טבע ומיינדפולנס כגשרים להגמשת הצורה

מפת דרכים לנפש בימי מלחמה וקרע חברתי 

את המאמר הזה אני כותב כאשר מולי נפרס ים התיכון. מדי פעם, כאשר נעשה חם מדי אני ניגש אליו, טובל במים המלוחים ושב לכתוב בצילייה, המגנה עלי מן השמש.

ברקע יש מלחמה מתמשכת, סבל אנושי מרוכז ומתמשך ושסע חברתי, מהחריפים ביותר שידעה ישראל.

האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מן הים, בין אם אני בתוכו ובין אם אני צופה עליו? האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מן המלחמה, בין אם אני בתוך תוכה ובין אם אני צופה עליה מרחוק? האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מכל מי שמחזיק בדעה השונה משלי? האם קיים משהו שבאמת יכול להפריד אותי מכל הקיים סביבי?

בעתות משבר וטראומה, כפי שאנו חווים כעת בישראל, וכפי שקורה במקביל גם באזורים אחרים בעולם, מתרחש ערעור של הצורות, המבנים והיסודות המוכרים והיציבים שאפיינו את חיינו עד היום. כתוצאה מכך, העולם עשוי להיחוות כמאיים יותר ותחושת החרדה ויחד עימה תחושת הנפרדות עלולות לגבור.

במאמר זה אנסה לתאר כיצד אורח חיים וטיפול רגשי, המשלבים שהות בטבע לצד תרגול מיינדפולנס, יכולים להעניק תחושת חיבור ושייכות עמוקה לעולם, ולהוות משאב משמעותי לא רק כחוסן, המסייע לצלוח את העת הקשה הזו, אלא גם כתמיכה של ממש לצמיחה נפשית ורוחנית.

שיקום הקשב – מצורה לריקות 

תרגול מיינדפולנס ושהות בטבע, עבור רבים כל כך, מהווים משאבי נפש שאין שני להם. מחקרים רבים מצביעים על כך, שהשהייה בטבע, כמו גם תרגול מיינדפולנס, מפחיתים את חוויית הבדידות, מפתחים חוסן ומשפרים את מצב הרוח (Kaplan & Kaplan,1989; Teho & Teho, 2021). ניכר ששני משאבים אלו משיבים אותנו לאיכויות נשכחות שהיו מנת חלקם של אבות אבותינו.

מחקרים אנתרופולוגיים מלמדים, כי בחברות של לקטים-ציידים, חוויית החיבור העמוק של האדם לסביבתו לא הייתה יוצאת דופן אלא חלק מהיום-יום (Ingold, 2000). האדם לא נתפס כיחידה מבודדת, אלא כחלק מרשת חיים הכוללת אדמה, צמחים, בעלי חיים ובני קהילה. החיים התקיימו תוך חיבור הדוק עם המחזוריות של הטבע, והזהות האישית נבנתה בתוך רקמה משותפת. חוויית הבדידות, כפי שאנו מכירים אותה כיום, כמעט שלא הייתה קיימת. החיבור בא לידי ביטוי במנהגים, בשירים, בריקודים ובציד משותף. כל אלו היוו טקסים שהעמיקו את התחושה של '"אני בתוך העולם" ולא "אני מול העולם". המרחב החברתי היה שיתופי ושוויוני יותר, והפרטים נעו יחד מתוך תחושה של תלות הדדית. 

רוב החוקרים מסכימים שהשינוי המשמעותי ביותר בהיסטוריה האנושית התרחש עם המהפכה החקלאית. המעבר לחקלאות לפני כעשרת אלפים שנה לא רק סיפק יציבות כלכלית ומזון, אלא גם שינה את התודעה. האדם החל לחוות עצמו כמי ששולט בטבע וכמי שמגדיר גבולות בין אדמותיו לאדמות של אחרים. מתוך כך התגבש עצמי מוצק ויציב יותר, אך גם נוקשה ומרוחק יותר מסביבתו. ייתכן שלצד שיפור ניכר ברמת החיים התעצמו גם תחושות הבדידות והחרדה והמאבק המתמיד של האדם מול הסביבה. המודלים הכלכליים החדשים חיזקו את תחושת הקניין הפרטי והבעלות, וכך הפכה תחושת העצמי לקשיחה יותר. מבחינה פסיכולוגית, ניתן לראות בכך את ראשית ההיאחזות היתרה בצורות ובמבני זהות יציבים וקבועים של העצמי.

