_edited.png)
מסה אישית: ליווי רוחני של חולה סופנית
- אביגיל גרץ
- לפני יום 1
- זמן קריאה 8 דקות
*שם המלווה ופרטים נוספים שונו.
הייתי רוצה לכתוב את זוהר ואותי אחרת.
לא הייתי רוצה בכלל לכתוב את זוהר בלשון עבר.
אבל מה שאני רוצה ומה שאני מקבלת אלה שני סיפורים שונים.
לפעמים, כמו זוהר, את פשוט מקבלת את מה שאת רוצה, אבל לא כפי שחשבת שתקבלי. כלומר, את מקבלת המון סיפורים ובתמצית כולם מצוי החופש.
הייתי כותבת שאלות, כמו מי מלווה את מי, איזו רוח אנחנו מביאות כשאנחנו נכנסות לחדר שבו יש חולי, ומה זו המילה "סופני". יכול להיות שעם המילה הזו היו לזוהר מלכתחילה הכי הרבה בעיות. בכלל היא לא אהבה הגדרות. כך שלשים אותה בתוך מילים זה כבר סוג של עוול, ובאמת זוהר כיום מפוזרת לכל הרוחות, אבל גם שתולה בקרקע אבותיה, תרתי משמע, שזה בדיוק מה שהיא רצתה. להכיר את זוהר הייתה אחת הזכויות הגדולות בחיי, על אף שזו הייתה היכרות קצרה של ארבע שנים בלבד. להכיר מישהי כמותה, עם כל העומק שלה, היה כשל אוקיינוס ואולי עוד אשוב לדימוי הזה בהמשך.
שנתיים לאחר שהפכתי לאמא התחלתי ללוות אנשים חולי סרטן במסגרת העמותה "אחד על אחד", המנגישה את תרגול המדיטציה הבודהיסטית לחולי סרטן בבתיהם. העמותה נוסדה בחזונה של חברתי ומורתי יעל שמחה פזואלו ז"ל, עוד אישה שלא זכיתי להכיר משך הרבה שנים, אך הקשר בינינו הפך במהרה לקשר של אחיות וכבר כתבתי, דיברתי, המחזתי אותה רבות ועדיין, על אף שיעל נפטרה ב-2013, בשנה שבה בתי נולדה, כמעט שאין יום שהיא אינה עולה בתודעתי. יעל השפיעה על חיי לטובה בצורה כל כך מעמיקה ורחבה, עד שלעיתים אני חושבת, בעודי מתגוררת בהודו, באותו המקום שבו קראתי לראשונה את יומניה לפני עשור, שהיא ומילותיה התערו לתוכי ומשהו בה התגלגל בי.
בדצמבר 2020, בזכות יעל, פגשתי את זוהר (62), מתמודדת עם סרטן שד גרורתי, שאותו הסתירה במשך עשור מכל קרוביה, כי חשבה שיום אחד הסרטן פשוט ימית אותה והיא תצנח ברחוב ותיעלם. בעצם זה לא מדויק לומר שהיא הסתירה, כי זוהר לא התעסקה בהסתרה, פשוט לא היה לה עניין להיות חולה ונזקקת. היא רצתה לחיות את חייה ללא מגבלות ואכן היא חיה את חייה בנפרד מהסרטן, רק שהוא לא ידע על התוכנית שלה.
וכך יום אחד, באמצע חגי תשרי, המחלה התפרצה עם הרבה כאבים וסבל. זוהר הובהלה לבית החולים כשהיא בקושי נושמת ושם הסתבר לה, לבנותיה, לאחותה ולכל משפחתה וחבריה הרבים מספור, שיש לה סרטן בכל הגוף ושלא מתים כל כך מהר גם אם זה רצונך. זוהר תמיד הייתה בעלת הבית.
