top of page

קבלת עזרה מישויות חומלות פנימיות

ree

מתוך הספר "לעצור חנית במעופה" מאת גבו וייס

עורכת: ורד זינגר

הוצאה: פרדס הוצאה לאור


קוראים יקרים,

הפעם בפינת הטיפול ממוקד חמלה, אני שמח ונרגש לשתף אתכם בשני פרקים מתוך ספרי החדש, לעצור חנית במעופה, העוסקים בגישה זו ובתרגול המרכזי שבה: "מדיטציה עם ישות חומלת אידיאלית". הספר כולו עוסק במסע שלי בדרך הזן, החמלה ואמנויות הלחימה, החל מימי הראשונים בבית הילדים בקיבוץ, דרך ימי הפוסט קורונה שעוררו שדים קדומים ועד היום. הספר מלווה את התנועה בין אור וחושך, בין הבוץ והלוטוס, ומקווה שגם אתם תוכלו למצוא בו תמיכה ועידוד להליכתכם בדרך החמלה.


קבלת עזרה מישויות חומלות פנימיות

ברוב הפעמים שאני מתרגל מדיטציית חמלה, אני עוצם עיניים ו”מזמין” − מעלה בתודעתי את דמותם ואיכויותיהם של מורים, או ישויות חומלות, המחייכות אליי, מאשרות ומדריכות אותי בהליכתי בדרך, ומתרגל איתן. במשך כמה שנים זה היה בודהה חצוב באבן במערה, ואחר כך זה תיך נהאת האן, שבדרך כלל מופיע ויושב לידי. פעמים רבות זה מתבצע בשתיקה, ויש רק נוכחות משותפת שקטה עם איכות ברורה של חיבור עמוק ושותפות לדרך בינינו. כשאני נמצא בחיבור לנוכחות החומלת נאמרות לפעמים מילים מעטות של הדרכה והנחיה, מילים שקטות וחוזרות על עצמן, מילים ומשפטים קצרים העולים מתוכי ומתוך אותו חיבור.


מדיטציה זו היא אחד התרגולים המרכזיים בגישת הטיפול ממוקד החמלה של פול גילברט. את התרגול הזה פיתחה הפסיכולוגית הבריטית דבורה לי, השייכת לאותו זרם בפסיכולוגיה,  והוא פורסם בספרו של גילברט על חמלה בפסיכותרפיה.[1]


מתחילים את התרגול במיינדפולנס על הנשימה והגוף,  ובהרגעת התודעה למשך כמה דקות. לאחר מכן תוכלו “להזמין” דמות מיטיבה “להצטרף”  אליכם למדיטציה.  נסו להעלות בדמיונכם את תווי פניה וגופה של ישות חומלת וגדולה המגלמת את איכויות החמלה. בגישתו של גילברט, מעודדים ומסייעים למתרגל להזמין ישות המגלמת חוכמה ותבונה. אני אוהב לראות אותה כמחוברת לשורשי החוכמה של האדמה והשמיים. חוכמה המחוברת למורים הגדולים ומגיעה לכל מרחבי הידע של העולם, חוכמה מיתית. כמו כן, אותה ישות מאופיינת באומץ לב ובעוצמה של לוחם או לוחמת חמלה גדולים. הישות הזו לא חייבת להיות כלל אנושית או מוגדרת, אך תחושו בנוכחותה את העוצמה השקטה, החכמה והחומלת שלה. איכות נוספת של אותה ישות היא אדיבות, טוב לב, עיניים טובות ומחייכות ורצון עז וכן לעזור לכם, לסייע לכם להתגבר על מה שחוסם אתכם, ולהמשיך הלאה בדרך, לעבר צמיחה ושמחה.


