מנפרדות לאחדות בדרך המנעד המחומש של היחס לעצמי

במאמר זה אציע מפה ודרך תרגולית, המבוססים על תנועה בין חמישה סוגי יחס לעצמי ולאחר, התחומים בשני מצבי תודעה מנוגדים. חמשת סוגי היחס מתכתבים עם עבודתם של חוקרים עכשוויים מובילים בתחומי המיינדפולנס והחמלה, והם: תקיפה עצמית, ביקורת עצמית, מדידה והערכה עצמית, קבלה עצמית וחמלה עצמית. שני מצבי התודעה הנוספים המתוארים כאן מוכרים לנו מתחומי המדיטציה והפסיכולוגיה, והם: נפרדות או נתק ואחדות או אי-שניות. ברצוני להציע, כי הדרך המיטבית מנפרדות לאחדות, אשר יש הקוראים לה "הדרך הרוחנית", ניזונה ומתאזנת טבעית מהיכרות קשובה עם המנעד המחומש של היחס לעצמי. 

בחיי היום-יום, ניתן לפגוש את שבעת האלמנטים שבתרשים בכל תצורה שהיא ולאו דווקא בסדר הופעתם כאן במאמר. אך לטובת ההמחשה והפשטות, אציג בטקסט זה נרטיב לינארי, המוביל ממצב למשנהו. אתחיל בתיאור המצב של הנפרדות, אמשיך בחמשת מצבי היחס לעצמי ואסיים באחדות. בתיאור אשלב הפניות לגישות טיפוליות מבוססות מיינדפולנס וחמלה ולכתבים אחרים המתייחסים למצבים אלו.

נפרדות או נתק

נתק רגיל או זמני הוא דבר טבעי שאינו מורה על בעיה כלשהי. אי-סדירות תשומת הלב, הבהייה והחלימה בהקיץ הם אירועים נורמליים, התומכים בהוויה האנושית. אך קורה שהאדם, על אף שנולד מגוף אימו, ומטופל מינקות בחיק שבטו, מתנתק ורואה עצמו כישות נפרדת מן הרשת הגדולה הזאת. הוא נקלע לנתק רגשי, גופני או תפיסתי מתמשך ומבטו מופנה פנימה באופן צר, אל ד' אמותיו בלבד. לעיתים, היה זה עקב אירוע בין-אישי, אשר התרחש מהר מדי וחזק מדי. לעיתים, נשנה האירוע פעמים רבות. לרוב היו שם עיוותי כוחות וההפרה ניפצה את הכרת הקיום המיטיב בשדה הקשר   (Coplan, 2023).

עם היפגעו מן העולם באופן זה, נסוג האדם אל תוך עצמו, כצב המושך ראש לשריון. תחילה הכאב חד מדי, המציאות צורבת והפתרון המתבקש אינסטינקטיבית הוא – התרחקות, בידוד וניכור. 

עם התבססות העמדה ההגנתית, נמצאות הדרכים להגן עליה, במודע או שלא במודע. חלק מהמופעים האפשריים של מצב זה יהיו: הסתגרות פיזית, הימנעות ממפגשים חברתיים, אימוץ דמות חיצונית קשוחה, או הקטנה עצמית עד כדי היעלמות מן המרחב הכללי. תחילה עולה הדבר במאמץ, אבל עם התארכות הבידוד הוא הופך נוח ומוכר יותר. קירות ההגנה משרטטים כלא שקט ואישי המשרה ביטחון ואז, נשאלת השאלה – האם נשאר במקום הפנימי המצומצם הזה? הנקמול בנפרדותנו או הניקח סיכון ונפתח צוהר חזרה לעולם?

