מפגש בשניים: חולה סרטן ומלווה מתרגלים יחד שחרור בצל המוות

ליונתן ז"ל, באהבה ובגעגוע.

הקדמה

באחד הימים, כאשר יונתן דומיניץ, מבכירי מורי המדיטציה בישראל, היה כבר בשלבים מתקדמים של מחלת הסרטן, ישבנו יחד בבית קפה במרכז תל אביב. יונתן דיבר על המוות ועל החיים בצילו, ואז לפתע עצר והצביע על העץ שמולנו. היה זה עץ רגיל לחלוטין, שחלפתי לידו אינספור פעמים. "תראה את העץ הזה! תראה איזה יופי!" הוא אמר, צוחק ודומע מהתרגשות, ואני אתו. איני יודע אם הייתה זאת הפעם האחרונה שראה אותו, אבל עבורי היה זה כאילו אני רואה אותו לראשונה, ואת שמחת גילויו והיותנו באותו הרגע, לא אשכח. 

במפגש ביני, פסיכותרפיסט מערבי, לבין יונתן, מורה דהרמה בודהיסט, חבר ושותף להקמת "אחד על אחד – מדיטציה למתמודדים עם סרטן ומחלות מסכנות חיים", עלו פעמים רבות שאלות לגבי תרומת המפגש בשניים למתמודד ולמלווה.

לא כל מתמודד או מתמודדת עם מחלה מסכנת חיים, כמו סרטן, מצליח/מצליחה להיות במצב חופשי, פתוח ומקבל כפי שיונתן היה, אך לאורך שנותיי בליווי מתמודדים עם סרטן, משפחותיהם ומלוויהם, נוכחתי פעמים רבות בפלא המפגש המשותף עם המוות, שהוא גם פלא החיים. אנסה לכתוב כאן על מפגש מיוחד זה ועל הפירות של התרגול המשותף הן עבור המתמודדת והן עבור המלווה שלה. 

מדיטציה בשניים

דרך פרויקט אחד על אחד, רעיונות נשגבים בדבר המוות ותפיסתו מתורגמים להקשבה ערה לתודעה ולגוף ולהכוונת התודעה למפגש כן ואמיץ עם התכנים המנטליים והפיזיים העולים מתוך ההתמודדות. הפרויקט, שסייע בעשר שנות קיומו למאות מתמודדים, מפגיש מתרגלי מדיטציה ותיקים, אשר הוכשרו בקורס מיוחד, עם מתמודדים עם מחלה מסכנת חיים בביתם, לצורך לימוד ותרגול משותפים. חרדה, כאב על אובדן, רגשות דאגה ועצב, יחד עם כאבים פיזיים הקשורים לטיפולים הקשים – כל אלה מועלים בשניים וזוכים לעיבוד משותף.

כך מספרת נועה אלון, המתמודדת עם מחלת הסרטן:

האימון של התודעה עזר לי לעבור התקפי חרדה עם פחות סבל, להתמודד טוב יותר עם פרידה קשה וגירושין מבן הזוג, עם הטיפולים ותופעות הלוואי הקשות, וכעת, עם התקדמות המחלה וההבנה שהמוות קרוב. האימון במדיטציה עוזר לי לראות את הדברים הטובים והיפים שיש סביבי, גם ברגעים הכי קשים ועצובים. הוא עוזר לי להיות עם העצב, הכעס, הכאב והפחד, ולא להילחם בהם. הוא עוזר לי ליהנות מהדברים הטובים שיש לי או שאני פוגשת בחיי, להעריך אותם ואת כל האהבה שבי וסביבי. אני ממשיכה להתאמן עם שירה [הראל. מתנדבת] וללמוד ממנה המון, וכל כך שמחה שזכיתי להכיר אותה ושקיבלתי את ההזדמנות הזו לתרגל מדיטציה וללמוד כל כך הרבה על החיים (והמוות).

התרגול נעשה בבית המתמודדת, שאינה יכולה להגיע לקבוצת תרגול עקב מצבה הבריאותי, אם משום שהיא כבר בסוף ימיה ואם בשל תופעות הלוואי של הטיפולים. במסגרת התרגול המשותף נפגש המתמודד, ודרכו גם המסייעת, עם כאב פיזי, כמו גם עם חרדת המוות. מתוך עדותם של המתמודדים ושל המסייעים עולה תמונה משותפת מרגשת ומרחיבת-לב. כך מספר יוסי לוס, מורה למדיטציה ומתנדב:

ככל שפגשתי מתמודדים עם סרטן שסובלים סבל שאני עדיין לא יכול אפילו לדמיין, התפתחה בי הקשבה עמוקה וצנועה אליהם. למדתי שאני לא יכול לבוא אליהם כמי שיודע, אלא כמי שבא להקשיב ולעשות מאמץ להבין ולהתאים את התרגול בצורה גמישה ופתוחה לצרכים שלהם מצד אחד, ולאפשרויות שלהם, מצד שני. מטבע הדברים, ההקשבה שלי לעצמי נעשתה יותר עמוקה, צנועה, חומלת, גמישה ופתוחה.

