לפגוש, לרפא, לשחרר

חציית נהר החיים בסירה פתוחה

אסף קידר הוא מתרגל בודהיסטי ותיק המתאר תחילה את הסתגלותו ללו"ז הפתוח והזורם של קבוצת התנועה האותנטית. הוא ממחיש בכתיבתו כיצד משפיעה הבניית התרגול על תודעת המתרגל.

הבודהה לימד כי משחצית את הנהר אתה יכול לשחרר את הסירה. במילים פשוטות הוא אומר שדרך התרגול מעבירה את האדם ממצב שבו פעילותו מותנית בעברו ובעיוורונו, למרחב פנימי שבו האדם חופשי לבחור בין אפשרויות פעולה שונות. כשהוא בגדת הנהר השנייה האדם מביט בהתנהגותו הנרקמת מרגע לרגע, ומסגל מרווח המקנה בחירה בין קלט לפלט, בבחינת שמעתי–שהיתי–עניתי. כאן אין עוד צורך בטקסים, בתרגולים ובמצוות, ואת מה שהיה קודם בראש מעיינם של ההולכים בדרך אפשר כעת לשחרר.

ואם התפתחותו של האדם משרטטת מעבר מן התבניתי, המומשג, המוגבל והקבוע אל החופשי, הפתוח, המפתיע והלא מובן מאליו – אז כמה מן המפתיע וכמה מן המתובנת ראוי שיהיו במתודיקה שתובילו מכאן לשם?

להבנתי, נכון להתאים את רמת מבניות התרגול לנקודת הזמן בתהליך האישי של המתרגל, ולצמצם את היקף ההנחיות עם ההתקדמות בדרך. במובן זה, תנועה אותנטית היא ביסודה שיטת תרגול למתקדמים. 

שנטם זוהר

מתוך הספר "מעגל פתוח" מאת אסף קידר

עורך: שנטם זוהר

הוצאה: בודהיספרא

לינק לספר

יולי 2022. בוקר יום שישי, ביתי בפרדס חנה.

ניגש לכתוב על מקומה של התנועה האותנטית בחיי. בדרך לחדר העבודה אני נעצר מול המקדש הקטן שליד הפסנתר. יש בו פסל קטן של בודהה, מוקף באבנים וצדפות שאספתי במסעותיי בעולם בשנים האחרונות. במיוחד קרובות לליבי הצדפות שאספתי בחוף ימה הצפוני של ספרד, באחת ההליכות שעשיתי יחד עם אשתי בקמינו דה סנטיאגו – דרך יעקב הקדוש.

היא קרויה על שמו של יעקב בן זבדי, דייג בכנרת שפגש בחכם היהודי ישוע הנצרתי, הלך בעקבותיו והיה לאחד משנים-עשר שליחיו. על פי המסורת הנוצרית, לאחר שהוצא להורג על ידי אגריפס הראשון בירושלים, הגיעה גופתו בדרך-לא-דרך לגליציה שבצפון מערב חצי האי האיברי. כשמונה-מאות שנים מאוחר יותר גילה אותה איכר מקומי, ומעל הקבר נבנתה הקתדרלה. העיר שהתהוותה סביבה, סנטיאגו דה קומפוסטלה, הפכה מאז ימי הביניים לאחד ממוקדי העלייה לרגל החשובים בעולם הנוצרי.

כיום פוקדים את העיר מדי שנה מאות אלפי עולי רגל. הם נעזרים בסימוני הדרך בצורת סמל הקמינו – הצדף, לנים באכסניות שפזורות לאורך הדרך ומתכנסים בהן סביב שולחן אחד גדול לארוחות ערב מסורתיות. רבים עולים לקמינו בעשורים האחרונים כחלק ממסע רוחני, לפעמים מתוך משבר או לאחר שהגיעו לצומת כלשהו בחייהם.

בקיץ שבו נסענו לשם בפעם הראשונה הייתי בצומת כזה. כמה שנים קודם לכן חזרנו לארץ, לאחר שסיימתי דוקטורט במדע המדינה בארה"ב. מיד עם חזרתנו, כביטוי לטרנספורמציה אישית עמוקה שעברתי במהלך השלמת התואר, נרשמתי ללימודי פסיכותרפיה גופנית ויצאתי למסע של הסבה מקצועית. בינתיים לימדתי היסטוריה ואזרחות בסמינר הקיבוצים, לצד עבודות זמניות נוספות.