המסורת הבודהיסטית מלמדת אותנו על המנעד שבין "צורה" לבין "ריקות". הצורה מייצגת את המוחשי, את הגבולות הברורים של העצמי ושל העולם. היא מה שמספק לנו ביטחון, אחיזה בידוע ותחושת קביעות. הריקות, לעומת זאת, מצביעה על כך, שאין לדבר מהות קבועה. כל תופעה מתקיימת מתוך תלות ביחסי גומלין, וכך גם העצמי קיים אך ורק כהתהוות גומלין מתמדת (נאגארג’ונה, 1995). במילים אחרות, העצמי איננו אשליה, אך גם איננו ישות קבועה; אנו תהליך משתנה, הקיים כחלק ממערכת רחבה ואין סופית. החוכמה הבודהיסטית מלמדת, כי סבל נובע מהיאחזות יתר בצורות כאילו הן נצחיות. שחרור מתרחש כאשר אנו מכירים בארעיות ובתלות ההדדית של כל הדברים.

כניסה למרחבי הטבע עשויה להמחיש את תנועת הנפש בין איכויות של צורה לבין איכויות של ריקות. בהגעה לטבע, באופן טבעי, אנו מתחילים בניסיון למצוא "צורה": קרקע מתחת לרגליים, עץ המספק צל וגבולות ברורים, המעניקים תחושת ביטחון. הדבר נכון במיוחד בעתות משבר וטראומה, כאשר הנפש זקוקה לאדמה יציבה, שעליה תוכל לעמוד, כדי להשיב לעצמה את התחושה שיש בעולם הזה על מה ועל מי לסמוך ולהישען.

במפגש עם מי שנפגע באופן ישיר בשבעה באוקטובר 2023, לאחר שכל תחושת הביטחון התערערה עמוקות, חוויתי, כמטפל, את הצורך הטבעי לשוב ולחוש בטוח. זה התאפיין, למשל, בצורך של אחת המשתתפות בקבוצה שפגשתי (בסדנה ששילבה עבודה בתוך ומחוץ לחדר), לשמור על כולנו במפתן הדלת, שמא מישהו יפרוץ וירצה לפגוע בנו. צורך זה בהחזקת צורתו וגבולותיו של החדר דמה לצורך בצורה מוגדרת, קבועה ויציבה אל מול חדירת המציאות הקטלנית אשר פרצה את ההגנה הכול כך בסיסית שבית אמור לספק. מטופלת אחרת נזקקה לזמן ממושך כדי לחוש את האדמה תחת גופה, כדי לחבור מחדש לתחושת ביטחון וקרקוע, אשר היו כל כך מוכרים לה בטרם אוקטובר 2023.

לאחר ביסוס הביטחון, עשויות להיחשף, בדרגה, גם חוויות בעלות איכות של ריקות. ניתן לזהות זאת על ידי הפחתת ההזדהות עם הנרטיב האישי לצד התמסרות לפעימת החיים, לזרימה ולהשתנות הבלתי נגמרת והכול כך מוחשית בטבע. רחש הרוח, ציוץ הציפורים או מבט בגלי הים – כל אלה עשויים לצמצם את מרכזיות ה"אני" ומזמינים חוויה של אי-נפרדות.

עבור שתי נשים אלו, המשך השהות בטבע אכן ריככה בהדרגה את ההיאחזות בצורה והן יכלו להניח את תודעתן לרשמי ההווה הרבים הקיימים בטבע: רחש העצים, זריחת השמש מבעד לעננים, מגעו של גשם מלטף על עור הפנים וריחות האדמה הרטובה, השמורים לרגעי הקסם של מפגש ראשון של מים עם רגבי האדמה בפתיחתה של שנה חדשה.