האמת היא שהבת שלה, שלמדה אצלי, פנתה אליי בכעס גדול ועצום על אמה, על אף שהיו קרובות מאוד עד אותו הרגע והיא, הבת, חיפשה עזרה לעצמה בהתמודדות הבלתי נתפסת. כולנו יודעים מהספרות, מהקולנוע, אולי חלילה מניסיון משפחתי, איך זה מרגיש שנופלת בשורת הסרטן על אדם, כמה זה מטלטל ומשנה חיים. אבל מה עושים עם ידיעה כזאת שמסתבר לך, שאמא שלך ידעה את זה כבר עשור ובחרה שלא לטפל בזה אלא לחיות את זה?
אני אישית התאהבתי.
נפגשתי עם הבת, שהייתה כהגדרתה בסחרחורת רגשית. התמודדנו עם כעס, אכזבה, פחד, אשמה, האשמה ועוד שלל רגשות. סיפרתי לה על העמותה על שם יעל שבה אני מתנדבת.
כשהמצב של זוהר התייצב קצת וגם הרוחות הסוערות החלו להירגע והיא נכנסה לדירה גדולה יותר כדי שתהיה איתה עובדת זרה שתטפל בה, היא אמרה לבתה, שהיא תשמח לקבל ליווי מהעמותה. כדי לקצר תהליכים הצעתי להיות המלווה שלה. עד היום אני זוכרת שהבת כתבה לי, אתן תסתדרו מעולה! וחתמה עם לב גדול.
להיכנס לבית שיש בו חולי תמיד מצריך ענווה ואומץ, בעיקר להיות זו שנכנסת בידיעת פרידה. כולל להיפרד מהעצמי שנטייתו היא להבריא, לתקן, לעזור. ועולות בי שאלות: אולי אני לא זו שתתאים לה, וגם לי יכול לקרות דבר מה ואיפרד מהעולם, כי הימים היו ימי הקורונה, ובכלל פרידה יכולה להתרחש ומתרחשת כל רגע. ידיעת הפרידה חשובה לי תמיד ואני מנסה להביא אותה בהרהוריי לכל מפגש.
נכנסתי לדירה מוארת, מרווחת ומטופחת ומיד קלטתי תמונה של נזיר תאילנדי בגודל של מראת גוף, שעונה על קיר, מחכה לתורה להיתלות. רק בהמשך ידעתי שהדירה אינה ביתה של זוהר ושהיא ממש סולדת ממנה ומהנסיבות שאילצו אותה לגור שם. תמונת הנזיר כן הייתה שלה.
וזוהר, היפה גם בחולי, מספרת לי, שעשור או קצת קודם לכן היא הייתה בטיול בהודו, לאחר שהתאלמנה במפתיע מבעלה, ויום אחד היא מיששה את שדה, הרגישה שיש לה גוש, ובאבחה של רגע החליטה לא לעשות עם זה מאום. שום דבר.
זוהר היא בן-אדם מאוד אסתטי, קפדן, מדויק, אך גם פרוע. אומנית בנשמתה, תיירת נצחית, אך גם מאוד משפחתית. שומרת אמונים לחברה מכיתה א' ולמשפחתה המסועפת, המשופעת בסיפורים עסיסיים ולא פשוטים. אוהבת את ערוץ החיים הטובים ולראייה שנים רבות הקימה וניהלה חנויות שמוכרות ציוד לחגיגת מסיבות. זכרתי את החנויות המזמינות והשובות לב שלה בלב העיר. היא נולדה להורים מאוד מורכבים שנפרדו, ובצעירותה לא הייתה אישה פתוחה וחזקה כזו, כפי שהיא היום, אבל נהייתה כזו. אשת העולם הגדול, מספרת סיפורים, אישה תאבת חיים, שבנתה יחד עם בן זוגה אימפריה של טוב טעם בלב תל-אביב. יחד גידלו שתי בנות וניהלו בית אומנותי, מארח ופתוח, שהוא מהבתים האלו שבהם היא האמא שכל החברות אוהבות, מתייעצות איתה, צוחקות מהישירות ומההומור הציני שלה, אבל גם המאוד חומל ואוהב אדם.
