מחזוריות של עץ | מסע חינוכי ואישי דרך עונות השנה

או: שנתי הראשונה במערכת החינוך כמורה למיינדפולנס

הדרך מביתי לבית הספר עוברת בדרך נוף, בין שדות מושקים ומתורבתים לטבע פתוח. היא משקיפה על הר הגלבוע ועל הרי ירדן במרחק. לאורך השנה אני זוכה לראות את הדרך עוברת טרנספורמציה מתמדת: מיובש וקוצים לגוונים של ירוק מהפנט ומשתלט, פריחות בר בצהוב, סגול ולבן, ועד לזהב של חיטה בשלה. בשמיים אפשר למצוא ענני נוצה מרחפים, אפור של גשמים עם קשתות שלמות, שמש חזקה שצורבת את עורי וערפל של בוקר שיורד ועוטף את הדרך. מעל הדרך דואות ונודדות ציפורים בעונה הנכונה, ולעיתים לצידה של הדרך פרות מטיילות ואוכלות עשב טרי. הצליל העיקרי שנשמע במרחב הוא זה של המכונית שלי, וכשאני מדוממת אותה ניתן לשמוע את הרוח נושבת והרבה שקט.

במהלך השנה האחרונה, יחד עם האירועים המאתגרים שליוו אותה, נכנסתי לראשונה ללמד מיינדפולנס בבית ספר. במקביל ללמידה האישית שלי, ניסיתי להביא אל הכיתה את העושר שהטבע מעניק ואת המרחב העדין שנפתח בי במפגש אתו, כתזכורת מתמדת לעובדה הפשוטה שכולנו חלק בלתי נפרד ממנו, וכמוהו, גם אנחנו יכולים להמשיך, להשתנות ולצמוח.

 במאמר זה אני מבקשת לצעוד בין עונות השנה, דרך רגעים קטנים בכיתה ודרך מה שקרה בתוכי; לספר על תרגול שצמח, על אמון שנבט, על שינוי שהתרחש ולהתבונן על השנה לא רק כמאורעות ותאריכים, אלא כמחזוריות חיה.

הדרך לבית הספר, תחילת אפריל

סתיו | הכנת הקרקע, השלה, היכרות

המפגשים הראשונים עם הכיתות הוקדשו להגדרות של מרחב, סדר ותוכן לשיעורים, עם טקסים קבועים ומבנה דומה, שיספק ודאות וביטחון למוח התזזיתי של התלמידים וגם שלי. הדבר הראשון שתרגלנו יחד היה הפניית תשומת הלב פנימה, אל מזג האוויר הפנימי שלנו. בית הספר הוא מסגרת שדורשת מאיתנו כל היום להיות בקליטה של תכנים שמגיעים מבחוץ: תוכן לימודי, הוראות, כללים, משחקים, הפסקות, מפגשים חברתיים, אירועים רגשיים. דווקא במקום הדינמי, שבו שורר כל פעם מזג אוויר שונה, האפשרות לעצור, להתבונן פנימה ולשאול "מה שלומי? האם שמשי או סוער?", לשים-לב לתחושות הגוף, הבטן והלב, להיזכר שכל מזג אוויר הוא חולף ומשתנה – כל אלה דורשים מיומנות שיכולה לסייע לנו באותו רגע נתון, ולהפוך להיות הרגל חשוב ומיטיב לאורך זמן.

מפגש עם כיתה שלמה של 30 תלמידים היה חדש עבורי ודרש ממני למידה רבה. הגעתי עם הכנה מדוקדקת ויחד איתה הרבה סקרנות וביטחון בדרך שלי. להפתעתי (וגם לא להפתעתי) גיליתי שאת הקלסר עם מערכי השיעור המפורטים, הרעיונות והתרגילים, נאלצתי לאט לאט להניח בצד, ולהתמסר למה שפגשתי באותו בוקר בכיתה. כמו קריצה מיינדפולנסית שהזכירה לי, שכדי ללמד להיות כאן ועכשיו, עליי להיות... ובכן, ממש כאן ועכשיו. ההכנה הייתה חשובה והיוותה עבורי מסגרת, בסיס וכוונה לתוכן שרציתי להעביר, לתוכם יצקתי, כל פעם קצת יותר טוב, את מה נכח באותו רגע.