ככל שהקליניקה שלי צמחה, הלכה והצטמצמה העבודה שלי בסמינר, עד שבקיץ 2016 חל מפנה: העבודה שלי בסמינר הסתיימה, והתחלתי להתפרנס באופן בלעדי מהקליניקה. הייתה בי אז תחושה חגיגית של חציית סף והליכה אל מעבר לידוע, מתוך ידיעה פנימית שזהו הכיוון הנכון לי. עוצמת הרגע הזה עוררה בי צורך לגלם את התנועה אל המֵעֵבֶר במסע פיזי.

כך הגעתי לקמינו.

דרכים רבות מובילות לסנטיאגו, והן מתחילות ברחבי ספרד ואירופה. ככל שהן מתקרבות לסנטיאגו איכותן משתפרת. השבילים באזור מוסדרים יותר, מסומנים בצורה ברורה יותר, וסביבם אכסניות ושירותים אחרים. עם זאת מדובר רק בעזרים חיצוניים לדרך הפנימית אשר משתנה מאדם לאדם. ובתוך עולמנו הפנימי הרי אין באמת סימוני דרך. בהקשר הזה מהדהד בי שיר של אנטוניו מצ'אדו, "עקבותיך", שנרשם על גבי כרטיסי הביקור של אחת האכסניות שעברנו בהן. הכרטיס מונח דרך קבע על השולחן בחדר העבודה שלי, ואלו מילות השיר בתרגומו המוצלח של יורם מלצר:

הלֶך, עקבותיך

הן הדרך, ורק הן;

הלֶך, אין דרך,

את הדרך עושים בהליכה.

בהליכה עושים את הדרך,

ובהשיבנו מבט לאחור

רואים אנו את המשעול

שלא נשוב לדרוך בו לעולם.

הלך, איך דרך,

אלא נתיבי קצף על פני הים.

הבודהיזם שבדרכו אני הולך כבר שנים רבות מתייחס באופן דומה לדרך הרוחנית. הדהרמה (תורת הבודהה) גדושה במפות דרכים שמופיעות בצורה של "רשימות מכולת" מושגיות. יש ארבע אמיתות, חמישה כוחות, שש שלמויות, שבעה גורמי התעוררות, שתים-עשרה חוליות של התהוות מותנית, ועוד.

הדהרמה מבחינה בבירור בין מפת הדרכים המומשגת בעזרת שפה לבין ההליכה עצמה, הייחודית לכל הלך והלך ולא ניתנת לצמצום לרמת המושג או השפה. סוטרת הלב המפורסמת, שמפרקת בשיטתיות את תוקפם של כל המושגים המוכרים לנו על אודות עצמנו, מסתיימת במנטרה שקוראת לנו: "ללכת, ללכת, ללכת מעבר, ללכת לגמרי מעבר [לכל ההמשגות בדרך אל ההתעוררות]". גם בתנועה האותנטית פגשתי דרך שהולכת אל מעבר למפות ולהמשגות. במובנים מסוימים, אפילו יותר מאשר בתרגול הדהרמה כפי שהכרתי אותה עד היום.

ספטמבר 2021, קיבוץ חוקוק. אני מגיע בפעם הראשונה לריטריט של תנועה אותנטית. יש בי כנראה ציפייה לקבל לוח זמנים. אני מוסיף "כנראה", כי אני לא מודע לציפייה הזאת עד שאני מבין שלא יהיה. כבר יותר מעשור אני משתתף בריטריטים של ויפאסנה שעורכת עמותת "תובנה" בקיבוץ עין דור. סדר היום מחולק בהם למקטעים בני ארבעים וחמש דקות, וברור מראש מתי ההשכמה ומתי הארוחות, באיזו שעה מתקיים כל סוג של תרגול ומתי מסתיים היום.

כמו סימוני הדרך והאכסניות של הקמינו, לו"ז מסודר משדר: 'דאגנו לתנאים החיצוניים, תרגיש חופשי להתמקד במסע הפנימי.' עד כה כמעט לא נתתי את דעתי לעצם קיומו של הלו"ז. הוא היה מובן מאליו. עכשיו, בחוקוק, מבטל היעדרו את השקיפות שלו. הוא פשוט לא קיים וסדר היום מתהווה מדי יום, תוך כדי התנועה בזמן. יחד עם הלו"ז נשמטת לי עכשיו גם מפת המרחב. בריטריטים בעין דור אני רגיל אליה, גם היא מובנת מאליה. כלומר, עבורי נפרץ כאן תיחום של הריטריט לטריטוריה מאוד מוגדרת. סביבי מתחילים דיונים על יציאה מהקיבוץ וירידה לכנרת, ואני חווה דיסאוריינטציה וחשש.