במפתיע בעלה קיבל התקף לב בבית ונפטר. הבנות כבר היו יחסית גדולות והיא מכרה את העסק שלה והחלה בחיי נדודים ושמחת חיים, עד אותו מסע בהודו, שבו הבינה באבחון עצמי שיש לה גוש בשד והחליטה שדרכיה לא יוכתבו על ידי שום דבר ואף אחד, גם לא כאשר מדובר בגופה שלה עצמה.
החיבור ביני לבין זוהר התאפשר לא רק כי שתינו נשים גבוהות, תל-אביביות, דעתניות, חובבות קולנוע ומסעות, אלא בעיקר משום שהייתי האדם הראשון שלא שפט אותה על הבחירה שעשתה. כמובן שגם לי היו מחשבות של מה היה קורה אילו הייתה מטפלת באותו גוש, אבל מהר מאוד, כמו בכל ליווי, נזכרתי שאלו לא החיים שלי לצעוד בהם. לכבד את האדם ובחירותיו, כמו את שלי ואת בחירותיי, זו מטלה קשה תמיד, ובליווי זה אימון מתמשך. להיות מלווה זה להיות האדם היחיד שלא נאבק במה שמתרחש, שהתקווה להחלמה של המתמודד נשארת אצלי פרטית בלב. אני זו שאיתה יש לאדם הרשאה להיות חולה ותשוש, הזדמנות לדבר על פרידה שתתרחש, שמתרחשת בכל מיני רמות וכמובן הרשאה לדבר על מוות בלי להיבהל. לא שכל המתמודדים מגיעים לשיח על מוות, חלקם כמובן גם מחלימים, אבל זוהר אימצה את התרגול והמחשבה הבודהיסטית כמי שחזרה הביתה.
עבדנו על עשיית שלום בתוך הפיצול הגדול שנוצר בין הגוף, לנפש ולמיינד שרצה משהו אחר. על אף שהיה לזוהר הרבה ניסיון במדיטציה ובמסורות רוחניות למיניהן, היא לא ראתה זאת. מבחינתה הקושי בהתמודדות היה עם גילויו של הדבר שהסתירה ועם זה שהיא לא הצליחה להיעלם אל מותה באלגנטיות. היא פגשה את האכזבה של להיות גוף חולה, לא בשליטה על כאבים מבפנים וגם לא בשליטה על סביבתה ויחסם אליה. נגענו בהרבה נושאים של שליטה, של חמלה ושל אהבה. היו לנו המון שיחות על מוות, גם מצחיקות, גם עצובות, על מות הוריה ובעלה וגם המון שקט.
זוהר לא רצתה להיות חולה ולא הייתה מוכנה לשום טיפול שיאלץ אותה לשהות במחלקות. היא כן הבינה שעתה, כשהמחלה ידועה, היא לא לבד, ובכל זאת לא רצתה שאף אחד ינהל את חייה, לא שמישהו היה מעז. היא הסכימה לטיפול ביולוגי, שבאורח פלא הועיל מאוד מהר והחזיר אותה להיות האדם שהייתה ובכל מצב שבו הרגישה רע בגלל התרופה, הפסיקה ושינתה.
נדיר שאנחנו פוגשים אנשים שמסכימים למות, וגם לחיות לצורך העניין. זוהר הייתה כזו מהרגע הראשון. מבחינתה, עד שלא נפגשנו היא לא פגשה אנשים שהסכימו איתה ואפשרו לה למות.
מהרגע שנפגשנו, ראיתי אותה הולכת ומתחזקת, נפטרת מהחמצן, מהמטפלת הסיעודית ובהמשך אפילו חוזרת לביתה המטופח והמואר, כמובן עם התמונה של הנזיר התאילנדי, שאותה השאירה שעונה על הקיר.
התראינו כל שבוע במשך שנתיים, כשבשלב מסוים התחלתי ללוות מישהו אחר בפרויקט והיא החליטה להמשיך ולהיפגש איתי באופן פרטי. אמרה לי שזה במקום טיפול פסיכולוגי. בדרך יחסינו התהפכו במקצת, כשהיא סייעה לי ועשתה ארט לסרט עלילתי קצר שביימתי במרכז המדיטציה של עמותת "תובנה". הסרט "הבודהה מבן יהודה" היה בהשראת יעל שמחה פזואלו, ולסרט ליהקתי אישה חולת סרטן, נגה קלינגר, חברת עבר שלי.
