_edited.png)
קשה לכתוב בימים אלו על חופש, כאשר חטופות וחטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס והמלחמה ממשיכה וגובה קורבנות נוראיים מכל תושבי האזור. מצבם של החטופים ושל קורבנות המלחמה הוא שלילה כמעט מוחלטת של חופש (ואני כותבת "כמעט" מתוך אמונה שתמיד יש בנו חלק שאין לאחר שליטה בו), כמו מזכיר לנו עד כמה אנחנו חופשיים: יכולים להלך ברחובות, לראות אור שמש ושמיים כחולים, לקבל החלטות פרוזאיות. ועדיין כדאי שנכתוב על סוגים שונים של חופש ועל הרצון לכונן חברה שבה מטפחים תנאים התומכים בחופש.
מאמר זה מבקש להפנות מבט לאתגרים אפשריים בדרכן של נשים, אתגרים הנגזרים ממבנים ומתפיסות חברתיות המושרשות בתודעה, בשפה ובמבנים קיימים. נבקש לשאול על מידת החופש שיש בנו לברוא שפה ומבנים חדשים, כמו גם לאפשר את הייחודיות החד-פעמית של הווייתנו. תיאוריות פילוסופיות, טיפוליות ופמיניסטיות מערביות בוחנות שאלות דומות. לא אוכל במסגרת רשימה זו להרחיב בגישות אלו, על אף שמטבע הדברים הן נוכחות בי ומשפיעות על האופן שבו אני מתבוננת בדרכי כמתרגלת בדרך הבודהיסטית (דרך הדהרמה). המאמר הנוכחי יעסוק בשאלות של נשים וחופש בדרך הבודהיסטית.
הקדמה קצרה: על חופש ותבניות
תורת הנפש והרוח הבודהיסטית מניחה במרכזה את שאלת הסבל האנושי. האמת הראשונה אותה תאר סִידְּהָארְטְהַה גַאוּטַמָה (הבודהה) היא, כי הסבל הוא ממאפייני הקיום. שלוש האמיתות הנוספות מדברות על סיבת הסבל, האפשרות להשתחרר ממנו והדרך המובילה לשחרור.
הדרך עוברת בין מה שעשוי להיתפס כשני קצוות: אימון התודעה בשמיטת ההיאחזויות בתבניות ובצורות, כמו גם בקבלת נטייתה של התודעה האנושית לעבר תבניות וצורות נפרדות וקבועות. זוהי דרך המכילה בתוכה את המורכבות האנושית ואינה מבקשת להתעלות מעליה: היא מכירה בסבל האנושי, בסיבות לסבל ובדרך להשתחרר ממנו, אך גם בכך שהוא נוכח תמיד כנטיית יסוד של התודעה האנושית. במשא ומתן המתמיד שבין קבלת הככות (2) האנושית לבין אימון הרוח המסייע לנו לראות את המציאות כהווייתה, מתגלה דרך האמצע הבודהיסטית.
הכמיהה האנושית להשיג חופש, שהוא 'מעבר לצורה', היא בעלת השלכות לענייננו בהיותה אף היא מקור לסבל (3). אם נסתפק באמירה ש'נשיות' ו-'גבריות' הן רק תעתוע, נתכחש לככותנו ולייחודיותנו המשתנה, לאפשרות שאנחנו אישה או גבר, גם צורות אחרות, גם לא צורה וגם אולי דבר מה אחר שאינו צורה או היעדרה. כשם שגל באוקיאנוס קיים ולא קיים, נדמה כי 'הוא שם' לרגע, התהווה מתוך תנאים ונסיבות, וגם 'אינו שם' בשל השתנותו התמידית, מכיוון שהוא לעולם אינו נפרד מהאוקיאנוס (מה הוא – גל או אוקיאנוס? שניהם? אף לא אחד מהם?) ואינו נפרד גם מהענן המוריד את טיפות המים שמהן הוא עשוי או מכל 'דבר' אחר. ועדיין, גל.
איך חיים גם מתוך הכרת הצורה, התנאים והנסיבות המרכיבים אותנו, לאמור: ייחודיותנו הפלאית, וגם מתוך ידיעת עצמנו כאוקיאנוס, כהוויה מתהווה? זו הדרך. זה החופש.