אין לי מפת דרכים קוגניטיבית שיודעת להכיל סוג כזה של ריטריט, ואני מרגיש שנשמטת תחתיי קרקע של ביטחון. מתהווה בי חשש שמא הריטריט הזה לא אסוף ומוחזק כמו שצריך, אבל אני יודע שבכל זאת אני חדש ומניח שאולי יש פה משהו שאני לא מבין לגמרי. אני מסכים להתנסות בדבר המשונה הזה.

ביום השני של ריטריט התנועה האותנטית אנחנו יוצאים לכנרת. שנטם נוהג, אורן לצידו, ליהי ואני במושב האחורי. וכאילו כדי לאמת את החששות שלי, קצת אחרי היציאה מהקיבוץ מתגלה תקר בצמיג. אך ההתנהלות סביב האירוע שקטה ועניינית, ואני נשאר שקוע בנוף ואפילו לא שם לב לכך עד שאנחנו עוצרים בתחנת הדלק ושנטם מוציא את הג'ק.

אחר כך הריטריט ממשיך לזרום סביב הפנצ'ר ומעבר לו, כמו מי נהר שמוצאים את דרכם סביב סלע שהתגלגל ונפל אל תוך הזרם.

ספטמבר 2021. חוקוק. מעגל פתוח ראשון בריטריט הראשון שלי בתנועה אותנטית. אני מתנועע במרחב בעיניים עצומות וחוקר את הסביבה הדוממת שמקיפה אותי: מוצקוּת הקרקע שתחתיי, פתיחוּת האוויר שמעליי ומסביבי, משטח אנכי וישר של קיר.

ואז גב כף ידי השמאלית פוגשת רגל. אני יודע לפי התחושה שזהו אזור הקרסול או קצת מעליו. במגע המקרי שנמשך כשנייה אחת, אני מרגיש עור שיש בו חמימות טבעית של גוף חי והטקסטורה שלו חלקה ומעט אלסטית. אחרי כמה דקות שבהן כל עולמי רצפה וקירות, המפגש החטוף עם פיסת חיים קטנה מכה בי בעוצמה. כמו מכת ברק, מטלטלת אותי בהבזק אחד מהיר ההכרה: סביבה אנושית היא כה יקרת ערך עבורי. אני מבחין עד כמה היא מַחֲיָה אותי, עד כמה לעולם לא יצליחו מפגשים עם הסביבה הדוממת, עמוקים ככל שיהיו, לגעת בי כמו רגע אחד של מגע אנושי. מכת הברק מעבירה אותי אל מצב תודעה אחר, שבו מובילה הכמיהה לקשר.

באינטראקציות שמתהוות מכאן יש גוון משחקי. שזור בתוכן גם חוט של נזקקות עמוקה, ינקותית אפילו. מדי פעם אני מוצא את כפות הידיים שלי, אוחזות חזק-חזק בזרוע או ברגל של אחר. והידיים לא רוצות לעזוב ולא רוצות להיעזב.

במהלך הריטריט והשנה כולה אני מתנסה שוב ושוב במה שכנראה לא אזכה לתרגל גם באלף ריטריטים של ויפאסנה: נוכחות קשובה ועמוקה ורגישה בתוך מפגש מגעי, בלתי אמצעי, עם גופים חיים ונושמים של אחרות ואחרים.

יוני 2022, חוקוק. זהו ריטריט התנועה האותנטית האחרון של השנה. בתום תרגול הצהריים מתקיים דיון בשאלה לאן נצא לטבילת הערב. בשלב הזה אני כבר מורגל בהוויית הזמן הבלתי ממופה, וזורם עם מה שמתהווה. מישהו מהקיבוץ ממליץ על מעיין ובריכות שנמצאים במרחק נסיעה קצר, ואנחנו נשמעים לו ויוצאים לדרך בכמה מכוניות.

אני עם וידאד שנוהגת במכונית של גיא. מישהו גילה במקרה שהשער האחורי של הקיבוץ פתוח, אז אנחנו נוסעים משם כדי לקצר. הדרך הופכת לשביל עפר שהולך ומשתבש. בשלב מסוים אנחנו חוצים מחסום בקר, ומיד אחריו מופיעה מהמורה גדולה. לא ברור אם הרכב יכול לצלוח אותה. אנחנו נעצרים ומחכים לגיא שיגיע וינווט. הוא מוכן לקחת את הסיכון ומצליח להעביר את המכונית.