חרדת המוות

בין השנים 2012 ו-2017 נרשמו 43.8 מיליון חולי סרטן בעולם (2019 ,American Cancer Society) בארצות הברית בלבד. ההערכה לגבי מספר חולי הסרטן, נכון לשנת 2022, עומדת על 18.1 מיליון חולים (National Cancer Institute, 2022). אלה נתונים קשים ומעוררי חרדה, ויש להניח כי מספר החולים רק יאמיר בשנים הקרובות. בני אדם מתייחסים בשתי צורות עיקריות לחרדה המתעוררת בהם לנוכח המחשבה על מותם: הכחשה (סירוב להכיר בעובדת מותם), או התמודדות. 

אין אנו יודעים את המוות, שכן הוא אירוע שטרם חווינו, ואם היינו חווים – לא היינו יכולים להעיד על החוויה. אנו יודעים על המוות מיד שנייה ומפחדים ממנו, שכן הוא מסמל עבורנו את הגרוע מכול – את הניתוק מכל אשר ידוע ומוכר לנו, מעצמנו, מיקירינו, מהחיים. הפחד מהמוות כולל את הפחד מן הכאב המתלווה לתהליך הגסיסה, את הפחד מרגע המוות עצמו וכן את הפחד ממה שיקרה אחרי המוות (Gawler, 2015, p. 321). 

חרדת המוות שלנו היא מה שמנוגד לחופש שלנו. אל מול החרדה נציב את החופש. במקום שיש חרדת מוות אין חופש. לנוכח החרדה אנו מתכווצים, מצטמצמים ומתקשים לחשוב ולפעול. אנו מציירים בעיני רוחנו תסריטים נוראיים, מאמינים בהם ומתקשים לתפקד. 

חופש

החופש הנדון כאן אינו קשור בעשייה כלשהי, אף שבוודאי יכול להיות מתורגם לעשייה. זהו חופש של התודעה, או במילים אחרות, נירוונה, שחרור התודעה מכבליה, שאחד מהם הוא חרדת המוות, שהיא גם זרז להתפתחות ולהתמודדות עם מצבנו הקיומי ועם היותנו בני חלוף. אני מדמיין את החופש של התודעה ככזה המאפשר לנו להיות יותר אנחנו ולפעול מתוך ספונטניות וזרימה. זהו החופש להיות בחיים – בחיים; לבחור את הבחירות הנכונות לנו מתוך קשב פתוח ונוכחות ולהיות נאמנים לדרכנו ולמצפוננו בכל רגע מחיינו. כך למשל, כאשר התודעה משתחררת בזמן תרגול, נוצר מקום לביטוי חופשי של עצמנו. יעל, שהתמודדה עם סרטן, כותבת על חוויה אישית במהלך ריטריט:

אני עושה כמיטב יכולתי לתת לחיים שעוברים דרכי ביטוי חופשי. במהלך מדיטציה בעמידה מתחת לעץ, פתאום הרגשתי דחף לטפס על העץ, וטיפסתי וישבתי בין הענפים שלו (פזואלו, 2018, עמ' 164).

הביטוי העצמי החופשי שמתאפשר כאשר התודעה שוקטת במהלך המדיטציה הינו ביטוי חיים יקר ערך המצביע על התגברות, גם אם רגעית, על חרדה הקשורה למחלה.

השקטת התודעה

טכניקת המיינדפולנס – קשיבות, או מדיטציית קשב, והעבודה הנפשית בשיטת MBSR (Mindfulness-Based Stress Reduction), הן שיטות נחקרות ביותר בשנים האחרונות. התרגול מיטיב עם החולים בכל הקשור בהתמודדות עם כאבים פיזיים, הפחתת מתח ושיפור איכות החיים, השינה ומצב הרוח, וכן מסייע להתמודד עם מגוון רחב של סימפטומים פיזיולוגיים הקשורים ללחץ וחרדה (Heinen et al., 2024). תרגול קשיבות הפך לחלק מרשימת הכלים המומלצים לחולים המתמודדים עם מחלות שונות, כגון מחלות אונקולוגיות, פסוריאזיס, איידס, טרשת נפוצה, דלקת פרקים כרונית וסוכרת סוג 2, וכן לנשאי HIV ולנשים בסוף היריון או מייד לאחר לידה (Lengacher et al., 2016).