פמיניזם ובודהיזם – רגישות למפריד (4)
'פמיניזם' הוא מושג המתאר אסופה גדולה של אידאולוגיות ותנועות. בתוך התנועות הללו יש תפיסות שונות מאד של 'נשיות' ו'גבריות'. יש שמדגישות את השוני ומדברות על שוויון בתנאים של שוני ויש שרואות בשוני תוצר תודעתי ותרבותי בלבד. בין לבין ומעבר יש, כך נדמה, עשרות גוונים נוספים. אם נבקש למצוא מכנה משותף, ניתן לנסחו כחקירה של דרכים שונות בהן נשים, בשל היותן נשים, מופלות ומדוכאות ושל דרכי פעולה לשינויים של התנאים התודעתיים והחברתיים היוצרים מציאות זו. בשפה בודהיסטית זו חשיפתה של בורות, של מבנים נסתרים בשפה ובתרבות המונעים מאיתנו להיווכח במציאות כפי שהיא ולפעול באופן מיטיב. זו אינה מציאות של 'זהות' או 'שונות' דווקא, אלא התהוות גומלין של גוונים שאינם אחד ואינם שניים, מציאות שבה אין העדפה ואין בה 'נחות' ו'עליון'.
זו אינה חקירה הייחודית לשדה של נשים וגברים. כל אחת ואחד מאיתנו מפתח בחייו רגישויות שונות. כל אחד וחומות החימר שלו. הכאב והסבל הייחודיים שחווינו הופכים למתנות, המפתחות בנו רגישויות לסוגים שונים של נפרדות, הדרה, השתקה, יחסי כוח, ועוד. יש מי ליבו יתכווץ נוכח הפגיעה המתמשכת באדמה; יש מי שליבו פתוח אל סבלם של בעלי החיים; יש מי ששפה של כוח תערער את ליבו; יש מי שיבין לעומקן את השלכות הלב והרוח של עוני; יש מי שאפליה גזעית תעורר את ליבו ויש מי שהדרת נשים ודיכוין יעוררו בו את כאב הנפרדות והבורות.
יש להיזהר מהנטייה לדרג סבל. כל הברואים והברואות יודעים סבל וכל עוד יש סבל בעולם כולנו מושפעים ונפגעים ממנו, גם אם, לפעמים, הדבר נסתר מליבנו. הרגישות שתנאים ונסיבות יצרו בנו היא ככות, אבל יש להיזהר שלא תהפוך בעצמה להעדפה נוקשה (המאבק שלי חשוב משלך; הסבל שלי גדול משלך). הלוואי והרגישויות השונות שלנו יוכלו לחבור יחד ללב פתוח, המסכים לראות סבל היכן שהוא נוכח. ההסכמה הזו היא לב ליבו של העניין. מתוך ההסכמה לראות ולפגוש צומחת פעולה (5).
נדמה שהבנה ורגישות אלו הובילו את הבודהה לאפשר לכל אדם, ללא קשר למעמד ולקאסטה שאליהם השתייך, להצטרף לקהילה הנזירית (הסנגהה הנזירית)(6). מי שנוכח היווכחות ישירה במציאות, כיצד יוכל להפריד בין אדם לאדם? טבע הבודהה (טבע הערות) אינו מפריד בין הברואים. העמדה הזו מתוארת פעמים רבות כמהפכה חברתית שהוביל הבודהה.
על רקע זה איך נפרש את היסוסו של הבודהה לצרף נשים לסנגהה הנזירית (7)? ההיסוס הזה פצע בי כשהתוודעתי אליו לראשונה. עם השנים, הפצע הפך לחמלה – גם האיש הזה, החכם והאהוב, היה אדם בשר ודם, ולחופש – עלינו המלאכה. ההסבר המסורתי הוא, כי היסוסו של הבודהה נבע מכך שידע כי קבלתן של נשים לסנגהה הנזירית תערער את הסדר החברתי שהיה קיים באותה עת בהודו (אישה נחשבה לרכוש אביה, בעלה או בניה, היא לא יכלה להלך בעולם ללא חסות של גבר) ותביא לדחייה של הדהרמה כולה. לכן, משהסכים לבסוף לצרף נשים לסנגהה הנזירית, הוא הוסיף שמונה כללים מיוחדים לנזירות המכפיפים אותן למרותם של נזירים גברים (8).