בסופו של דבר ובדרך לא דרך אנחנו מגיעים אל היעד הנכסף, ומגלים שיש רק בריכה אחת קטנה שאפשר לטבול בה, ושגם ממנה עולה ריח מפוקפק. כמה מאיתנו טובלים בה קלות, אבל המקום לא עושה חשק ואנחנו שמים פעמינו אל הכנרת. הדרך לשם כוללת עוד התברברות בשבילי העפר, מפגש עם עיזים ושמועות על מאפיונרים של בקר שמסתובבים באזור.

אנחנו מגיעים לכנרת ומגלים שחלק מהקבוצה נסע לחוף אחר. זה לא פוגם בטבילת הערב הנעימה, וממש לפני שיורדת החשיכה אנחנו חוזרים לסטודיו ומתכנסים לארוחת ערב מאוחרת.

בתוך כל מהמורות הדרך אני מוצא את עצמי במצב של ערנות בוטחת. יש לי אמון בחבריי ובחברותיי לקבוצה; אפשר לומר שבמובן מסוים הם סימוני הדרך שלי. אני שרוי בדריכות עדינה לקראת הדבר הבא: כך נוצר הווה מתמשך שבו אני עד-מתנועע. לא באמת משנה לי אם נטבול במעיין או בכנרת, אם נלך קצת לאיבוד בשבילים ונחזור לקיבוץ. כן משנים לי התנועה, העדות, היחד.

מתוך החוויה הבלתי אמצעית מובן לי כבר בשלב הזה הרצף שקיים בין התרגול בסטודיו ובין המבנה הרופף של הריטריט והיציאות למעיין או לכנרת. ההתרחשויות הבלתי צפויות, הפיתולים והשיבושים, הקיטועים ופניות הפרסה – אלה אינן הפרעות כי אם לב-ליבו של התרגול, של התנועה האותנטית בעולם: לאפשר למה שקורה לקרות ורק לשים לב. כמו בשיר של אנטוניו מצ'אדו, אין באמת דרך: קיימת רק התנועה עצמה. דרך לא דרך.

יוני 2022. חוקוק. אני נכנס לאינטראקציה עם מתנועעת אחרת. בחלוף כמה רגעים מצטרף מתנועע נוסף, ואולי מתנועעת, ואז עוד מישהו. אני כבר לא עוקב. מתוך ערבוביה של ידיים ורגליים עולה בי פנטזיה שהאיברים יתערבבו עד כדי כך שכבר לא ניתן יהיה לדעת מה שייך למי. תחושת הבעלות על גוף תתמוסס ואיתה גם תחושת העצמי, והנשמה תצא לחופשי מהמבנים המגבילים של הגוף והנפש, תעלה כמו אד מתוך ערמת הגופים ותתאחד עם המרחב הגדול.

התרופפות כזאת של תחושת העצמי אינה חדשה לי. זו חוויה שמוכרת לי בעיקר מריטריטים של ויפאסנה, כשאני מצוי כבר בעומק הריטריט ושערי התודעה נפתחים. עם השנים מצב התודעה הזה נהיה נגיש גם בתוך היום-יום, במיוחד ברגעי שקט והפוגה. מה שכן חדש לי הוא התרחשות של תהליך כזה בתוך ובזכות מפגש ישיר עם גופים אחרים, בשילוב עצימת העיניים שבלעדיה ערבוב הגופים אולי לא היה נחווה בעוצמה כזו.

*

אני יושב במרחב, כף היד נעה ופוגשת ראש. הראש מתחיל לרדת לכיוון הקרקע. היד עוברת לחלק האחורי של הראש ומלווה את התנועה. הראש מתמסר להחזקה שנזדמנה לו, והוא מונח על כף היד בכבדות רבה שמתגברת בהדרגה. כשהם מגיעים לקרקע עוברות הידיים לעורף ולבסיס הגולגולת, מעניקות מגע עדין. אחרי כמה רגעים המתנועעת מכוונת את ידיי, והן מכסות אוזניים ולחיים.

בזמן שאנחנו שוהים כך יחד, אני נזכר בעבודה שלי כמטפל בפסיכותרפיה גופנית. עולה בי שאלה: מדוע אני נכנס פה לתפקיד המטפל? אני בריטריט, אני חופשי להשיל מעליי את הפרסונה המקצועית, להיות מי שאני "באמת". להיות "אותנטי".