בתחילת השנה, אחרי שהאזעקות התקרבו לאזורנו, כולנו הגענו לבית הספר גם עם המלחמה בתוך הילקוט. פגשתי תלמידים, נשות ואנשי צוות מבתים שפונו וקהילות שנותרו מאחור, בני זוג והורים במילואים, ילדות וילדים, שברגע של הפוגה הרשו לעצמם לעשות קולות מבהילים של אזעקה. כולנו התמודדנו. באותה תקופה נכנסו לשיעורים באופן קבוע תרגילי תנועה ונשימה מווסתים ומרגיעים, כמו רצף העץ, שמבוסס על תנוחת העץ ביוגה, ומבקש מאיתנו להשתרש, למצוא שיווי משקל, איזון ויציבות, לפתח גמישות אל מול הרוחות ולהשיל בקלות, בתנועות התנערות, את מה שכבר לא מיטיב איתנו.

על אף המצב המותח והמציאות שהתקיימה לצד השגרה, השהייה בבית הספר אפשרה לי, ואף דרשה ממני, להיות נוכחת. בימים שהייתי בבית הספר יכולתי להתנתק לשעות אחדות מהטלפון ומהחדשות וממש להיות איפה שהייתי.

את תהליך ההיכרות עם התלמידים ועם השיעור עשינו בעזרת החושים. ממש כמו כלבלבים שמרחרחים ומקשיבים, ודביבונים שממששים, כך משחקי חושים הובילו אותנו מהמוכר ומהידוע אל כל הגילויים המפעימים והמסקרנים שמתגלים בעזרת תשומת הלב: מישוש חפצים מפתיעים מהטבע מאחורי הגב, הרחה בעיניים עצומות של עשבי תבלין שמזכירים ארוחת שישי אצל סבתא, הקשבה לצלילים הכי רחוקים שנשמעים מהכיתה. בלי לשים-לב, נסחפנו כולנו אחר הקלט החושי, הדממה נשמרה, והקשב התארך והלך בכל פעם קצת יותר.

איסוף חומרי עבודה למשחקי חושים

חורף | התבוננות, זריעה, סבלנות

בתרגול מדיטציה, יש רגע עדין שבו הרוב מתייצב. הגוף נוחת, המחשבות מאטות והלב פנוי להקשיב. ברגע הזה, נפתח מרחב שלא היה נגיש קודם, רובד חדש, שקט וצלול. כך הרגשתי גם בבית הספר: ככל שהבנתי את הקצב, את השפה הייחודית של המקום ואת האנשים שסביבי, כך הרגשתי שאני מסונכרנת ושערים קטנים של עשייה וביטוי נפתחים בפניי.

לקראת חנוכה, בימים שבהם החושך בחוץ התארך, התחלנו לשים-לב גם לאור הפנימי שלנו. לצד תרגולי מיינדפולנס ואימון הקשב, דיברנו על היכולת לראות את עצמנו בעיניים טובות, סבלניות ונטולות שיפוט. כמו כל פרקטיקה נלמדת, גם הפעם בחרתי להדגים אותה ראשית על עצמי, וכך מצאתי את עצמי מספרת בקול רם על הייחודיות שלי ודברים טובים על עצמי. תרגול פשוט לכאורה, אבל בפועל אתגר אותי. תוך כדי שאני מרחיבה את אזור הנוחות שלי, יכולתי להתבונן על כל ההתנסות בחיוך ובתהייה: מה הייתה אומרת על זה אביגיל הביישנית? זו שבילדותה לא העזה לענות בכיתה, אלא אם הייתה בטוחה במאה אחוז שהתשובה שלה נכונה?