לדוגמאות אלו מצטרפת עדותו של קית' סיגל, על חוויית השבי בעזה. הוא תאר כיצד תרגול מיינדפולנס והתבוננות חטופה בציפור ובפיסת שמים, חילצו את התודעה שלו מן הסבל וחברו אותו לכוחות ולתקווה.

דוגמאות אלו ממחישות כיצד תרגול מיינדפולנס בחיק הטבע, המזמין להתבוננות, להקשבה ולמגע ישיר עם הסביבה, עשוי לחבר אותנו אל מארג החיים. במפגש זה אנו לומדים לחוות את עצמנו לא רק כיחידים מבודדים, אלא כחלק מהשלם.

בעשורים האחרונים גוברת תשומת הלב למחקרים בתחום פסיכולוגיית הסביבה (Ulrich, 1991) ותרפיה מבוססת טבע (Nature Therapy, Ecopsychology, Present Therapy), המצביעים על האיכויות המרפאות הקיימות בטבע. כך למשל, מודלים כמו Attention Restoration Theory מתארים כיצד מראות טבעיים מסייעים לשיקום משאבי הקשב שנשחקים בעולם העירוני ובכלל בעידן המודרני הרווי במסכים  (Kaplan & Kaplan, 1989).

הפסיכולוגים הסביבתיים, רייצ'ל וסטיבן קפלן (שם), תיארו את אחד התוצרים של שיקום הקשב כיכולת לחוות Soft fascination או בעברית: היקסמות רכה. מושג זה מתאר מצב של קשב שקט ונטול מאמץ, שבו תשומת הלב שלנו מונחת על גירויים מעניינים אך לא דורשניים.  בעידן המודרני, אנחנו מפעילים באופן יום-יומי את הקשב הממוקד שלנו, שדורש מאמץ מנטלי רב כדי להתרכז במשימות ייחודיות תוך כדי התעלמות מהסחות דעת. זהו קשב שאנחנו משתמשים בו כדי לעבוד, ללמוד או לנהוג בפקק. לצד עייפות קוגניטיבית, השימוש הממושך בקשב הזה מוביל לתודעה, העלולה להישבות במבנים, במסגרות ובצורות ולזנוח את פוטנציאל הריקות של קיומנו. ההיקסמות הרכה, לעומת זאת, מאפשרת לתודעה שלנו לנוח, לעבד חוויות ולהתאושש מהר יותר מחוויות מורכבות. הטבע מוגדר על ידי החוקרים כאחד מארבעת המרכיבים ההכרחיים לסביבה משקמת, וההיקסמות הרכה בתוכו עשויה לבוא לידי ביטוי בדוגמאות הבאות:

• להתבונן בעננים ששטים בשמיים

• להקשיב לרשרוש עלים ברוח

• לצפות בגלים שמכים בחוף

• להתבונן בלהבות האח או במדורה

גירויים כאלה הם מעניינים מספיק כדי למשוך את הקשב שלנו, אבל לא דורשים מאיתנו ריכוז מכוון, ולכן הם מאפשרים למערכת הקשב שלנו להישאר פתוחה ולהיטען מחדש. ככל הנראה, זו אחת הסיבות שרבים חשים רגועים, שלווים וממוקדים יותר אחרי שהות בטבע. קשב פתוח ולא ממוקד מיוחס לתודעה של הלקטים-ציידים (בראון, 2003), אשר עשוי לספק הסבר מסוים לחוויית החיבור והשייכות הקיומית והאינהרנטית שהם חוו כלפי הסביבה.  