רוב המחקרים בתחום הקשיבות מתייחסים ליתרונות הטכניקה בכל הקשור להפחתת לחץ וחרדה ולשיפור הריכוז ואיכות החיים. אין לזלזל בגורמים מיטיבים אלו, לא כל שכן כשמדובר באדם המתמודד עם מחלה מסכנת חיים. 

כך מספרת דוברת, המתמודדת עם סרטן זה כמה שנים ומתרגלת קשיבות בעזרת מתנדבת:

כשחושבים על כך, המוח שלנו הוא ארכי-תסריטאי. מומחה בתסריטים ובעיקר בתסריטי אימה. כמו בשידורי החדשות בטלוויזיה הוא עובד על רייטינג. אילו תסריטים יגרמו לנו להיות ערניים יותר, סקרנים יותר [...] וכשאנחנו מבינים זאת אז האויב הכי גדול שלנו הוא אנחנו עצמנו. המדיטציה באה כדי לסייע לנו לנקות את רעשי הרקע, לחזור אל המהות הפשוטה של שאיפה ונשיפה. מדהים עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, אבל אומנות השחרור דורשת מאמץ.

תסרטי האימה שאליהם נצמדים המתמודדים נוגעים לעתיד ומבטאים חרדות הקשורות במוות ובמצב המשפחה לאחר המוות של המתמודד. תסריטים נוספים קשורים באשמה על כך שחלו, בקנאה בבריאים, בזעם על הגורל שהביא לכך שיחלו, ועוד. המדיטציה "מנקה את רעשי הרקע", היא מרחיקה את התסריטים ומאפשרת להבחין שהם מופרכים. כל אלו מביאים לרגיעה.

הרגיעה משמעותית גם בכל הקשור למצב הפיזיולוגי של המטופל. כך מספרת גלי קרפט, מתנדבת בפרויקט "אחד על אחד" ומורה לקשיבות:

ליוויתי אדם שמבוגר ממני בשנים מועטות, שחלה בסרטן ממאיר בראש. הסרטן היה אגרסיבי והתקדם מאוד מהר. המחויבות שלו לתרגול הקשיבות ולפגישות שלנו הייתה מעוררת השראה. הוא תרגל לפני הטיפולים הכימותרפיים, והצליח באמצעות התרגול להוריד את לחץ הדם שלו. ריגש אותי כל פעם מחדש כשאמר, שהתרגול עוזר לו ומסייע לו להתמודד עם הסטרס והכיווץ שהרגיש בכל הגוף. גם כשהיה בהוספיס המשיך לתרגל עם הבת שלו, והצליח להגיע לרוגע ושלווה. 

כאשר מתרגלים התמקדות באקט הנשימה, תשומת הלב לאוויר הנכנס והיוצא מאיטה את ההתנהלות הטבעית או המהירה – אם מדובר בשעת לחץ – של המחשבות. הן מתמעטות וחולפות מעצמן, מספרן קטן והולך, והעיסוק ברעשים הפנימיים מצטמצם. נוצרת תחושה פיזית של היות עם עצמנו, על הכאבים והקשיים, ושל רוגע שמגיע עם השינוי ביחסנו לתודעתנו.

בודהיזם ומוות

בבודהיזם, הקשיבות מופיעה כחלק מהדרך כפולת השמונה, שאין להפרידה משאר הדרכים. יש הטוענים, שהגרסה המערבית מקשה על האפשרות לחופש מדוקהה, שכן היא מבודדת מהמארג השלם של הבודהיזם (פרסר, 2018). מבלי להתעכב על מקומם של התיאוריה והתרגול בתרבות ועל הקשר המסובך שלהם עם הבודהיזם, אציג את הקשיבות כמדיטציית ויפאסנה, התבוננות, וכחלק מהקנון הבודהיסטי. 

מדיטציית הוויפאסנה מתוארת בבודהיזם, למשל, בדרשה על ביסוס תשומת הלב (ארבל, 2106, עמ' 93). בדרשה זאת אנו רואים כי:

תרגול תשומת הלב אינו רק תרגול של תשומת-לב "ערומה" (bare awarness) – תשומת-לב לחוויה כפי שהיא מופיעה בכל רגע – אלא כולל דרכי התבוננות שונות ומכוונות שמטרתן לשחרר את התודעה מן הבורות. תשומת הלב לגוף, לתחושות, לתודעה ולתכנים המנטליים (ארבעת המוקדים של תשומת הלב) נועדה לפרק את ההיאחזות שלנו במה שטבעו ארעי (אניצ'ה), ללא מהות פנימית קבועה (אנטא), ולכן חסר מהימנות (דוקהה) – פירוק שמוביל לשחרור התודעה, על פי התפיסה הבודהיסטית (ארבל, 2016, עמ' 27).