ראוי לעצור ולהתעכב כאן. הסדר חברתי שהתקיים באותה תקופה היווה ביטוי להשקפת עולם תרבותית וחברתית שהייתה (ולעיתים עדיין) קיימת במרבית תרבויות העולם המוכרות לנו, לפיה נשים נחותות מגברים ביכולותיהן הרוחניות, השכליות והרגשיות. הן אינן יכולות להיות עצמאיות, ללא שמירה ופיקוח – אז תשחררנה רסן, תצאנה משליטה; מיניות ורגש ישתלטו עליהן והן תנהגנה באופן פרוץ, לא רציונלי ומסוכן. תפיסה זו משלימה לתפיסה המייחסת למינים (זכר ונקבה) תפקידים 'טבעיים', שעל כל אחד מהם נגזר למלא בעולם. תפקידה של האישה הוא להביא ילדים ולהיות 'עזר כנגדו' של בעלה. הנחות יסוד אלו מאפשרות את המבנה החברתי הקיים, לפיו האישה אחראית לתא המשפחתי ולדור העתיד. התא המשפחתי שומר עליה – יצור נחות – מפני הפקרות ואובדן והיא מגשימה בו את תפקידה הטבעי/קארמתי בעולם. בדומה לתפיסה בנוגע לקאסטות הנמוכות בהודו למשל. תפקידו של הגבר הוא למשול, להנהיג, להוביל, להגיע להישגים רוחניים ותרבותיים. הוא יצירתו הקרובה ביותר של האל.
הנחות יסוד אלו שימשו לאורך ההיסטוריה כהצדקה, סמויה או גלויה, להגבלתן – באופן אלים לעיתים – של נשים לתחומי ביתן, על פי רוב לתחומי המטבח והשירות, למניעת חינוך והשכלה, למניעת זכויות חוקיות ומעמד משפטי, להגבלות תנועה ועבודה, לאלימות גופנית ומינית כלפיהן, ועוד.
תורתו של הבודהה אינה המקור של השקפת עולם זו. אניח כי הבודהה סבר שתפיסות אלו שגויות מיסודן לכן לא היסס כלל כאשר נשאל האם אישה יכולה להגיע להארה והשיב על כך בחיוב (9). לכן לימד נשים, אפשר לנשים ללמד ופרגן לחוכמתן (10). אך בנקודה מסוימת הבודהה בחר, ייתכן שבלית ברירה, לא לדחות תפיסות אלו, כפי שעשה למשל כאשר הסכים לקבל לסנגהה אנשים מכל המעמדות והקאסטות בהודו, אלא להגיע למעין פשרה.
הבודהה לימד, שכאשר מניחים לאבחנה אחת, דקה ככל שתהיה, להתבסס בתודעתנו, אנו פותחים פתח לכל האבחנות כולן. לכל מה שמפריד ומייצר סבל. מעניין לבחון הבנה זו נוכח הבחירה לשמר את ההירארכיה בין נשים לגברים. מה היו ההשלכות של החלטה זו במשך כ-2,500 שנים מאז שהתקבלה? ראשית, באופן מעשי, הכללים המחמירים לנזירות קוימו ברוב הקהילות הבודהיסטיות. כלומר, נזירות הוכפפו לפיקוחם ולביקורתם של נזירים. שנית, ולא פחות חשוב, כללים אלו חיזקו תפיסות ומבנים מזיקים בתרבות הכללית וכמו נתנו להם גושפנקה. איני בטוחה שהמורכבות שבה ביקש הבודהה לדגול, יכלה להחזיק ולעמוד מול העוצמה של השיטפון: תבניות עתיקות יומין וקמאיות בדבר נחיתותן של נשים ואופיין.
תבניות נוקשות אלו לא משפיעות רק על גברים או רק על נשים, הן משפיעות על כולנו, כמו כל תבנית מפרידה. הן מבססות בתודעתם של גברים ונשים כאחד את האחיזה בתפיסה של נפרדות ומרחיקות אותנו מתפיסה של שלוב-היות. הן מונעות מאיתנו להיפתח למגוון האינסופי של אפשרויות ותנועות שיש במתהווה, הן חוסמות את האפשרות להעמיק בנו את חוויית הקשר והשייכות, הן מצמצמות אותנו במגבלות התבנית והצורה ושוכחות את המקור (11).