מנפרדות לתקיפה עצמית

אף במצב הנפרדות, התודעה ממשיכה ופוגשת את העולם באמצעות החושים. גירויים פנימיים וחיצוניים מתדפקים על דלתו של המסתגר באפילה הפנימית ומעוררים תגובות. גם אם רק קצה קצהו של קרחון תודעת הנפרד בולט מעל לקו המים, הוא חשוף למגע קרן שמש. וכך, ייתכן כי אט אט, או לפתע פתאום, יכיר האדם החווה את עצמו כנפרד – במורכבויות הקיום. העולם יכול לקחת ולתת, להשפיל ולרומם, לפגוע ולשקם. ייתכן כי יתגבש אימפולס ותיווצר תנועה אשר תפר את ההימנעות המוחלטת. תחילת התנועה חזרה מהנפרדות אל שדה הקשר הבין-אישי מהולה תכופות בזעם מוצדק; אירועי העבר קורמים עור בדמיון ומאיימים להישנות. השלכות תקופת הנפרדות מתגלות ומתגלגלות בעיני רוחו של האדם. הקיפאון מפשיר בלהט. דמות טיפולית מיטיבה תוכל אולי לשאת את זוך הזעם, אך איתה ובלעדיה, תופנה התקיפה כנראה גם כלפי העצמי. יחס אלים זה נתון באופן מובן לתהודה שלילית בשל הנזק שהוא גורם לגוף ולנפש. אני מציע, כי עבור רבים זהו צעד ראשוני קטן, חזור מנתק גורף אל שדה היחסים והקשר.

ד"ר פול גילברט, מייסד הטיפול ממוקד החמלה (CFT) מסביר, שתקיפה עצמית נובעת מפעילות יתר של מערכת האיום במוח. מערכת זו, שהתפתחה אבולוציונית כדי להגן עלינו מסכנות, חשופה בעת לחץ לפעילות יתר. בעת מופעלות שכזאת, עשוי האדם להפנות את תחושת האיום כלפי עצמו ולתקוף בהתאם. כך באופן פרדוקסלי, האדם מזהה עצמו כאובייקט מסוכן שיש להכחידו על מנת לשרוד את האיום שהוא מהווה (Gilbert, 2009).

גילברט מציע ומפרט מעבר מושכל מתקיפה עצמית למצב של תיקון עצמי חומל. עבודתו מבוססת ראיות וגיבוי תיאורטי מקיף ומשמשת כאבן פינה לכל תחום החמלה בטיפול כיום. תוך ניסיון להפנים את ערכי החמלה בתרגולי האישי, בעבודתי הקלינית ובחשיבתי ההדרגתית, מצאתי כי אין לאדם תמיד את היכולת לנוע באופן ישיר מתקיפה לחמלה. בפועל, מצאתי את עצמי, את מטופליי ואת תלמידיי עוברים מתקיפה לחמלה דרך טריטוריית אמצע, שבה מתקיימים מצבים של ביקורת, מדידה וקבלה, שאותם אפרט להלן. 

מתקיפה לביקורת עצמית

אני מציע, כי המעבר מתקיפה לביקורת מופיע עם התמעטות הלהט הגופני-רגשי לפגוע ולגרום נזק ישיר לעצמי. כאשר תחושת האיום המיידי פוחתת מעט, ויש מרווח לחשוב, אם לא לנשום, יוחלפו מן הסתם הקללות והכינויים הפנימיים העזים במידע שלילי קר, הגיוני ונחרץ. במצב זה מגיעה ומתבססת ההכרה, שלא ניתן באמצעות התקיפה להכחיד את העצמי; מוטב למנות את כל הגרוע בו ולצאת למקצה שיפורים. הנחת העבודה כי "אין טוב בעצמי" נותרת בתודעה, אבל הכיוון הפנימי מתהפך מניסיון ההכחדה לניסיון המיטוב, וזהו צעד גדול מאוד. 

