך אפרט את שלבי האבל כפי שגיליתי אותם מתוך הניסיון האישי שלי והניסיון שצברתי בליווי הנוטים למות ומשפחותיהם.
עקרונות המיינדפולנס שתומכים במפגש עם כאב פיזי
"טבור העולם - המקום שבו יש חיבור בין כאב לבין תובנה משחררת״
– משפט מתוך הלימוד עם מתי ליבליך
מיקוד בכאבי גוף
לאחר שנגענו ופגשנו באומץ את ההתמודדות המודעת עם סופיות החיים, לעיתים קרובות אנו פוגשים את הממד הפיזי של הסבל. טיפולים כימותרפיים, ביולוגיים והקרנות מפגישים את החולה עם כאבי גוף מתסכלים ומכווצים שמחלישים גם את הנפש. הרבה פעמים מגיעה מחשבה שאם נרפא את הנפש, הגוף גם הוא ירפא – מצער שזה לא תמיד קורה כך. מה קורה במיינד שלנו כשהגוף לא מצליח להתמודד עם הכאב? הכאב הופך לסבל, לתסכול ולכיווץ. המטרה הראויה במקום הזה היא ללמוד לתמוך ולהקשיב לאדם הכואב, בלי להגיד את מילות המפתח ״יהיה בסדר״ – המילים הללו ישאירו אותו בודד ומכונס בתוך עצמו.
רובנו מתכווצים מול כאב פיזי ולא מתמסרים אליו. הרגש הכי חזק שנפגוש מולו יהיה פחד וחוסר אונים. לא מוכר ולא ידוע. "מה קורה לי עכשיו? איך נותנים מקום לכאב? איך נלמד מטופל לפגוש רגע קטן של נשימה מול החרדה הגדולה של הכאב?" אציע כאן מספר אפשרויות תומכות מתוך הניסיון שצברתי:
המטפל נושם לתוך הנוכחות שלו, פותח את הלב להקשבה מיטיבה יחד עם הקשבה לתחושות הגופניות שעולות בתוכו. אפשר להגיד לעצמנו ״שלום פחד שלי, כעס שלי, ייאוש שלי – אטפל בכם היטב." ברגע שאנו מזהים את התחושה, אפשר לחייך אליה באהבה ובאכפתיות, לחבק את הפחד בתשומת לב. ככה לאט לאט התחושה תוכל להשתנות, כמו אור השמש שפותח את הפרח. זו אנרגיה של תשומת לב שאנחנו מתרגלים.
היכולת להרגיש את הגוף שלנו מדבר, מתוך הקושי שהמטופל מביא למפגש, מתאפשרת כשאנחנו לא מגיבים או סותרים את חוויית המטופל. כשההקשבה עמוקה, נוכל לפגוש את הרגש שחי במטופל. כל אחד חווה כאב דרך סיפור הנפש שלו – אנחנו לא משתפים מעצמנו, אלא נושמים בתוכנו מול הסיפור.
המטפל יכול להנחות בקצרה נשימה מול הכאב. אפשר גם לשים יד כדי שהאדם ירגיש פחות לבד. מגע כזה יכול לאפשר תחושה של מרחב נוסף מול הכאב. כמו כפית של מלח בכוס לעומת כפית של מלח בדלי – אם הכאב היה משול למלח, ניקח את אותה כמות ששמנו בכוס ונעביר אותה לדלי. כך יהיה מקום ומרווח לעוד דברים, לעוד תחושות, רגשות וחוויות.
נשימה אחת קטנה שאולי תהדהד במטופל יכולה לפתוח לו מרחב חדש בתוך הגוף. דרך נשימה נלמד להכיל את הכאב שלנו ולרווח אותו, גם אם רק קצת.
מיקוד בנשימה ברגעים האלה – תומך ונותן עוגן מאוד חזק לחיבור חזרה לגוף.
דרך מיינדפולנס ומיקוד בגוף, אולי נצליח לשחרר את החרדה שמגבירה את הסבל. החרדה הרבה פעמים נובעת מ"מה יהיה?" ההתמקדות בגוף היא שער למה שקיים בהווה – נשימה.
"...קבל את הקושי. למד את האלכימיה אשר בני אנוש אמיתיים יודעים: ברגע שאתה מקבל את הצרות שניתנו לך, הדלת נפתחת. ברך לשלום את הקושי כחבר מוכר. התבדח עם הייסורים שהובאו עליך בידי החבר. צער ומכאוב הם בלויי בגדים ישנים ומעילים שמשמשים לכסות, ולאחר מכן מוסרים. ההפשטה הזו והגוף שמתחתיה, עירום ועריה ביופיו הם הם המתיקות שבאה אחרי הכאב"
הבית השני מהשיר "מלון אורחים" / רומי
תרגום: שימי לוי-ישובי
תהליכי אבל ופרידה
סיפור החיים לא מסתיים רק בהתמודדות עם הכאב הפיזי – מגיע המוות. גם אותו אפשר וכדאי לפגוש בעזרת מיינדפולנס. בעוד המודל הקלאסי של אליזבת' קובלר-רוס מתאר חמישה שלבים רגשיים (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה), שאדם עובר במפגש עם אובדן, תהליכי האבל המתוארים כאן מציעים פרספקטיבה שונה, עמוקה, שממשיכה את הליווי הרוחני. במקום להתמקד בתגובות רגשיות ייחודיות, שלבים אלו מדגישים את העבודה הפנימית והדינמית של האדם האבל, את החיבור לעצמי ואת השחרור מההיקשרות החיצונית.