אני בוחן שוב את הסיטואציה, ומבין שפשוט טוב לי ברגע הזה של הענקה ספונטנית. אני מלא ושלם, לא חסר לי כלום ואין דבר אחר כלשהו שהייתי מעדיף לעשות. ברגע אחד, שוב במעין מכת ברק, אני חווה אישור מחודש ומרענן לבחירה שלי במקצוע הטיפול, כמעט כמו בפעם הראשונה, בסתיו 2008. הייתי אז דוקטורנט למדע המדינה בברקלי, קליפורניה. כל עולמות הטיפול, הגוף והנפש והרוח, היו רחוקים ממני. חייתי את מרבית חיי בראש, בעליית הגג של האינטלקט. הגוף היה עבורי לא הרבה יותר מאשר כלי לשינוע השכל ממקום למקום, ולרוב מהבית לאוניברסיטה ובחזרה.

ואז הלכתי לטיפול רגשי לראשונה בחיי (דרמה-תרפיה). בקיץ הבשיל התהליך הטיפולי ברעידת אדמה. מתוך המפגש המעמיק עם הילד שהייתי ועם הכאב שלו פרץ מתוכי נחשול עז של רגשות, שריסק את הסכרים וההגנות הפנימיים שנבנו בי מגיל צעיר. חרדה קדומה הציפה אותי, איבדתי את היכולת להירדם, חליתי שוב ושוב בשפעת. לא הבנתי מה קורה לי.

בסוף אותו הקיץ חיכה לי סמסטר אינטנסיבי באוניברסיטה. לצד מחקר הדוקטורט שלי, עבדתי גם כעוזר הוראה. לימדתי שתי קבוצות תרגול, בכל אחת כעשרים סטודנטים וסטודנטיות, ובנוסף הייתי הרכז האדמיניסטרטיבי של הקורס.

דווקא בחיכוך הצורם שהייתי נתון בו, בין לב שנשבר לרווחה ומערכת אקדמית גדולה והמונית, התרחש הקסם. במקום להמשיך ולראות בעבודת ההוראה מטרד בלתי נמנע שמתלווה לעבודה המחקרית, הופתעתי לגלות שבדיוק אותם סטודנטים צעירים שעד כה לא גיליתי בהם עניין, מעוררים בי כעת חמלה ואמפתיה. משהו עמוק השתנה בי. החלה נביעה ספונטנית של הלב, קצת כמו מה שקרה לי בסדנה בחוקוק עשור וחצי לאחר מכן.

גם הסטודנטים הרגישו בהבדל ורבים יותר מהם הגיעו למשרדי בשעות הקבלה, מבקשים להיעזר בי. אחת מהם, בת למשפחת מהגרים מסין, התוודתה בפניי – תחילה בעקיפין, דרך דברים שכתבה בעבודות שלה, ולאחר מכן באופן ישיר – על נטייתה לאובדנות. בפגישה אישית שקיימתי איתה על מנת לתמוך בה ולהפנות אותה לעזרה מקצועית מתאימה, הרגשתי לראשונה בחיי כמטפל.

אני זוכר שסיפרתי למטפל שלי על המפגש הזה ועל התחושות שהוא עורר בי. "אתה תהיה מטפל מעולה," הוא עודד אותי. "יש לך נוכחות מרפאת." ואכן, עם הזמן זה הפך למסע. התנועה האותנטית, אפשר לומר, של חיי: לפגוש, לרפא, להניע את הגוף ואת הלב, לשחרר ולהשתחרר.

כעבור שנה אזרתי אומץ ושיתפתי את אחת המרצות שלי במה שעובר עליי, ובמחשבותיי החתרניות ביחס להמשך דרכי באקדמיה. היא חייכה בהבנה ואמרה, "יש לך מה שהאקזיסטנציאליסטים קוראים לו 'אותנטיות'."

מרץ 2023. פרדס חנה. אני יוצא מהמרחב התרגולי, פוקח עיניים ויוצר קשר עין עם העד הקרוב אליי. כך נהוג. מרכיב משקפיים ומתיישב כעד, וחמש שניות אחר כך הפעמון מצלצל לסיום הסשן. זהו פרק הזמן הקצר ביותר שאני חווה בתפקיד העד, אבל דווקא במהלכו נרשמת בי שוב חוויה דחוסה ומזוקקת כמכת ברק.

