על הקשבה עמוקה

מתוך הספר "עלי דקל ריחניים"  מאת תיך נאת האן.

תרגום: חגית הרמון

הוצאת בודהיספרא

לינק לרכישת הספר

כשהייתי נזיר צעיר לימדו אותי שמיני הסבל הגדולים ביותר הם לידה, מחלה, זִקנה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים. אבל הסבל האמיתי של האנושות טמון בדרך שבה אנחנו רואים את המציאות. אם תביטו בהם תראו שגם לידה, זקנה, מחלה, מוות, חלומות שלא הוגשמו, פרידה מאהובים ומפגש עם מי שאנחנו מתעבים – הם פלאים בפני עצמם. הם כולם ביטויים יקרי ערך של הקיום. בלעדיהם הקיום לא יהיה אפשרי. חשוב מכול לדעת איך לצוף על גלי הארעיות ולחייך כמי שיודעת שהיא מעולם לא נולדה ולעולם לא תמות. 

הבודהה סיפר את הסיפור הזה: "איש אחד זרק אבן על כלב. מוטרף מכאב, הכלב נבח על האבן בלי להבין שמקור כאבו היה האיש, לא האבן." באותו אופן אנחנו חושבים שצורות, צלילים, ריחות, טעמים ומושאי מגע הם מקור סבלנו, ושכדי לגבור על הסבל יש להכחיד את הצורה, הצליל, הריח, הטעם והמגע. איננו מבינים שהסבל טמון באופן שבו אנחנו רואים את הצורה, הצליל, הריח, הטעם והמגע ומשתמשים בהם, מכיוון שאנחנו רואים את המציאות מבעד למסכים כהים של השקפות צרות ומאוויים אנוכיים.

כאן, באמריקה, אני חש כמיהה עזה לצליל המוכר של וייטנאמית. לפעמים אני חושב שלו יכולתי לשמוע קול מוכר במשך שתי דקות, יכולתי להיות מאושר לאורך כל היום. יום אחד פוּנג התקשר. היה לגמרי טבעי לדבר איתו, ואף על פי שהשיחה לא הייתה ארוכה, הייתי במצב רוח מרומם במשך שאר היום.

מאז, בכל פעם שאני מדבר עם חברים אני מעניק תשומת לב מלאה למילותיהם ולגוון קולם. כך אני שומע את דאגותיהם, את חלומותיהם ואת תקוותיהם. לא קל להקשיב עמוק כל כך, עד שאתה מבין כל מה שהאחר מנסה לומר לך. אבל כל אחד מאיתנו יכול לטפח יכולת הקשבה עמוקה. איני אדיש עוד לתופעות שחולפות דרך חושיי. עלה, קולו של ילד – אלו הם אוצרות החיים. אני מתבונן ומקשיב לעומק כדי לקבל את המסרים שהניסים האלה מבטאים.

פרידה מאהובים, אכזבות, חוסר סבלנות כלפי מה שלא נעים – כל אלה הם גם מועילים ונפלאים. אנחנו גם תוצר של חוויות לא נעימות. התבוננות לעומק מאפשרת לנו לראות את היסודות המופלאים שמצויים בחולשות של אחרים ושל עצמנו, ופרחי התובנה האלה לא ינבלו לעולם. עם תובנה אנו רואים שעולם הלידה והמוות ועולם הנירוונה הם אחד. לילה אחד, כשתרגלתי מדיטציה בישיבה, חשתי דחף לצעוק: "עבודתם של כל הבודהות הוגשמה במלואה!"

אי אפשר לשפוט כל אירוע כפשוט מוצלח או מצער, כטוב או כרע. הסיפור הידוע על האיכר והסוס הוא דוגמה לכך. צריך לחצות את הזמן והמרחב עד סופם כדי לדעת כל אירוע. בכל הצלחה יש גם קשיים, מכל כישלון מחכימים או מצליחים יותר בעתיד. כל אירוע הוא גם מוצלח וגם מצער. מוצלח ומצער, רע וטוב, קיימים רק בתפיסה שלנו.

אנשים חושבים שאין זה אפשרי לבסס מערכת מוסרית בלי להתייחס לטוב ולרע. אבל עננים שטים, פרחים פורחים ורוחות נושבות. איזה צורך יש להם בהבחנה בין טוב לרע? יש אנשים החיים כמו עננים, פרחים ורוח; הם אינם חושבים על מוסר, ובכל זאת רבים רואים את מעשיהם ואת מילותיהם כמופת לדתיות ולמוסר, ומהללים אותם כקדושים. [1] הקדושים האלה פשוט מחייכים. אילו היו מגלים שהם לא יודעים מהו טוב ומהו רע, אנשים היו חושבים שהם משוגעים.

מיהו משורר אמיתי? הטל המתוק שמשורר אמיתי שותה בכל יום עלול להרעיל אחרים. אצל מי שמבטו החודר הבחין בטבע האמיתי של הדברים, היֶֶדע מניע פעולה. לאלה שראו באמת לא נדרשת הפילוסופיה של הפעולה. אין ידע, לא הגשמה ולא פרי ההגשמה. החיים נחיים ממש כשם שהרוח נושבת, כשם שהעננים שטים והפרחים פורחים. כשאתם יודעים איך לעוף, אינכם זקוקים למפת דרכים. שפתכם היא שפת העננים, הרוח והפרחים. אם תישָָאלי שאלה פילוסופית, אולי תשיבי בשיר ואולי תשאלי, "האם אכלת ארוחת בוקר? אם כן, אנא שטוף את הקערה שלך." או שתצביעי לעבר היער ההררי.

אם אינכם מאמינים לי, הביטו וראו.