ביקורת עצמית היא סוג של שיפוט מוטה לכיוון של חסר, כישלון וטעות. אדם הנתון למצב זה מוצא בעצמו אינסוף אלמנטים שליליים, המתאספים לכדי תמונת מצב קודרת על אודות ערכו בעולם וסיכויי הצלחתו. במצב זה, העצמי נבחן מיקרוסקופית לפרטי פרטיו, כשכל פרט נופל מאמת מידה המקובלת על מבצע הביקורת. ואולם, עשוי להגיע רגע שבו מבליחה אבחנה כנה שלא הכול באמת תמיד כל כך גרוע; שחל כנראה שיבוש בכיול מכשיר המדידה הפנימי. זהו רגע המעבר מביקורת עצמית להערכה או למדידה עצמית. 

מביקורת להערכה ולמדידה עצמית

ביקורת ראויה תפגוש בסופו של דבר את עצם הטייתה – בביקורת. כלומר, האדם החווה ביקורת עצמית חריפה עשוי להפנות את הביקורת גם כלפי הביקורת עצמה. מצב זה יכול ליצור מדידה הוגנת יותר, שבה מתרופפת האמונה בכך שהעצמי נועד לכישלון מראש. במצב זה, יאמר החווה לעצמו: "אולי אני חלש בפיזיקה, אבל טוב בספרות, או להיפך. אולי הרווחתי הרבה כסף השנה, אבל שכחתי לעמוד בקשר עם אחיי או להיפך." כך שספקטרום התוצאה הנגלה לעין האדם מתרחב להכיל את מלוא טווח ההישג – מהצלחה מסחררת ועד לכישלון מוחץ. 

פרופ' קריסטין נף (Neff), חוקרת מובילה בתחום הפסיכולוגיה והחמלה העצמית, כותבת, שהבעיה עם הערכה ומדידה עצמית היא שלא ייתכן שכולם יצטיינו כל הזמן. לא אפשרי שכולם יהיו הכי חזקים, הכי יפים, הכי חכמים, הכי עשירים והכי מצחיקים. לדבריה, המיקוד במדידה מייצר ניסיון מתיש להתמקם גבוה יותר על סולם ההערכה וההצלחה החברתית וזה בורא מצב של לחץ ותחרות מתמדת. האם לא מוטב, אומרת נף, שנקבל את עצמנו כפי שאנחנו, בלי קשר למיקומנו על ציר מדידה כזה או אחר? בכך נף מניחה את המעבר מהערכה וממדידה לקבלה עצמית (Neff & Knox, 2017).

מהערכה ומדידה לקבלה עצמית

כפי שנף מציעה, הערכה ומדידה מתמדת מולידות לחץ ומתח בלתי פוסקים. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, או שמכוניתו טובה יותר, או שעבודתו נחשקת יותר. גם כאשר אנחנו חווים תחושה של הצלחה, אורך חיי ניצחונותיו של העצמי אינם ארוכים במיוחד. נוצר מצב שבו יש לשמר את הסטטוס, עם תחושה פנימית של מתחרים הנושפים בעורפינו. ההתמקמות הנשנית על ציר ההצלחה והכישלון כה מייגעת עד שעשוי להתעורר בתוכנו חיפוש כן אחר השלווה והרוגע שמעבר לצמדי הניגודים האלה. האפשרות להפוגה ממרוץ העכברים נחשפת ומתגלה בדמות קבלה עצמית פשוטה מרגע לרגע. 

על סמך מספר הגדרות מקובלות (Bishop et al., 2004; Brown & Ryan, 2003; Kabat-Zinn, 1990, 2003; Shapiro et al., 2006) אני מגדיר קשיבות, או מיינדפולנס כ:תשומת-לב מוכוונת הווה, המשהה תגובתיות אוטומטית. טענתי כי חלק ניכר מהתגובתיות המושהית במצב של מיינדפולנס נוגעת בפועל במדידה ובשיפוט העצמיים. מתרגל המיינדפולנס נוכח, כי עצם מיקום חווייתו על ציר מדיד אינה רלוונטית. הסקרנות מתמקדת בהתבוננות בדברים כפי שהם, ולא בסיווגם כטובים פחות או יותר. קבלה עצמית ניזונה מן ההכרה בלגיטימיות האינסופית שבחווייתו הסובייקטיבית של הפרט. המתרגל לומד, כי אינו יכול, או אמור, לחוות משהו אחר ממה שהוא חווה כעת. כך צופה המתבונן בהתהוותו העכשווית מרגע לרגע ומביט בגלי התחושה, המחשבה והרגש נרקמים וחולפים על מסך התודעה. 