הנוכחות של זוהר בסט הייתה מזהירה. לראשונה מזה זמן רב היא הרגישה נחוצה, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שיצאה עם כל הצוות, כולל הבת שלה שאף היא עבדה בסרט, לחמישה ימי לינה מחוץ לבית. ההתמודדות של זוהר ושל נגה עם הסרטן היו הפוכות, אך גם תנאי החיים של שתיהן היו מאוד שונים. לנגה היו ילדים קטנים ובן זוג, אמא ואחיות, ובעיקר הרבה אמון במערכת הרפואית ובטיפולים שהחזיקו אותה בחיים שנים רבות.
שוב למדתי עד כמה לכל אדם יש את המסלול שלו לחיות בו וגם למות בו. סטיבן ג'נינקסון, בספרו למות חכם (2023) כותב, שיש לאפשר למוות לשנות את הכול. שזוהי עבודה קשה מאוד להניח למוות שלנו לספר את סיפור חיינו. עוד הוא כותב, שזוהי אחריות הורית למות חכם, ללמד משהו את הילדים, את העולם כשאתה מת. לזוהר לא היה אכפת למות, אבל היא לא רצתה לגסוס ולהיות חלשה, היא רצתה למות היטב, בדיוק כפי שהיה לה חשוב לחיות היטב, וזה דבר נדיר בעולמנו.
כלומר, זוהר על אף שהחלימה, חזרה כביכול לחיים. יצאה למסעות קצרים עם בנותיה ואפילו הגשנו הצעה למחזה קצר, שבו הייתה אמורה לשחק. זה היה סיפור שהיא כתבה על אישה שנוסעת ליפן על מנת לרצוח את בעלה שנעלם ביום בהיר אחד מחייה, והיא עושה זאת באופן הכי מדוקדק, זני, סטרילי וחכם שיש על ידי בימוי תאונת רכבת.
זוהר לא יכלה לשאת את המחשבה ששוב תהיה נזקקת. היא כן התמסרה להווה שכלל חולי, טיפלה בעצמה בדיקור ובשיאצו, על אף שזה אילץ אותה לבקר במרפאות איכילוב. היא חזרה לפעילות של תרבות, הפגנות ובעיקר התמקדה בעשיית טוב ובהתעניינות מוגברת בנושא המוות. כל בוקר ידעה מחדש שחייה הם מתנה ובכל בוקר כתבה שירי בוקר קצרים שנפתחו במילה – כשהתעוררתי. זוהר הסכימה, כמו שג'נינקסון (2023) אומר, ללמוד את המסתורין הבוגר של חיים עמוקים, שכוללים את עובדת מותנו. היא לקחה ממנו את האמירה – יש לך אחריות הורית למות נכון. איך שאת מתה ומסדרת את קלפי מותך, האופן שבו את פוגשת את מותך זו הירושה שלך, שלפיה את מלמדת את ילדייך למות.
לצערי באוקטובר 2023, כשפרצה המלחמה, עזבתי את הארץ ונפרדתי מזוהר לזמן לא ידוע. נשארנו בקשר טוב ובדצמבר 2023, בעת ביקור בארץ, נפגשנו לקפה ומישהו שאל אם אנחנו אחיות. בהשראתה צבעתי את שיערי לבלונד, כי היא תמיד הייתה אומרת לי, שעד שלא תהיי בלונדינית לא תביני מה זה אומר לראות את החיים אחרת. היא דווקא האריכה את שיערה ונתנה לו להיות אפור ולבן של חוכמת השבט.