יחד עם השקטת התודעה לומד המתרגל להכיר, דרך החוויה האישית שלו, שניים מיסודות הדרך הבודהיסטית: הארעיות והיעדר המהות הפנימית. יסודות אלו מסייעים לו למצוא את דרכו מול אימת המוות. רעיון הארעיות מצביע על כך, שכל הדברים משתנים ללא הרף. כך למשל, דימוי אגל הטל בבוקר משקף את התהליך הטבעי של השינוי של הדברים כולם; הטל מנצנץ בערב ונמוג עם בוא השמש. גם אנחנו עוברים מינקות לבגרות ולמוות, בתהליך שבראשיתו כבר טמונה אחריתו (פריבך חפץ, 1999, עמ' 128). 

כותבת יעל:

ביום הרביעי לריטריט, כשהלכתי במדיטציה בדשא, כל כולי שקועה בהליכה, שמעתי משפט שסטיבן [פולדר, מורה למדיטציה] אמר בקבוצה שישבה אתו לשיחה בקרבת מקום. הוא סיפר סיפור שלם, ואני שמעתי רק את המשפט האחרון: "Things come and go as they wish. We have absolutely no control over it". המשפט הזה הדהד בתוכי במשך כמה שעות, ומצאתי בו חופש ונחמה. מיד חשבתי שגם הסרטן יכול ללכת, ושאין לי שליטה על זה. משום מה התחברתי לתחושה חזקה של פוטנציאל ההשתנות, לתחושה החזקה שכל רגע הוא חדש ואחר, ואין לדעת מה יהיה בו (פזואלו, 2018, עמ' 143).

רעיון היעדר המהות הפנימית מסמן גם את היעדר האני כמהות פנימית אחדותית ומתמשכת. ביטול האני אינו חלק ממציאת "אני אמיתי" והחלפתו ב"אני מזויף", אלא הבנה כי בהיעדר מהות פנימית אחת גם האני אינו קיים, ולכן אינו יכול למות. מה שקיים הוא מערך ההיצמדויות וההזדהויות שלנו, הגורם לנו לחשוב אותנו כגופנו וכרגשותינו ומחשבתנו. השחרור של העצמי מההזדהויות הללו מוביל לחופש (קורנפילד, 2009, עמ' 80). 

ביטול ההיצמדות לאני מוזכר פעמים רבות כמוות שלפני המוות: 

אל תזדעזעו או תפחדו: טוב למות לפני שמתים. נוכל לחיות חיים טובים ומלאים יותר אחרי שנפרוק מעלינו את הזהות העצמית הכוזבת. המחשבה שהאחיזות האנוכיות שלנו מביאות לנו אושר היא אשלייתית. שמחה מקורה תמיד בחופש, לא בשעבוד מנטלי (סוואמי 2015, עמ' 158).

רעיונות אלו מביאים גם לתפיסה הרווחת, למשל בזן בודהיזם, בדבר האחדות של הדברים כולם. הארעיות, התלות ההדדית וחוסר הקיום של דבר כשלעצמו מובילים למחשבה על ביטול ההבחנות בין הדברים, ומכך עולה כי עצם ההבחנה בין חיים למוות היא יצירה של המוח המפריד, שאינו מכיר באחדות זאת (פריבך חפץ, 1999, 130).

רעיון נוסף וחשוב ההוא ההתמקדות ברגע הזה, בשאיפה ובנשיפה הנוכחיות ובאימון התודעה לחיות בנוכחות מלאה, ללא זיכרון העבר או היאחזות בתשוקה, המכוונת תמיד לעתיד. 

כותבת יעל: 

בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום (פזואלו, 2018, עמ' 270).

ברגע ההווה אנו באי-ידיעה לגבי העתיד. אנו נמצאים בחלון ההזדמנויות של ההווה, שדרכו נושבת רוח של תקווה, של חיות, של אפשרויות לריפוי ושל שמחה. 