ברגע החטוף הזה רואות עיניי מרחב ריק המוקף בחמישה-עשר עדות ועדים. זה לא מחזה נפוץ להיות עד לו, מכיוון שבדרך כלל יש בכל רגע נתון מספר קטן של מתנועעים במרחב. המראה החריג שנמשך רק רגע קטן לא מספיק לעבור בתוכי תהליך של המשגה, ומחולל בי חוויה אינטואיטיבית של המרחב כיצור חי ונושם. הוא מורגש לא רק כמשטח עץ דומם, אלא כשחקן פעיל במופע של תנועה אותנטית; כמונו, המתנועעים.

הדימוי הראשוני הזה ממשיך ללכת איתי לאחר סיום התרגול. אני תוהה באיזה אופן המרחב חי ופעיל, ומשהו עונה בי: המרחב מייצר מתוכו את ההתרחשויות שחולפות בו. הוא כבר מכיל בתוכו את כל האפשרויות שמתוכן הוא מתהווה בכל רגע בתיווך המתנועעות; הוא הפוטנציאל האינסופי שבכל רגע קורס לצורה אחת שבתורה משתנה מרגע אחד למשנהו.

אולי המרחב מגלם את מה שהפיזיקאי דיוויד בוהם כינה "הסדר המובלע" (implicate order) של היקום. בוהם גרס שכפי שגלים הם רק אדוות קטנות הנעות על פני אוקיינוס עצום, כך התופעות שאנו תופסים דרך החושים הן למעשה רק ביטוי חיצוני של סדר קוסמולוגי עמוק וכולל.

כשהמשכתי לשהות עם תמונת המרחב שנצרבה בתודעתי, התפתחה האינטואיציה הראשונית שלי באשר אליו כאילו היה יצור חי שאנו צדים. המרחב כמעין בהמה גדולה, בופאלו או ממותה שאנחנו, המתרגלות, צדנו, ועכשיו אנחנו יושבות סביבה במעין טקס שמאני קדום.

אבל אז נזכרתי בדימוי אחר ששמעתי פעם מסטיבן פולדר בריטריט. באחת משיחות הדהרמה שנתן, סיפר שהדרך הרוחנית מומשלת לפעמים לנמלים שאוכלות קוביית סוכר. בשמיעה ראשונה נחשוב אולי שאנחנו הנמלים, וקוביית הסוכר היא הפרי המתוק של הדרך הרוחנית. אך למעשה קוביית הסוכר היא אנחנו – או ליתר דיוק ה"אני" שחש עצמו כישות קבועה ומובחנת – והנמלים הן הדרך הרוחנית ש"אוכלת" וממוססת את תחושת האני.

ברוח זו, אולי לא אנחנו, המתרגלים, צדים את המרחב, אלא הוא צד אותנו? סופג אותנו אל תוכו, ממוסס את אשליית הנפרדות שלנו ו"משתמש" בנו כמתווכים שדרכם ניתן ליצור צורות באלפי גוונים?

ואם כך, אולי לפחות בחלקה תנועה אותנטית היא דרך שבה אנו מאפשרים לממדים לא ידועים שמעבר לנו להתבטא דרכנו?

1. עברת תרגול משמעותי המצריך אומץ לב, חוכמה ואת כוחות החמלה העצמית שלך.

2. פקח עיניים בעדינות והישאר לעוד רגעים אחדים בשקט עם עצמך.

3. כעת מומלץ לכתוב לעצמך חלקים משמעותיים מתוך מה שלמדת על עצמך בתוך מפגש עם הכאב, הפחד והקושי. מה נשאר ממך מתוך המפגש עם החמלה?

4. לסיום מומלץ לנער ולשחרר את הגוף.

מקורות

ביון, ו. ר. (2012). סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים – חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תולעת ספרים.

Gilbert, P. (2010). Compassion Focused Therapy. Routledge.

Irons, C. (2019). The compassionate mind approach to difficult emotions, using compassion focused therapy. Robinson. 

Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-based interventions in context: Past, present, and future. Clinical Psychology: Science and Practice, 10 (2), 144-156.

Kabat-Zinn, J. (2013). What is Mindfulness? [סרטון וידיאו], YouTube.

Kolts, R. L. (2016). CFT made simple. New Harbinger Publication.

Lee, D. A. (2005). The perfect nurturer: A model to develop a compassionate mind within the context of cognitive therapy. In P. Gilbert (Eds'). Compassion conceptualization, research and use in psychotherapy (pp.326-350). Routledge.