בשנה הראשונה למלחמה, מצבה התחיל להידרדר. כפי שניבאו לה בתחילת הטיפול הביולוגי, הוא לא יוכל להחזיק לאורך זמן. היא טסה לפריס, ליוון, לא השתכנעה לבוא לתאילנד ולהודו לבקרני, כמובן שביקרה בשתיהן בעברה ובשלב מסוים החליטה לסיים את חייה בשוויץ. ג'נינקסון איננו חסיד של הרדמת חסד או התאבדות, וגם הבודהה לא, אך שניהם מבינים משהו גדול מזה. כשיש תנאים ונסיבות ראויים, אין מנוס אלא להיכנע למסתורין. הכי חשוב בעיני שניהם, שהאדם יהיה חופשי. זוהר לא רצתה את ההכרח האוטומטי שלרובנו יש – להמשיך לחיות מכוח האינרציה, מכורח תפיסות חברתיות.
כפי שאומר ג'נינקסון למות חכם זה אקט פוליטי, זה מעשה של אהבה, זה אקטיביזם רוחני, למות חכם זה מעשה חתרני.
וכך באוקטובר 2024, במלאות שנה למלחמה, בעוד טילים נורים על ישראל, זוהר טסה עם בנותיה, אחותה וחברתה מכיתה א' אל מותה. פמליה של אהבה. וכך כתבה לי: "בוקר בציריך השלווה. מחר בבוקר גם עלי תרד שלוות עולמים. מקווה שנתראה במטריקס. תודה גדולה על כל העזרה והתמיכה שלך, שהרבה בזכותה הגעתי עד הלום בלב קל ובהשלמה מלאה. נשיקות וחיבוקים ואהבה. ואולי עוד ניפגש".
בתמונה מהרגעים האחרונים ששלחה לי בתה היא יפה, מחוייכת ובשליטה מלאה על שתי ידיה האוחזות בידי בנותיה בעדינות עד הרגע האחרון.
מאוד הסתקרנתי כיצד זה מרגיש להיות לפני מותך, אך כמובן שכיבדתי את רצונה של זוהר לא לשוחח בחודש האחרון של חייה. לצערי כחודש לאחר מותה של זוהר, גם נגה, ששיחקה את יעל, נפטרה בבית החולים בחוסר הכרה. המוות של שתיהן, זו אחר זו, שהגיע בסמוך גם למותו של המורה שלי יונתן דומיניץ, שהיה ממקימי העמותה על שם יעל, היה קשה מאוד במיוחד משום שלא הייתי בארץ. אם כי נכחתי בזום, שבו פיזרו חלק מאפרה של זוהר בחלקה משפחתית יחד עם שתילי עץ שנטעו.
לאחר שלוש הפרידות הללו, בסוף נובמבר, כשהגיעה הבשורה שאבי שלי נמצא בימיו האחרונים, היה לי ברור שאת הפרידה הזו אינני מפספסת וכך עליתי לטיסה וזכיתי להיפרד מאבא שלי, לשמוע ממנו איך זה להרגיש לפני המוות וללמוד עוד על האחריות ההורית ללמוד נכון. אבא שלי נפרד בהודיה עצומה ובקבלה מוחלטת של טבע הדברים, תוך שאחותי, אחי ואני אוחזים בידיו ונפרדים ממנו. אני גאה לומר, בתור מי שרואה בדהרמה (מה שהבודהה לימד) כדבר שהציל וממשיך להציל את חיי יום-יום, שזאת זכות עבורי להציע מפגש בלתי אמצעי עם החולי, היגון והצער ואיך אומנות המדיטציה יכולה לסייע. לא הרבה אנשים מצליחים להבין כיצד להיות האדם בחדר, כשהסרטן ואיום המוות המרחף אינם מהווים בעיה, אלא עוד דבר שאפשר לפגוש בחיים המופלאים האלו, ממלא אותי שמחה ואני מודה לאבא שלי שלימד אותי בדיוק את זה ולזוהר שאפשרה לי ללוות אותה בדרכה המיוחדת ומעוררת ההשראה.
מקורות
ג'נינקסון, סטיבן (2023). למות חכם: מניפסט לשפיות ולנשמה. תרגום: נועה ברקת. הוצאת
אדמה.
תבנית ציטוט ביבליוגרפי (APA7):
גרץ, א' (1 בינואר 2026). מסה אישית: ליווי רוחני של חולה סופנית. בקשיבות. גיליון 5.
תגובות