עונת החורף נושאת עמה הבטחה של עתיד. ההתכנסות פנימה והתהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח מזכירים זרעים המעמיקים שורשים באדמה. בכיתה עסקנו בהקבלה שבין צמיחת צמח לצמיחתו של ילד: מהו הדבר שזרע צריך כדי לשגשג? להכין את האדמה? לאוורר? לדשן? שלב ההכנה חשוב לא פחות מההשקיה ומהשמש, ולמרות זאת, לפעמים מפתה לדלג עליו. החיים מלמדים אותי – דרך הגינה ודרך האימהוּת – שהסביבה אליה יגיע הזרע שבחרתי יכולה להשפיע בצורה משמעותית על הקליטה, ההשתרשות, הנביטה, ובבוא העת על הצמיחה, הפריחה והפירות שיניב.

הזמן הזה שבין החגים הוא הזדמנות להמשיך ולטפח את סביבת הזרעים, לקדם תהליכי עומק ולעשות עבודה בהמשכים. עם קבוצות פרטניות הכנו משחקי מיינדפולנס, תהליך שדרש זמן, סבלנות, איפוק ובסופו (גם של החורף) נבט וצמח תוצר מתוק להעניק מתנה לכיתות הצעירות.

"יצירתיות". תרגיל זרעים של כוונות: מה נבחר לזרוע בגן התודעה? כיתה ב'.

אביב | נביטה, חיבורים, הפתעות

באמצע השנה התחלתי להזמין את התלמידות והתלמידים להוביל בעצמם תרגול בכיתה: משחק, רגע של שקט או תרגיל תנועה מתוך מגוון התרגילים שלמדנו יחד. זו הייתה עבורם הזדמנות לעמוד בעמדת ההובלה ולחוות את מלוא קשת הרגשות והתחושות שמורה מתנסה בהם. לצד ההתרגשות שלהם והסקרנות שלי, היה שם גם חשש משותף.

היפוך התפקידים דרש ממני לתת בהם אמון ולהרגיש בנינוחות עם שחרור השליטה, ומהם – לחוש שיש מי שמחזיק את המרחב ותומך בהם. עבורי זו הייתה דרך לגלות מה מהלמידה נטמע בהם, אילו מילים נכנסו לשפה האישית ועל מה כדאי שנעמיק או נשוב לעבוד. הרגעים הללו, שבהם תלמיד או תלמידה עומדים מול חבריהם ומובילים ברוך ובנחישות, היו חוויה מרגשת ומחממת לב, עדות חיה לכך שהזרעים שזרענו בתחילת השנה נובטים וצומחים.

תרגילי הנשימה, שליוו אותנו לאורך השנה, נשענו לרוב על מה שהתרחש בטבע סביבנו, כך שהחוץ והפנים שיקפו זה את זה. באביב, כשהאוויר התמלא בריחות של פריחה ובתחושת התחדשות, תרגלנו את זמזום הדבורה, נשימה מלווה בהמהום שממלא את החזה ואת הראש ולרוב משקיטה מחשבות; נשפנו על סביונים דמיוניים, נשיפות עם משאלת לב שהתפזרה ברוח, ותרגלנו את הפרח והנר, אולי אחד התרגילים המוכרים והאהובים ביותר בעולם הילדים – נשימה וגאלית עם שאיפה ארוכה ומלאה בניחוח הפרח, ונשיפה עדינה שמרקידה את להבת הנר. כל תרגיל הפך לרגע של חיבור בין הנשימה לעונה ובין מה שקורה מחוץ לחלון למה שמתרחש בתוכנו.

בכיתות הבוגרות, המפגשים קיבלו אופי אחר, מלאים בשאלות, בספקות ובאתגרים אינטלקטואליים. התלמידות והתלמידים פתחו בדיונים סוערים על רגשות, התמודדות, הרגלים והטילו לא מעט ספק. לעיתים הדיונים גלשו למחוזות מפתיעים, וליוו אותי עוד זמן רב אחרי השיעור. חזרתי גם אני עם שיעורי בית. כל מפגש כזה פתח פרספקטיבה חדשה, טלטל הנחות קודמות וגם חיזק את ההבנה שלי במהות הלמידה המשותפת. מצד אחד, חוויתי הרבה יותר התנגדות, מצד אחר, בגלל הבגרות (היחסית) וההבנה, התחזק אצלי הרצון לתת להם כלים שישמשו אותם גם בעתיד.