מקבלה לחמלה עצמית

מבט שקול ונשנה בנשימה ובתחושות הגוף מעגן את המתרגל בהווייתו כגוף חי ופועם בהשתנות מתמדת. עם הזמן, מתגבשת בו ההכרה, כי ישנם עוד אנשים בעולם, וכי כולנו יחד בסירה אחת. הנחיה תרגולית מרכזית, המעוררת אמפתיה אוניברסלית, קוראת למתרגל להכיר בכך, כי כפי שהוא נושם, כך נושמים האחרים וכפי שליבו פועם, כך פועמים לבבות האחרים; "ליבי ליבו ונשימתי נשימתו". לאור זאת, תוהה המתרגל, "מהו המעשה המיטיב והרצוי בכל רגע נתון? מה יועיל ויקדם אותי, את האחר ואת כלל המשתתפים במצב?" כלומר, מעבר לקבלת הדברים כפי שהם, מתעוררת העמדה הפנימית, כי נוכל עוד להרבות טוב בעולם. 

הדלאי לאמה מגדיר חמלה (Compassion) כתחושה עמוקה של אמפתיה ודאגה לסבלם של אחרים, המלווה במחויבות פעילה להקל עליו. עבורו, חמלה אינה רק רגש חולף אלא גישה לחיים, שמבוססת על חום אנושי, אדיבות וחיבור עמוק לאחרים. חמלה כזו נובעת מהבנה שאושרנו קשור באושרם של אחרים, ולכן עלינו לטפח אדיבות וחמלה כלפי כל בני האדם, ללא תלות במוצאם ובמעמדם (Dalai Lama, 1995; Dalai Lama, Satyarthi, & Pande, 2024).

הדלאי לאמה מלמד, שחמלה אינה נובעת מחולשה, אלא מכוח פנימי ויציבות רגשית. הוא מדגיש שהאדם המפגין חמלה מרוויח לא רק ברמה הרוחנית, אלא גם מבחינה בריאותית ונפשית, שכן חמלה מובילה לשקט נפשי ולמלאות פנימית. לפיו, חמלה היא מפתח לאושר אישי ולעולם הרמוני יותר, והיא תכונה שניתן לפתח בעזרת מודעות, תרגול ושינוי גישה לחיים. 

פרופסור נף מגדירה חמלה עצמית כיכולת של האדם להפנות כלפי עצמו את אותו טוב לב והבנה שהוא מפגין כלפי אחרים (Neff, 2011). וכך הגדרותיהם של הדלאי לאמה ושל נף משלימים האחד את השני. העצמי מכיר באחר כראוי ליחס שהיה רוצה לעצמו, ובו-זמנית מכיר בעצמו כראוי ליחס המיטב שביכולתו להפנות לאחר. ואהבת לרעך כמוך; ואהבת את עצמך כמותו. 

מחמלה עצמית לאחדות

העצמי החומל כפי שתואר למעלה, מכיר בדמיון העמוק שבין בני האדם והיצורים החיים כולם ופועל בהלימה להבנה זו. כך תרגול החמלה מגשים מטרה טובה ועמוקה. אך קורה לעיתים, שבתרגול מרוכז, באהבה יוקדת, או אף בחיי היום-יום הפשוטים, גבולותיו הקשיחים של הפרט מתמוססים לעטות את צורת הכלל (Maharaj, 1973).