חשוב שלא תטילו בה ספק. היא כאן עבורכם עם לב שלם. היא כאן כי היא יודעת שקשה לכם, היא מבינה את קשייכם ומכירה באופן אינטימי את הקשיים האלו. היא יודעת לעומקו את הסבל שלכם ויודעת איך לעזור לכם לצאת מהביצה. ישות זו היא גם התגלמות הקבלה והאהבה. לא חשוב עם מה אתם מתמודדים, הישות הזו פוגשת אתכם ואת הקושי שלכם בכבוד אין–סופי, רוך ולב פתוח. אין בה כל ביקורת או שיפוט. אין בה האשמה, וגם אם אתם חשים רגשות כמו בושה או אשמה, גם אם אתם מרגישים ספק בעצמכם, היא לא חשה כך כלפיכם, היא רואה אתכם כתלמידיה, כתלמידי הדרך. קשייכם הם עצמם ההליכה בדרך. וכמו שגילברט אומר בכמה מקומות, אתם חווים את קשייכם רק כי אתם בני אדם, רק כי יש לכם מוח אנושי, מוח מורכב שכל כך בקלות נתפס ומגיב באופנים שפוגעים בנו ומכאיבים לנו. זו גם לא אשמתו של המוח, זו תוצאת ההתפתחות של המוח האנושי לאורך מיליוני שנות אבולוציה.


ההזמנה הזו מתאפשרת באמצעות מתן חופש לתודעה ולדמיון, בתוספת הכוונה והמוטיבציה לקבל עזרה מישות חומלת וגדולה. פעמים רבות אני לא יודע איזו ישות תגיע ותצטרף לתרגול − זה יכול להיות בודהה, הסנסיי שלי, בלו הדוב, לגולס וגימלי מ"שר הטבעות", סבתא של מואנה, סבתא שלי, או מלאך. יש כאן משהו פתוח, אקט של שחרור ואמון, וכמובן, של אימון. ואין לכם מה לדאוג ממה היא תעשה או איך היא תפעל, הרי “הישות החומלת” נבונה ומחוברת לעומקי החוכמה של עולמנו, ובעלת איכויות של מאסטר בחמלה. היא נדיבה, שלווה, עוצמתית, אמיצה, עם עיניים טובות, ובייחוד עם יכולת ומוטיבציה עמוקה לסייע לכם לצאת מהבוץ ולהמשיך את המסע בדרך.


לא תמיד קל להיכנס לתרגול הזה. כשאני בתקופה קשה, כשאני חש מותקף או מובס על ידי התודעה שלי, אני גם מתמלא ספקות מהדרך ומהיכולת של מישהו לעזור לי. אני מרגיש את הבוץ הטובעני ונמשך איתו למטה. בתקופה כזאת קשה לי להרים את עצמי לעבר מה שאני יודע שיעזור לי; לצאת ולהתאמן או לעשות מדיטציה. הקושי הזה משותף לרבים כל כך, ולפעמים יש לתת לזמן לעשות את שלו, ולהביא רוך, חמלה והבנה לכך שכרגע אין לכם כוחות לעשות דבר למען עצמכם.


אך כשאני אוסף את עצמי ומבין כי אני חייב לשנות כיוון, זהו אחד התרגולים שאליהם אפנה. באותה תקופה בוצית של הפוסט–קורונה שלי, נכנסתי ויצאתי מהבוץ כמה פעמים. התהליך הזה היה לא קל, מלא כאב ורגשות לא נעימים כמו בושה וייאוש מעצמי, אך גם מלמד מאוד; אני מאמין שהמגע עם אותו כאב הוא חלק משמעותי מצמיחה שאני מברך עליה, מפיתוח כוחות החמלה בתוכי.


באחת הפעמים ששקעתי במחשבות היה לי קשה להירדם והתעוררתי עם מועקה בבית החזה, הרגשתי שאני נמצא ליד החיים ולא בתוכם. לאחר יומיים כאלו אספתי את עצמי ושיתפתי את אחד המורים שלי, שאותו, כמו שסיפרתי, אני מכנה גם “הסנסיי”, שעבורי הוא ישות חומלת ממשית, תומכת ומרגיעה, מלאת חוכמה וחיוך אוהב, שמאמינה בי. לאחר השיחה איתו הרגשתי מעט טוב יותר, והקשבתי לעצתו לתרגל בכל יום מדיטציה עם ישות חומלת. הוא הציע לתרגל זאת בלי לצפות לשיפור, אך גם בלי להפסיק את התרגול היום–יומי למשך שלושה ארבעה ימים, וכך עשיתי.