עבור נשים רבות תבניות אלו מילאו (וממלאות עדיין) תפקיד גדול בתפיסה את עצמן כנחותות או פגומות. הן העיבו על יכולתן לדמיין עצמן חופשיות, בוראות מציאות ודרך, לדמיין עצמן יכולות ובעלות ערך. וירג'יניה וולף שואלת בספרה חדר משלך(12), מה היה עולה בגורל אחותו של שייקספיר (דמות דמיונית)? האם הייתה לה אפשרות מעשית להפוך להיות סופרת/מחזאית? שהרי היא לא הייתה נשלחת לבית הספר, הייתה מחויבת לעסוק במטלות הבית ולא לבזבז את זמנה בקריאת ספרים ומחויבת להינשא. וולף כותבת, כי ללא 'חדר משלה' – מרחב פיזי ופנימי גם יחד להרהור ולכתיבה – סביר להניח, כי לא הייתה כותבת. שאלה דומה ניתן לשאול לגבי משוררות, אומניות, מורות, מנהיגות רוחניות, ועוד. אין זו רק שאלה של הכרה ומעמד, אין זו גם רק שאלה של נראות ודוגמה לאחרות, עבורי זה בראש ובראשונה אובדן של צבעים וגוונים, של שפות חדשות; צמצום של ההוויה לשפות מסוימות (שגן הן יכולות להיות אינסופיות ויפות ועדיין חסרות). יעקב רז, מורה יקר ואהוב, הציע לי פעם לכתוב את הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה (הדרשה הראשונה שאותה נשא הבודהה לאחר שהגיע להארה, המנסחת את עיקרי תורתו) – בשפתי שלי. איך את היית כותבת אותה? בהתחלה נבהלתי מהאפשרות וחשבתי שהיא גדולה למידותיי. לאחר מכן התחלתי לכתוב. מה שחשוב אינו מה שכתבתי, אלא החירות להעז ולכתוב. החירות לחשוב שאני יכולה לכתוב. דברי הבודהה בדרשה מתחילים במילים: "מי שעזב" [את ביתו והצטרף לנזירים חסרי הבית]. הדברים שאני כתבתי התחילו במילים "מי שנשארה". לא הייתה בכך הצעה או טענה פילוסופית המבקשת להפריד שוב בין מי שעזב למי שנשאר, אלא בעיקר ביטוי לחוויית חיים ייחודית. ייחודית כמו כל חוויית חיים אחרת.
גיליתי שאני צמאה לשמוע דרשה של אישה, של אם, של סבתא – מתוך ניסיון חייה. צמאה לשמוע איך הכבלים שהבודהה ברח מהם בתחילת דרכו (למשל, בנו רהולה), היו עבור מי שנשארו דרך רוחנית של ממש, מקור לחוכמה ולחופש. מהצמא הזה נולדה ההבנה, שאני יודעת דבר-מה על החוכמה הזו, שהיא נמצאת בתוכי. ועדיין, היא מחפשת שותפות ושותפים לדרך, עדות והכרה; היא מבקשת לבוא לידי ביטוי במבנים ובשפה, כמו צבעים המבקשים קנבס. היכן אחותו של הבודהה שתבנה מוסדות ותבניות (לא מוצקות מדי) מבלי להתנצל, להשוות או להעדיף, עבור נשים מתרגלות (או הורים מתרגלים), שתלמדנה את דרכן ולא רק תלכנה בדרכו הנפלאה של הבודהה. בניית רפסודה משלהן או 'חדר משלך' – תבניות, פילוסופיה, דרך, מושגים, דרכי תרגול – המושפעים מהחוויה הייחודית הנשית. ובאופן כללי יותר – געגוע למגוון. לא רק לחוויות נשיות או גבריות, אלא לאומץ של כל אחת להביא את ייחודיותה/ו ולאומץ של כולנו להיפתח לייחודיות זו. לא רק ללכת אחרי העקבות אלא לברוא נוכחות. לא מתוך התרסה, וודאי לא היכן שהדבר אינו נדרש, אלא כביטוי טבעי והרמוני (במובן של sama) לייחודיות ולשילוב היות גם יחד.