אחדות ואי-שניות (Advaita או Non-Duality) הם מושגים עמוקים ומבוססי חוויה, שמקורם במסורות הוודנטה, הבודהיזם, הטאואיזם והתורות הרוחניות של המערב (Hawkins, 2001).

אחדות מתייחסת לתפיסה שהמציאות כולה היא אחת, שאין הפרדה אמיתית בין הדברים, ושכל הישויות והחוויות מחוברות. לפי גישה זו, כל ההבדלים שאנו רואים – בין אדם לטבע, בין פרטים שונים ובין ה"אני" לעולם – הם אשליה או תפיסה חלקית של האמת (Bayne, 2010).

המושג "אי-שניות" משמעו שאין באמת שניים – אין הפרדה אמיתית בין הסובייקט (המתבונן) לבין האובייקט (הנצפה). ה"אני" והיקום אינם אלא היבטים שונים של אותה מציאות אחת. קרישנמורטי ניסח זאת היטב כשאמר: "The observer becomes the observed": "הצופה הופך לנצפה" (Krishnamurti, 1973). גישה מבוססת חוויה זו משנה את הדרך שבה אנשים חווים את עצמם ואת העולם, ויכולה להוביל לתחושת שלווה עמוקה ולשחרור מתלות בזהות האישית והאגו. בעוד שיש למצב תודעתי זה השלכות בשדה היחסים והקשר, המצב עצמו נמצא בפועל מחוץ למנעד היחסים, משום שבאין השניות, כמו באחדות, אין יחס. מורכב לתאר חוויות מעודנות שהן מעבר לממד המילולי הרגיל של התודעה – אך ניתן לומר, כי התנועה חזרה לפעולה בעולם דרך שדות החמלה והקבלה טבעית לתודעת האחדות. נוסיף אם כן רק כמה מילים על התנועה בין אחדות ואי-שניות לנתק ולהפרדה. 

מאחדות לנפרדות

הבודהה לימד, שכל הדברים המותנים (כולל מחשבות, רגשות ותפיסות תודעתיות) משתנים ללא הרף, ולפיכך אינם יכולים להציע יציבות אמיתית. גם אם נתרגל מצבים תודעתיים מסוימים שוב ושוב, בסופו של דבר הם ישתנו או יתפוגגו, משום שמהותם זמנית.

אפילו מצבי תודעה עמוקים ותובנות אחדות אינם קבועים, וההיאחזות בהם היא מקור לסבל (Bodhi, 2000). כך, ברגעי רגרסיה, שבהם דפוסי העבר עולים בעוצמה רבה, עשויים אף מתרגלים מיומנים מאוד לקרוס מחוויית האחדות הישר לנפרדות שתוארה כאן בתחילת המנעד. אני טוען, כי ממצב זה של נפרדות שנוצרה אחרי חוויית אחדות, השיקום אפשרי דרך המנעד המחומש של היחס לעצמי. 

מנפרדות היישר (אחורה) לאחדות

לפני סיום, אזכיר את אופציית "קיצור הדרך" מן הנפרדות לאחדות, שלא באמצעות המנעד המחומש של היחס לעצמי. ישנן עדויות של אנשים במצבי בידוד וסבל קיצוניים, שתודעתם נפתחה לפתע אל הנצח והם הכירו באמיתות גבוהות ביותר. ישנם גם הנחיות וזרמים של תרגול מדיטציה המנתקות במכוון את המתרגל מכל גירוי חיצוני וקשר אנושי עד שיכיר בהווייתו הטהורה ויתמזג עם האחד. 