באחת הפעמים שתרגלתי זאת התיישבתי למדיטציה בטבע בין שני עצים. עיניי היו עצומות וגבי ישר. הקשבתי לנשימותיי. ואז נפתחתי ונתתי מקום לישות חומלת להופיע. הופיעו שניים, אחד ליד כל עץ מעט מעליי. בצד ימין ישב לו תיך נהאת האן ובצד שמאל אחד המורים הקרובים אליי בתקופה זו. שניהם חייכו, ובהתחלה לא אמרו דבר, אך בנוכחותם העבירו לי כוח ואמון בדרך ובעצמי.


שתיקתם הייתה מחוברת באופן עמוק לכל מה שעברתי באותם רגעים. הם “ידעו” בדיוק מה עובר עליי, וידעו שזה בסדר. לאחר כמה דקות אמר תאי בעברית במבטא וייטנאמי, וזה כבר הצחיק אותי כי לא ידעתי שהוא יודע עברית, שזו הדרך. הוא אמר זאת בשקט וחזר על כך לאט ובכוונה עמוקה: “מה שאתה עובר כרגע זו בדיוק הדרך. בדרך יש כאב ויש קשיים, אין לוטוס ללא בוץ”. נשארתי איתו כעשר דקות, והמורה הקשיב וחייך בדמיוני. תאי נכנס למדיטציה, ואז המורה חייך אליי ואמר לי שזה טוב מאוד שאני חווה את הכאב הזה, שאני פוגש חוויות של כישלון וספק בעצמי. זה מה שאני צריך כדי להתקדם בדרך, אלו אותם סדקים שמאפשרים את השינוי ואת ההתפתחות ממה שהיה כבר מעוצב וסגור כל כך בתוכי. זה היה מרגיע. עיניו היו אוהבות ומאמינות בי וידעתי שהוא מראה לי את הדרך. יכולתי לחייך, לנשום בקלות רבה יותר, לאמץ לחיקי את הכאב והקשיים שחוויתי ולהפסיק להילחם בהם. נשארתי במדיטציה איתם לעוד כרבע שעה ואז חזרתי לנשימות ולהרפיית הגוף. כשקמתי מהתרגול הרגשתי קליל יותר, הרגשתי גאה בדרך שאני עובר ואת המשמעות של התקופה הזו להתפתחות הנפשית והרוחנית שלי.


אסיים את הפרק הזה עם אחד המורים ששימש עבורי דמות גדולה וחומלת שנים רבות לפני שידעתי שקיים תרגול או המשגות כאלו בפסיכולוגיה. אולי ניחשתם שזה שוב בודהידהארמה, שאחת מאמירותיו ב”דרשת ההתעוררות” נוגעת בדיוק למה שחוויתי. הוא אומר כי כל סבל הוא זרע בודהה, כי הסבל דוחף את בני התמותה לחפש חוכמה. הוא מוסיף דימויים יפים הרואים בגוף ובנפש את השדה, בסבל את הזרע, בחוכמה את הנבט, ובבודהה, בהתעוררות, את התבואה, שהיא פירות התרגול.

 

חמלה קשוחה

כשמזמינים ישויות חומלות לא תמיד ברור מי יגיע הפעם ובטח שלא ידוע מראש מה יקרה. באחד הימים של אותה תקופת פוסט–קורונה התבוססתי בבוץ המסכנות והרחמים העצמיים. איני זוכר על מה בדיוק זה היה בפעם הזאת, נראה שלא ממש חשוב מה היה הטריגר אם בכלל היה כזה. בדיוק כמוכם, יש לי יכולת להישאב לביצת הרחמים העצמיים והריכוז העצמי כשאני מרגיש שמשהו מאיים על שלוות עולמי הנעים ברובו. באותו מקרה נכנסתי למדיטציית חמלה עצמית עם ישות חומלת, נשמתי והרגעתי את עצמי ככל שיכולתי, וחיכיתי לראות איזו דמות חומלת, מיטיבה ומחייכת תגיע להיות איתי כאן בתוך הבוץ.