להסכים להיפרד ממה שהאדם שמת נתן לנו בחייו: אהבה, מסירות, או לחילופין כעס ואכזבה על עניינים לא פתורים בין הקרוב שנפטר לאבל. לרוב אנחנו נאחזים בצורך להשליך את הדברים האלה על האדם שמת. אנחנו עוד לא מבינים שזה שלנו. כשאנחנו נשארים עם כאב ועניינים לא פתורים יש להטמין את התחושות שמחוברות למחשבה שזה רק מולו. התהליך הוא בעצם להסכים לחבק את הכאב שיוצא אל האדם שמת ולאסוף אותו אלינו בקבלה עצמית. גם במקרה של אהבה וגעגועים, שבהם אנחנו פוגשים את האמונה ״אף אחד לא יאהב אותי כך״ – בתוכנו יש את התחושה הזו של אהבה, היא שלנו. נכון שהיא נולדה מול אותו אדם, אבל עדיין אנחנו חווים אותה בתוכנו. כך אפשר לשחרר את הנשמה של האדם לעולם הבא, כדי שהוא יוכל להמשיך את דרכו ואנחנו נוכל לחיות חיים מלאים לצד כל המתנות שהוא השאיר לנו – לצרור את המתנות בצרור החיים.
מתוך המפגש עם הריקנות יגיעו גלים של עצב. המרחב הריק שנפגוש הוא זר, לא מוכר לנו. הרבה פעמים, כדי לא לפגוש את המרחב הזה נאשים את עצמנו על זה שאנחנו חיים. מתוך המקום הזה חשוב לעשות תהליך של חיבור לעצמי מחדש, מול נסיבות החיים ודרך הריקנות.
איך אני לומד לחיות את העצמי החדש, עם כל הרגשות שהיו במרחב מול אותו אדם שמת, אבל כעת הם שלי וברשותי? הם נמצאים בתוכי אחרי שלקחתי עליהם אחריות. מי אני בלי להניח את הרגשות האלה על האדם המת? מה אני עושה עם הרגשות האלה? במיוחד מול הורים, כששנים סיפרנו לעצמנו סיפורים ש"הם אשמים״ – עכשיו הם אינם, מה עושים עם כל הסבל הזה? וגם כאן החיבור למדיטציה תומך בנו לחיבור פנימי עמוק לרבדים עמוקים של מפגש עם עצמנו בכנות.
הלימוד של תרגול הדהרמה מלמד אותנו על חיבור לכאן ועכשיו באמצעות חיבור לנשימה שבגוף. דרך חמלה למה שאנחנו פוגשים ברגע הזה אפשר להביא למודעות שמבחינה בין סבל לכאב[1] (SN 36.6). מכאן אפשר לצאת למסע הגיבור ושחרור הקורבנות.
"נפש האדם מחפשת את האפשרות להתמודד עם הכאב ובדרך הזו לפגוש את החיים"
- מיקל (2015)
שמי איזבל מיקל. כ-20 שנה מתרגלת מיינדפולנס, לומדת, חוקרת ומטפלת. אחרי שנים של לימוד, התנדבות והדרכה בין כותלי בית החולים, בחצי השנה האחרונה הקמנו עמותה לטיפול בחולי סרטן שנמצאים ברגעי סבל וכאב במחלקת אשפוז סגורה בבית החולים. לעמותה קראנו "שפת הסרטן" ובתוכה אני ממשיכה ללמד טיפול בהתמודדות עם המחלה.
״בבוא היום דבר לא יגן עלייך, לא ילדך, לא רכושך, רק ליבך הפתוח. המוות מחכה כיועץ מעבר לכתף שמאל שלנו, אומר השמאן דון חואן. הוא נמצא כאן ועכשיו, בכל רגע בחיינו, נמצא בסופו של כל תהליך, נמצא בסופה של כל נשימה. כל סוף הוא מוות קטן, שמאפשר התעוררות לחדש״.
[1] בקאנון הפאלי, “סוטרת החץ (Sallatha Sutta) " מלמדת להבחין, דרך אחד מסיפורי הבודהה, בין כאב פיזי לבין “החץ השני” של השתעבדות מנטלית - הבחנה שמובילה לתובנה ולשחרור מסבל מיותר.
מקורות
האן, ת' נ' (2022). זן ואומנות הצלת הפלנטה. (א' ה' חגית הרמון, מתרגמים) רדיקל – בית לרעיונות.
מיקל, א' (2015). השפה של איזבל. מילים מדברות.
קובלר-רוס, א' (2002). המוות חשוב לחיים. (י' בר-כוכבא, מתרגמים) כתר.
The Buddha. (trans. Bhikkhu Bodhi). (1995). Sallatha Sutta: The Arrow (SN 36.6). In
the Connected Discourses of the Buddha: A New Translation of the Saṃyutta Nikāya. Wisdom Publications.
תבנית ציטוט ביבליוגרפי (APA7):
מיקל, א' (1 בינואר 2026). מפגש עם סופיות בתמיכה של מיינדפולנס. בקשיבות. גיליון 5.
תגובות