התרגול בבית המטופל אינו חלק מהפרקטיקה הבודהיסטית הקלאסית. זאת שמה את הדגש על תרגול לבד או בריטריט בנוכחות מורה. התרגול בשניים הוא מעין "עבודה סוציאלית בודהיסטית" – יציר כלאיים שנועד לענות על קושי. המלווים אומנם עברו הכשרה אינטנסיבית, אך אינם מורי דהרמה. המתמודדים נעזרים בתרגול, אך רובם לא פנו אליו מתוך רצון בהתפתחות רוחנית או חיפוש אחר הארה, אלא מתוך מצוקה. הקשר שנוצר בין המלווה למתמודדת מאפשר לימוד בשניים של טכניקות מדיטציה בסיסיות, ומציע אופני מפגש מיטיב עם כאב ועם תחושות ורגשות קשים המכאיבים לנפש. 

הנוכחות של אדם נוסף יחד עם המתמודד עם המחלה היא המאפשרת את התרגול. הנוכחות מגייסת לתרגול ומאפשרת ללמוד אותו, אך מעבר לכך – היא מפיגה את הבדידות של המתמודד. היכולת להיות בקשב פתוח ולקבל את החרדה ללא שיפוט מאפשרת קרבה מיוחדת שאינה אפשרית עם בני משפחה או חברים. הזוג יכול להתמודד יחד עם התוכן שעולה, הן משום שהתרגול משקיט את התחושות והרגשות, והן משום שהוא מהווה מסגרת משותפת. 

סיכום

כמטפל מערבי אשר מתרגל מדיטציה, אני יכול להעיד כי היכולת של השותף "להחזיק" עבורי ולחזק בשבילי את התרגול, היא יקרה מפז. לכולנו, בשלב כזה או אחר, קשה לתרגל לבד. המפגש עם עצמנו משווע לנוכחות נוספת שתחמול עלינו ותאפשר לנו להיות עם עצמנו, פשוטו כמשמעו. הנוכחות הנוספת מהווה משענת מחזיקה ומייצבת עבורנו, עוזרת לנו לשמור על משמעת פנימית, מאפשרת שיחה, לימוד ותמיכה הדדית ומלמדת הלכה למעשה את התלות ההדדית שלנו במארג שבו אנו מצויים. 

במפגש המשותף למתרגל ולמתמודד מול אימת המוות – ובסיוע התרגול – זוכים השניים למפגש חסר רחמים, אך מכבד וכן עם אימת המוות. שניהם מצליחים יחד להיפגש עם החרדה הקשה במפגש מיד שנייה עם המוות, שכן שניהם עדיין לא מתו. ההשראה שמקבלים השניים זה מזה מייצרת מפגש חד-פעמי ומרתק המסייע לכל אחד מהם להתמודד בדרכו עם חרדת המוות שלו ולאפשר לעצמו חופש רב יותר בחייו.

מקורות

ארבל, ק' (2016). דברי הבודהה: תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים. אוניברסיטת תל אביב.

סוואמי, ג' (עורך). (2015). המבחן האחרון: לחיו ולמות בתודעה רוחנית. לפיד הידע.

פזואלו, שמחה יעל (2018). למקרה שלא אהיה בסביבה. כתר.

פריבך חפץ, ד' (1999). העולם הוא כטל: על תפיסת המוות בזן בודהיזם. בתוך א' כשר (עורך), משמעות החיים. הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז. 

פרסר, ר' ולוי, ד' (2018) מעבר למקמיינדפולנס. כתב בעת של בודהיזם בישראל, 6, 222–226.

קורנפילד, ר' (2009). הלב הנבון. מודן.

American Cancer Society (2019). The cancer Atlas: Cancer survivorship. https://canceratlas.cancer.org/the-burden/cancer-survivorship/ 

Gawler, I. (2015). You can conquer cancer: A new way of living. TarcherPerigee.‏

Heinen, J. M., Laing, E. M., Schäffeler, N., Bäuerle, A., Krakowczyk, J. B., Schug, C., Ziesemer., S. K., Teufel, M., Erim, Y., Zipfel, S., Stengel, A., & Graf, J. (2024). How do mindfulness-based interventions promote coping and self-efficacy in patients with cancer: A systematic review of qualitative and quantitative data. Psychooncology, 33(5), e6350. 

Lengacher, C.A., Reich, R.R., Paterson, C. L., Ramesar, S., Park, J.Y., Alinat, C., Johnson-Mallard, V., Moscoso, M., Budhrani-Shani, P., Miladinovic, B., Jacobsen, P.B., Cox, C.E., Goodman, M., & Kip, K. E. (2016). Examination of broad symptom improvement resulting from mindfulness-based stress reduction in breast cancer survivors: A randomized controlled trial. Journal of Clinical Oncology, 34(24), 2827–2834.. 

National Cancer Institute (2022). Statistics and graphs. https://cancercontrol.cancer.gov/ocs/statistics