להפתעתי, בפעם הזו הגיע מאסטר פונאקושי הזקן בכבודו ובעצמו לחדר השינה שלי.  בתור אבי הקראטה המודרני גופו היה קומפקטי, ופעולתו הייתה נחושה, חדה ומהירה. הוא התקרב אליי, בצעדים בן–גוריוניים, והכה חזק ישר בסנטרי באגרופו. מכיוון שזה היה הדמיון שלי, לא היה כל כאב או פגיעה, אך האקט היה מפתיע וברור. לאחר מכת האגרוף הביט בי כשואל: “הבנת?” והלך. לאחר כמה שניות, כשיצאתי מההפתעה, התחלתי לצחוק, קמתי ויצאתי מהמצב שבו שקעתי. אכן, הבנתי. גם אם דוגמה זו יכולה לזעזע באלימותה ו”בחוסר החמלה” שלה, ברור לי כי התודעה שלי הייתה צריכה אקט חד וחזק כדי לעצור את ההיסחפות המסוכנת לעבר עולם המערבולת של המחשבות, הרחמים העצמיים וחוסר האונים. באקט הבוטה שלו אמר לי מאסטר פונאקושי, המיוצג בתוכי, כי הוא סומך עליי שאדע להתמודד עם המכה שחטפתי, והזמין אותי לזכור את הלוחם שבתוכי, ואת השושלת שלי כתלמידו. האקט הזה אפשר לי חיבור מיידי לדרך הלוחם, להבנה כי אנו חוטפים וקמים, וכי הלחימה על החמלה, על החיים שלנו, היא על להישאר נוכח כאן ועכשיו, לחזור לעצמנו שוב ושוב בתוך הקרב. זו אמנות הלחימה בחיי היום–יום במובנה המלא.


גם כשאני כותב זאת כרגע, זמן רב לאחר “הפגישה”, אני מלא הודיה וגאווה על כי אני הולך בדרכו, אני מלא הודיה וגאווה על היחד שלנו. חמלה קשוחה היא חלק מהדרך שלי, כתלמיד הקראטה והזן. הקשיחות הזו מאפשרת להתמיד בדרך ולפתח נחישות ויציבות. זה בדיוק כמו לקום שוב ושוב כנער השרוע על הספה בחורף הקר ולהגיע לרכב שמסיע אותנו לאימון הקראטה. או כמו עוד מאות מצבים שבהם אתם קמים בתנופה מהבוץ ומתחילים לתרגל את הקאטה שלכם, את התרגול שעוזר לכם. בדיוק כמו שהייתי חייב לעשות, כמו כל כך רבים מכם, אחרי האסון של ה–7 באוקטובר. תנועה עוצמתית ונועזת יכולה להוציא אתכם מהבוץ שבו אתם מתחילים לשקוע ולהחזיר אתכם אל הדרך, אל החיבור לעצמכם ולחיים.

 

מה יהיה?

איך אעמוד בזה?

מחשבות כמו זרועות מפלצת

גוררות אותך למעמקי הים הסוער.

סירתך הקטנה תאבד בים.

הטל את עוגן ההווה

היקשר לחבל ספירת הנשימות

הצל את עצמך!

  


[1] Debora Lee (2005), "The Perfect Nurturer: A model to develop a compassionate

   mind within the context of cognitive therapy". In P. Gilbert (Ed.), Compassion:

 Conceptualizations, research and use in psychotherapy, pp. 264-325, London: 

 Routledge 


תבנית ציטוט ביבליוגרפי (APA7):

 

תגובות

צרו קשר

bottom of page