הפסיכולוג ג'ון וולווד (Wellwood) עסק בחיבור בין פסיכולוגיה ורוחניות, וטבע את המונח "Spiritual bypass" (מעקף רוחני) כדי לתאר את התופעה שבה אנשים משתמשים בעקרונות של פילוסופיה רוחנית ובתרגולים מדיטטיביים כדי להימנע ממפגש עם בעיות רגשיות, טראומות או קשיים פנימיים (Wellwood, 1984, 2000). בעיות אלה, המוצפות ומותמרות בחשיפה למנעד המחומש בתרגול האישי או בשדה היחסים הבין-אישיים נחסכות, כביכול, למקצר הדרך מהנפרדות ישירות לאחדות. אך יש שזוהי דרך קצרה שהיא ארוכה, עד ארוכה מאוד. כלומר, ייתכן שמעקפים רוחניים ידמו כקיצור דרך לזמן מה, אך בסופו של דבר על האדם לחזור למגע עם עצמו ועם האחר באופן מאוזן ופתוח כדי שיוכל לחוות חופש פנימי אמיתי.

סיכום

במאמר זה הנחתי בסיס ראשוני ומתומצת למפה ולדרך תרגולית המובילה מנפרדות לאחדות באמצעות המנעד המחומש של היחס לעצמי. מודל זה נועד להבהיר ולשזור מונחים מוכרים מתחומי המיינדפולנס, החמלה והתרגול הרוחני, ולסייע לנו, ההולכים בדרך, להעמיק בה יותר. 

מבט על שבעת האלמנטים

היחס	המטרה	הלך הרוח	נקודת המפנה לשלב הבא
נפרדות	הימנעות מכאב על ידי היעלמות ו"הליכה הצידה" מאפיקי החיים הנורמטיביים.	מדוכא, מדוכדך וירוד.	התעוררות ספונטנית של אימפולס לתנועה.
תקיפה	הכחדת הגורם המאיים במטרה לשרוד.	אלים, תוקפני ולוהט.	הכרה בחוסר התוחלת של המערך ההתקפי.
ביקורת	פירוט הכשלים לשיפור העצמי.	קר, נוקב והגיוני.	ביקורת כנה על ההטיה שבעצם הגישה הביקורתית.
מדידה	הצטיינות וניצחון בתחרות ההישגים החברתית.	יגע, מתאמץ, לחוץ וחושש.	תשישות רבה, מצטברת ומכבידה.
קבלה	רווחה פנימית ופניות להגשמה אישית.	מתבונן, מאוזן, שפוי ופתוח.	הכרה במוחשיות קיום האחר ואמפתיה אוניברסלית.
חמלה	עשייה למען הכלל ויציאה למעשה מיטיב.	חמים, חכם ויעיל.	התמוססות גבולות העצמי.
אחדות	התמזגות עם כלל החיים והתופעות.	מתעלה, מעודן, עם מבט רחב.	רגרסיה לדפוסים מוקדמים.

מסע פנימי דרך שבעת האלמנטים

תרגיל על בסיס המאמר "מנפרדות לאחדות"

מטרה: מסע אישי דרך שבעת האלמנטים: נפרדות, תקיפה, ביקורת, מדידה, קבלה, חמלה ואחדות. תרגיל זה יכול לשמש ככלי עזר לפיתוח מודעות עצמית והבנה מעמיקה של דפוסי היחס שלך לעולם, תוך התמקדות בהיבטים השונים של הדרך מנפרדות לאחדות.

הוראות:

1. הקדמה:  בחר/י חוויה משמעותית מחייך/ך, בין אם היא חיובית ובין אם שלילית.

2. כתיבה לפי האלמנטים:

   • נפרדות: תאר/י כיצד חווית את עצמך כנפרד/ת מהסיטואציה או מהאדם המעורב. האם היה רגע שבו הרגשת מנותק/ת או מבודד/ת?

   • תקיפה: האם הייתה תחושת איום או התקפה במהלך החוויה? האם כעסת או דמיינת את עצמך פוגע בעצמך או באחר? 

   • ביקורת: האם שפטת את עצמך או אחרים לשלילה במהלך החוויה? אילו מחשבות ביקורתיות עלו בראשך?