הגמשת צורה במעשה הטיפולי

רגעים משמעותיים רבים בטיפול נולדים דווקא מתוך רגעים שבהם התודעה פתוחה, סופגת ולאו דווקא ממוקדת. איכויות של קשב מקבילות לאיכותה של ההיקסמות הרכה. ניתן למצוא רמזים ברורים לאיכויות של הקשב הרחב, הרפוי, האינטואיטיבי, החולם והלא ממוקד במושגים פסיכואנליטיים, כמו ה-reverie וה-O של ביון (Bion, 1967b), ההתמוססות של קוהוט (Kohut, 1968) והקשב המרחף (Free floating) של פרויד (Freud, 2003). באמצעות המונח "קשב מרחף" פרויד מציע למטפל לשהות בקשב אשר אינו ממוקד, אלא נותר פתוח, רפוי ושרוי במעין ערנות צפה. 

מושג ה-reverie של ביון מעמיק את האפשרות הטמונה בקשב פתוח ומתאר מצב תודעתי, המתאפיין באיכויות של חלימה, המאפשר פתיחות ויכולת לקבל ולהכיל טווח חוויה רחב ברגע הווה. ביון המאוחר יותר (Bion 1967b) מדגים כיצד השמטת הזיכרון, התשוקה וההבנה (צורות למיניהן), מסייעים למטפל להיות כל כולו במרחב החווייתי ולהתהוות למה שהוא כינה ה-O, בתהליך המכונה על ידו (Becoming O (Bion, 1970. מושג מופשט זה מתייחס לחוויה שבה האני כמו נדרש להקריב את עצמו, כיוון שזהו מרחב נטול אובייקט וסובייקט. זהו מצב של איחוד עם החוויה ועם "אמת צלולה המסומנת כאינסוף, כאלוהות, כדבר כשלעצמו" (פלד, 2005). רעיון זה מזמין את המטפל לשהות באזור ריק, שבו אין אחיזה בצורות, בתפיסות וברעיונות מקובעים, ומתאפשרת התמוססות אל הרגע הזה, רגע שבו המטפל פתוח לשים לב לכל מה שמתרחש בהווה.

קוהוט (Kohut, 1968) מרחיב עוד יותר את האפשרויות הגלומות במצב תודעתי פתוח, בעזרת מושג ההתמוססות, בו ישנו קיום "על-אישי". קולקה (2004) מפתח תפיסה זו ומתאר את העצמי האנושי כמצב תודעתי הנע בתנועה משלימה בין שני מצבי צבירה: בין המצב המבני, שבו לעצמי יש קיום נפרד, לבין מצב שבו העצמי הוא אחד עם שאר התופעות. במצב הראשון, העצמי מוגדר, ברור ונפרד משאר התופעות ומוגדר כ"הפצעה" במושגיו של קוהוט או כ"צורה" בלשון בודהיסטית. המצב השני מביא להתמוססות של העצמי לקיום "על-אישי". בהתמוססות, העצמי שרוי במצב תודעתי של "כוליות אחדותית" החורגת מעצמה.

עבודה טיפולית עם טראומה ועם מופעי החרדה שהיא מביאה איתה, מעניקה הזדמנות להוריד תיאוריות אלו אל הפרקטיקה של המעשה הטיפולי. בעבודה זו, הקשב הפתוח עשוי לסייע למטפל לנווט את המגע עם ההווה ואת התנועה שבין צורה לריקות, באופן שישרת את המטופל בצורה מיטיבה. אדגים זאת כך: כאשר מגיח כאב רגשי עז ועמו בכי מתפרץ, עלינו, כמטפלים לשים לב, האם הבכי הוא בשירות של פריקה רגשית בריאה ונדרשת, או שמא התבוססות בכאב הניזון ממעגל מחשבתי שלילי, החוטף את המטופל, שוב ושוב, מן הכאן ועכשיו.

באפשרות הראשונה, ישנו חלק היכול להתבונן על הכאב כחלק משלם, היכול, אם רק יידרש, לשוב אל עוד מופעי הווה; באפשרות השנייה הכאב נחווה כשלם עצמו והעצמי לכוד בתוך צורת הכאב, שכביכול אין מלבדו. ברגעים אלו הפניית תשומת הלב למופעי ההווה בגוף ובטבע, ואף הזמנה להודיה על מה שכן יש, עשויות לחלץ את המטופל מן ממעגלי החשיבה ההרסניים ולהשיב אותו לכאן ועכשיו.