הסתיו הגיע.

עלים בשלל צבעים מציפים את היער ההררי!

אם הם עדיין אינם יכולים לראות, אולי תרימי מקל ותאיימי להכות בהם כדי לגרום להם להפסיק להשתמש במושגים בניסיון להבין את המציאות. אילו גר משורר כזה בפוּנְְג בּוֹי, היער ההררי היה קורן אף יותר.

בסוטרות הבודהיסטיות יש מונח שתורגם כ"עיטור". זה מזכיר לי שהמלך הוּאה טוֹנג משושלת לי הזמין פעם את מורה הזן הִִיֶּּן קוּאַַנְְג לעזוב את בקתת המדיטציה שלו ולבוא להתגורר בארמון. הִִיֵֵן קוּאַַנְְג השיב בשלילה, ונימק את סירובו בטענה שמורי הזן המוכשרים והישרים כבר "עיטרו" את הארמון מעל ומעבר. נוכחותו של אדם שהגשים את עצמו מייפה את החיים מתוך דרכו – דרך אי הפעולה. אך מה לדרך אי הפעולה ולתוכניות ותכנונים? 

בעוד חמש־עשרה דקות תהיה שעת חצות. חג המולד כמעט כאן. אני ער בשעה מקודשת זו וכותב ביומני. מחשבותיי זורמות, וזוהי תחושה נפלאה לשפוך אותן על הנייר. כתבתי על החוויה הרוחנית שגילתה בפניי איך להתבונן ולהקשיב במלוא תשומת הלב. רגעים כאלה מזדמנים אולי רק פעם בחיים. הם מופיעים כשגרירי האמת, כשליחיה של המציאות. אם לא נשים לב, הם עלולים לחלוף בלי שנבחין בהם. סודם של מורי זן הוא גילוי נתיב החזרה לרגעים כאלה. הם יודעים כיצד לפלס את הדרך אל רגעים כאלה, כדי שיוכלו להופיע. המורים יודעים להשתמש באור המסחרר של רגעים כאלה כדי להאיר את מסע השיבה, זה המתחיל בשום מקום ואין לו יעד. שירו של קוּאק טהוֹאי מתאר את הופעתו של פרח הדליה:

עומדת בשקט ליד הגדר,

את מחייכת את חיוכך הפלאי.

אני נותר ללא מילים וחושיי מתמלאים

בצלילים של שירך היפה,

נטול ההתחלה והסוף.

אני קד לך עמוקות.

האם אתם רואים? הרגע הופיע. המסך הוסט לשנייה, והמשורר הצליח לראות. הדליה נפוצה כל כך, שאנשים לא רואים אותה באמת. כשאפשר לשמוע את שירהּ הנצחי ולראות את חיוכה הפלאי, היא אינה עוד פרח רגיל; היא שגרירה של היקום.

טרוּ ווּ כתב:

עלה הכותרת של פרח עשוי רק מארבעת היסודות,

אבל הוא מפיץ בושם רוחני.

עיניכם עשויות רק מארבעת היסודות,

אך הן קורנות אנרגייה של אהבה.

טרוּ ווּ ביטא את הפתעתו הפתאומית. הרגע הגיע כהרף עין, ואז נעלם. היכולת לראות רק פעם אחת בחיים היא הישג לא קטן. אם ראיתם פעם אחת, אתם יכולים לראות תמיד. השאלה אם יש בכם הנחישות וההתמדה. אנשים צעירים רבים חשים בתקופה זו שהם לכודים בכלא הייאוש והשנאה העצמית. הם רואים את המציאות כחסרת משמעות, ולעצמם הם מתייחסים כאל יצורים בזויים. ליבי נפתח אליהם. שבויים בייאוש, הם מבקשים שחרור בדרכים הרסניות. יהיה נפלא אם נוכל לזהות את מקורות ראיית העולם האפלה הזו ולמוסס אותם.

אם תכתימו את תפיסותיכם בהיאחזות בסבל שלא באמת קיים, תיצרו בלבול רב אף יותר. המציאות כשלעצמה אינה נעימה או לא נעימה. היא נעימה או לא נעימה רק בחוויה שלנו, כפי שהיא מעוצבת באמצעות התפיסות שלנו. אין בכך הכחשת קיומם של רעידות אדמה, מגפות, מלחמות, זקנה, מחלה ומוות – אלא שטבעם אינו סבל. אנחנו יכולים לצמצם את השפעת הטרגדיות האלה, אבל לעולם לא ניפטר מהן לחלוטין. זה יהיה כמו לרצות שיהיה אור בלי חושך,

גבוה בלי נמוך, לידה בלי מוות, אחד בלי הרבה. תפיסות חד־צדדיות כאלה הן היוצרות את עולם הסבל שלנו. אנחנו כמו אוֹמן שנבהל מרוח הרפאים שהוא עצמו צייר. אנחנו יוצרים בעצמנו את המפלצות שרודפות אחרינו.

---

[1] יום אחד איכר יצא לשדה וגילה שהסוס שלו ברח. אנשי הכפר אמרו לאיכר שהיה זה "ביש מזל”! למוחרת הסוס חזר ואנשי הכפר אמרו, "זהו מזל טוב!” ואז בנו של האיכר נפל מהסוס ושבר את רגלו. אנשי הכפר אמרו לאיכר שזהו ביש מזל. מיד לאחר מכן פרצה מלחמה וצעירי הכפר גויסו. אבל מכיוון שרגלו של בן האיכר הייתה שבורה, הוא לא גויס. עכשיו אנשי הכפר אמרו לאיכר שרגלו השבורה של הבן הייתה ממש "מזל טוב".