תרגיל נשימת סביונים. אפשר לתרגל גם בדמיון כמובן.

קיץ | פירות, שפע, גלים

כשהימים התחממו והאנרגיות בכיתות עלו, יצאנו גם החוצה. שיחקנו במשחקי חברה שדרשו שיתוף פעולה וקשב רב, כמו הדב השומר, ו-הנמר והאיילה. משחקים שמזמנים הקשבה הדדית, תשומת-לב לעצמי ולקבוצה, חידוד חושים והרבה הנאה. שמחתי לשחק איתם ולגלות שהמרחב בחוץ יכול להיות מוחזק וקשוב, גם ללא הגבולות הפיזיים של הכיתה. הלמידה בחוץ יצרה חיבורים חדשים, גמישות והחזירה אותנו פנימה עם לב קליל יותר.

לקראת סוף השנה, בצל האירועים הביטחוניים מול איראן, פגשתי לראשונה גם את עולם הלמידה מרחוק. זה היה שיעור בפני עצמו, להבין איך להחזיק מרחב יציב ובטוח עבור כיתה בזמנים מאתגרים, בזמן שגם אני בבית עם בנותיי, בין אזעקות ללילות חסרי שינה. קיבלתי עוד הזדמנות להעמיק את התרגול האישי שלי, לעגן יציבות פנימית, ולהפעיל את כל החמלה שבי כדי לפגוש את התלמידים ממקום נינוח ומכיל, ובעיקר ממקום אוהב שבאמת מחפש להקל על הקושי שכולנו נקלענו אליו. שמחתי לגלות, שתלמידים השתמשו בתרגילי הנשימה שלמדנו כשחשו צורך בעת השהייה בממ"ד. שוחחנו על החיים, כמו על גלי הים, לפעמים הם גבוהים, לפעמים נמוכים, ולנו תמיד יש בחירה: לנסות לעצור אותם, לצלול מתחתם, או ללמוד לגלוש עליהם.

הפירות של תרגול מיינדפולנס לא תמיד נראים לעין, הם עדינים, חמקמקים ולעיתים מתגלים רק ברמז. סיימתי את השנה בתחושת סיפוק מלווה בשאלה: מה באמת לימדתי? מה מכל זה נשאר איתם? הספק הזה שומר אותי ערנית, בודק כל פעם מחדש האם אני על הדרך הנכונה. ברגעים שבהם קיבלתי חיבוקים חמים, מילות תודה מנשות צוות שחוו ערך בשיעורים שלי או תהיות סקרניות של תלמידים בנוגע למפגש מחודש איתי בהמשך, הספק התחלף בעדינות בתחושה חמימה ומתוקה של פרי, שאת גרעיניו אשוב לזרוע בעונה הבאה.

שיעור מיינדפולנס בזום: הרים ומזג אוויר כשיקוף לשלומנו. ציור משותף ותרגיל נשימה בעזרתו.

סוף של קיץ | מנוחה, הכנה, המשכיות

בחום הכבד של הקיץ האדמה מתפנה מגידוליה, נושמת לרווחה ונכנסת לתקופת מנוחה. זהו זמן של האטה, עצירה טבעית. גם מערכת החינוך לוקחת הפסקה לסגירת מעגלים, הטענה והתבוננות.

אני מהלכת בגינתי ומתבוננת. זוכרת את העלים שנשרו בסתיו והתפרקו באיטיות לחומר מזין לעץ, לאדמה, ולכל המיקרואורגניזמים הזעירים שחיים סביבם. אני בוחרת בקפידה אילו זרעים ימשיכו איתי לעונה הבאה ומדמיינת את צמיחתם המחודשת וטעמם הטוב.

לצד ההצלחות, אני יודעת שגם מה שלא צמח כפי שציפיתי, מה שנשאר על האדמה או לא הבשיל, הפך לחלק מהקרקע הפנימית שבי, מעשיר את התשתית ואת מצע הלב ללמידה החדשה שעוד תגיע. 

זרעים לשנה הבאה