בסרט "אין ארץ אחרת" ישנו קטע מרגש ביותר, שבו ילדה, שרק עתה הרסו את ביתה, מצליחה למנות את כל הדברים הטובים שעדיין יש לה ושלעולם לא יילקחו ממנה, כמו למשל עצם קיומו של הטבע. הילדה הזו בתוך רגע טראומתי הצליחה באופן מופלא להיחלץ מהילכדות בתוך צורת הנרטיב של עצמה ולהיפתח אל עבר משאבי ההווה הפשוט והמיידי. זיהוי וניווט נכון ברגעים כל כך משמעותיים בחיים בכלל ובמעשה הטיפולי בפרט, תלויים, כאמור, בטיפוחו של הקשב הפתוח, הרפוי והסופג.

הגמשת צורה אל מול המציאות הישראלית: היחס למוות

במציאות הישראלית העכשווית, ההתמקמות הזו בין צורה לריקות, מקבלת משמעות רבת משקל, לא רק עבור אנשי טיפול, כי אם עבור כלל הבריות החיות בין הים לנהר. מצד אחד, אנו נדרשים להיאחז במה שמקנה יציבות וביטחון, כמו  משפחה, קהילה, ערכים ומבנים מוסדיים. מצד אחר, אם נישאר נעולים בצורה קשיחה מדי, נתקשה להתאים עצמנו למציאות מורכבת ומשתנה.

אחד הביטויים החזקים של המציאות בשנתיים האחרונות הוא המפגש עם הארעיות של החיים. כולנו עדים למותם של ילדים, נשים וגברים רבים כל כך ובכל הגילים. טבעי שעדות זו תהדהד אל תוך ידיעת ארעיות הקיום של עצמנו. זוהי ידיעת מותנו הבלתי נמנע, ביום מן הימים. לצד אמונה והתעקשות בריאה על קדושת החיים, ראוי שנתבונן באופן כנה במידת ההרחקה שאנו עושים לידיעת המוות. הרחקה זו מסבה לנו סבל ידוע מראש, שכן המוות הוא עובדה שלא ניתן לחמוק ממנה. דחיקת הידיעה הזו משולה להיאחזות בצורה החד-פעמית של גופנו ושל זהותנו. ההתיידדות עם חוויית הריקות ועם היעדרו של עצמי נפרד ובלתי תלוי, עשויה לטפח קבלה של הארעיות, כמו גם קבלה של המוות.     

שתי הנשים שתוארו לעיל הכירו אנשים רבים שנרצחו בשבעה באוקטובר והטבע היווה עבורן מורה דרך: מחזוריות העונות, קמילתם והתחדשותם של הצמחים, ההתחדשות של כל יום מחדש, סיפקו עבורן שילוב בין יציבות לבין התמסרות לשינוי מתמיד ואפשרו את הדיאלקטיקה הנחוצה כל כך לנפש בין צורה לריקות. מצד אחד, ביטחון כדוגמת הידיעה שהשמש תזרח גם מחר ומצד אחר, פתיחות, הסכמה וקבלת הזרימה הנצחית אל השונה.

הגמשת צורה אל מול מי שחושב אחרת ממני

האפשרות להתבונן על הקיום שלנו מעבר לעצמי המוכר והמוגדר שלנו, חשובה מאין כמוה, כאשר אנו ניצבים אל מול הקרע החברתי בישראל. כאשר אנו מחזיקים בדעות נחרצות, הקשב הפתוח לאחר, החושב באופן שונה מאיתנו, עלול לערער את חוויית העצמי שלנו. העצמי שלנו עשוי להזדעק ולחוות את "חץ מִצּוּק האני", כפי שהוא נקרא במסורת הבודהיסטית. חץ זה עשוי לבקש מאיתנו להקשיח עוד יותר את הדעה שלנו כדי להגן עלינו מפירוק של העצמי המוכר. כך  למשל, העצמי המוכר עשוי לשאול, כיצד אזהה את עצמי אם אפסיק להיות כפי שהייתי מאז ומתמיד: ימני או שמאלני, דתי או חילוני, ערבי או יהודי, ועוד.