   • מדידה והערכה: האם נתת לעצמך או לאחרים גם ציונים טובים בתוך המצב? איזה ציון היית נותן/ת לכל אחד מן המשתתפים עכשיו?

   • קבלה: האם הייתה קבלה של משהו במצב כפי שהוא, ללא שיפוט? האם עכשיו, בהיזכרך בדברים, תוכל/י לחוש את גופך ונשימתך?

   • חמלה: האם חווית חמלה ושותפות גורל עם האחרים במהלך החוויה? כיצד זה השפיע על ההתנהגות ועל המעשים שלך?

   • אחדות: האם הרגשת אז, או הם התוכל/י להתחבר עכשיו לתחושת אחדות של כל המעורבים בדבר? האם הייתה אז, או יש עכשיו, פרספקטיבה רחבה המתמקדת במהות העמוקה של כל המשתתפים? 

3. סיכום: לאחר כתיבת התשובות לכל האלמנטים, סכם/י את המחשבות והרגשות שעלו. כיצד כל אלמנט השפיע על התפיסה שלך את החוויה? האם ישנם אלמנטים שתרצה/י לפתח או לשנות בגישתך?

הערות:

• התרגיל מיועד לעודד מודעות עצמית ולסייע בהבנת דפוסי חשיבה, יחס ורגש.

• אין צורך לשתף את התשובות עם אחרים, אך אם תרצה/י, ניתן לעשות זאת בזוג או בקבוצה קטנה ולשתף האחד את חברו בכתיבתכם. 

מקורות 

Bayne, T. (2010). The unity of consciousness. Oxford University Press.

Bishop, S. R., et al. (2004). Mindfulness: A proposed operational definition. Clinical  Psychology: Science and Practice, 11(3), 230-241.

Bodhi, B. (Trans.). (2000). The connected discourses of the Buddha: A translation of  the Saṃyutta Nikāya (Vol. 1, p. 66). Wisdom Publications.

Brown, K. W., & Ryan, R. M. (2003). The benefits of being present: Mindfulness and its role in psychological well-being. Journal of Personality and Social Psychology, 84(4), 822-848.

Coplan, R. J. (2023). My Scar: Posttraumatic loneliness as a source of pain and suffering. In L. A. Peplau, & D. Perlman (Eds.), The handbook of solitude: Psychological perspectives on social isolation, social withdrawal, and being alone (pp. 105-119). John Wiley & Sons.

Dalai Lama. (1995). The power of compassion. Thorsons.

Dalai Lama, H. H., Satyarthi, K., & Pande, P. (2024). The book of compassion. Penguin Random House India.

Gilbert, P. (2009). The compassionate mind: A new approach to life's challenges. New Harbinger Publications.

Hawkins, D. R. (2001). The eye of the I: From which nothing is hidden. Veritas Publishing.

Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living: Using the wisdom of your body and mind to face stress, pain, and illness. Delta Trade Paperbacks.

Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-based interventions in context: Past, present, and future. Clinical Psychology: Science and Practice, 10(2), 144-156.

Krishnamurti, J. (1973). The observer is the observed. Krishnamurti Foundation Trust.

Maharaj, N. (1973). I am that. Chetana.

Neff, K. D. (2011). Self-compassion: The proven power of being kind to yourself. William Morrow.

Neff, K. D., & Knox, M. (2017). The role of self-compassion in development: A healthier way to relate to oneself. Developmental Psychology, 53(11), 1-13.

Shapiro, S. L., Carlson, L. E., Astin, J. A., & Freedman, B. (2006). Mechanisms of mindfulness. Journal of Clinical Psychology, 62(3), 373-386.

Wellwood, J. (1984). The spiritual bypass: A new path to personal growth. Transpersonal Psychology Review, 16(1), 16-26.

Wellwood, J. (2000). Toward a psychology of awakening: Buddhism, psychotherapy, and the path of personal and spiritual transformation. Shambhala.