כאשר חוויית העצמי מתגמשת ומתרככת היכולת שלנו להקשיב גדלה בלי לחוש מאוימים. רבות אני בודק עם עצמי, עד כמה אני פתוח להקשיב גם לחששות, לתסכולים ולתפיסת המציאות של כל מי שחושב אחרת ממני. לעיתים אני מצליח ולעיתים פחות. אולם אל מול האתגרים כאן בארץ ראוי ורצוי שכל אחד מאיתנו ישתדל לטפח את גמישות תנועת הנפש בין ריקות לצורה. להמשיך להיאבק על מה שחשוב בעינינו, תוך טיפוח קשב פתוח, רגיש וכנה גם לכל מי שחושב אחרת מאיתנו. קשב זה מתאפשר כאשר אנו מוכנים לפתוח את ליבנו לפחדים ולסבל של כל אדם באשר הוא. רק במקום שכזה יכול להתקיים דיאלוג אמיתי.

לסיכום, טיפוח הקשר העמוק לטבע ותרגול מגע קרוב ואינטימי עם הכאן ועכשיו עשויים לסייע לנו לראות את כל התהליכים הקשים שסביבנו כתנועה זמנית, שעתידה להשתנות בתוך מארג אינסופי של השתנויות. שהות בטבע ותרגול מיינדפולנס מציעים לאנשי טיפול ולכלל האוכלוסייה גשרים חיוניים להגמשת הצורה על ידי טיפוח קשב פתוח, רחב ורפוי. הם מאפשרים לנו לאחוז ביציבות כשזה נדרש, אך גם להרפות ולהתמסר לזרימה ולחוסר ודאות. כאשר אנו משלבים את השניים, אנו מטפחים חוסן אישי וחברתי גם בעתות משבר ומצליחים לשמור על קשר חי, חומל ופתוח עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם הסובב, תוך תנועה חופשית ובריאה בין עצמי מוגדר וברור לבין היותו חלק בלתי נפרד מהתהוות גומלין אינסופית. בכך אנו מטפחים את התנועה הגמישה בין יציבות לשינוי, בין צורה לריקות ועוקבים אחר מפת דרכים אפשרית לנפש האדם בימים מאתגרים אלו, שעכשיו ואלו שעוד נכונו לנו.

 

מקורות 

בראון, ט' (2003). דרכו של גשש. פראג.

נאגארג'ונה (1995). שירה על השביל האמצעי. פראג.

פלד, א' (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. רסלינג.

קולקה, ר' (2004). בין הפצעה להתמוססות: יחסי זולת עצמי – קואן פסיכואנליטי לחידת הגוף. 

הרצאה במסגרת יום עיון על הנושא: נוכחות הגוף בפסיכותרפיה: גישות מזרחית ומערביות, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפסיכולוגיה – החוג ללימודי מזרח אסיה.

 Bion, W. R. (1967b). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum, 2, 271-280.

Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation. Karnac.

Freud, S., & Binswanger, L. (2003). The Sigmund Freud-Ludwig Binswanger  correspondence 1908-1938. (A. Pomerans, Trans.). The Other Press.

Ingold, T. (2000). The perception of the environment: Essays on livelihood, dwelling and skill. Routledge.

Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living. Delacorte.

Kaplan, R., & Kaplan, S. (1989). The experience of nature: A psychological  perspective. CUP.

Kohut, H. (1968). Introspection and empathy: Further thoughts about their role in psychoanalysis. In: N. Orenstein (Ed.), The search for the self, vol. 3 (pp. 83-102). International Universities Press.

Teoh, S. L., & Teoh, S. H. (2021). Can mindfulness help to alleviate loneliness? A systematic review and meta-analysis. Frontiers in Psychology, 12.

Ulrich, R. S. (1991). Effects of interior design on wellness. Journal of Healthcare Interior Design.