נכון, גם בתנאים של אפליה, הדרה והפרדה ניתן להתעורר. יש נשים שהעזו לעזוב את ביתן ולצאת למסע. יש מי מבניהן שהעזו להיות חופשיות. אך זו אף פעם אינה שאלה של האדם היחיד, האישה היחידה. אנחנו מבקשות לשחרר את כולנו מתנאים ומנסיבות שאינם מיטיבים, משפת עומק מפרידה.
מעניין להתבונן בהקשר זה בדרכו של תיף נאת האן (להלן: תאי) (13). כבר בתחילת דרכו כנזיר צעיר בווייטנאם, היה בו החופש לברוא מציאות מיטיבה יותר, ללא הצהרות גדולות, אלא דרך מעשה. כך, למשל, הוא טשטש את ההפרדה בין הקהילה של הנזירים והנזירות לבין הקהילה של 'בעלי הבתים', מתוך רגישות לכל מה שמפריד. בנוסף לכך, הראשונות שהוסמכו על ידו היו נזירות. מאוחר יותר, במרכז המדיטציה בצרפת, פלאם וילג', המשיך להסמיך נזירות באותה רמת הסמכה כמו נזירים; נזירות ונזירים היו ועודם שותפים שווים להוראה, לתכנון, לבישול, לניקיון, לכספים ולהליכי קבלת החלטות בכפר. נזירים ונזירות יושבים, הולכים ומתרגלים זה לצד זה, וכן קדים זה לזה. נזירות ונזירים מעבירים שיחות דהרמה לסירוגין והשיחות מופנות כלפי כל הקהילה. הוא גם הקפיד בשיחותיו ובספריו באופן מודע להשתמש לסירוגין ב'הוא', 'היא' וב-'אדם' (איני חושבת שהכיר את מירב מיכאלי); בתרגול הקרוי 'לגעת באדמה', באמצעותו מעניקים כבוד לאבות ולזקנים, הקפיד לשלב דמויות נשיות בולטות. כיצד התמודד עם שמונת הכללים המחמירים שקבע הבודהה, המכפיפים נזירות לנזירים ומחייבים אותן בביטויי כבוד לנזירים? הוא יצר מערכת דומה של שמונה כללים עבור נזירים ועל ידי כך השווה הלכה למעשה בין נזירים לנזירות (14).
דוגמה נוספת היא מחווה יוצאת דופן שהוביל תיך נאת האן בשנת 2005, כאשר נסע יחד עם משלחת גדולה של נזירים ונזירות לווייטנאם, בפעם הראשונה לאחר 39 שנות גלות. במהלך אחד הטקסים, נזיר מהמשלחת של תאי קרא בקול טקסט שזיהה את נוכחותה של אווליקטשוורה, הבודהיסטווה של החמלה, בכל נזירה. לאחר מכן ולהפתעתם של הנזירים המקומיים, השתטח תאי שלוש פעמים בפני הנזירות. הנזירים המקומיים נאלצו ללכת בעקבותיו על אף שלא היה עולה בדעתם להפגין יראת כבוד שכזו כלפי נזירות. אירוע זה מתואר כרגע עוצמתי ומשמעותי עבור המסורת הנזירית בווייטנאם.
השאלה היא – האם שינויים כאלו, הנעשים מתוך אותה כוונה ובאותה עדינות, היו מתקבלים באותו אופן ובאותה הערכה אם היו נעשים על ידי נזירה בכירה/ראשת מנזר? האם אנו זקוקים עדיין כחברה וכתרבות לסמכות גברית שתוביל את השינוי? האם אמת הנישאת בקול אישה מתקבלת באותו אופן כמו אמת הנישאת בקול גבר?
שאלה נוספת היא – האם נזירה הייתה מגשימה את החירות לפעול כך? 'חכמים קיימים מתוך אמת לא ברואה' (15), אומר התלמיד סובהוטי בסוטרת היהלום (16). כמה חופש ואמת צריכים להתקיים כדי להסכים להתמסר למה שטרם נברא. לא שיש בהכרח עדיפות ללא נברא על הנברא, גם זו דואליות. החופש הוא באפשרות של שניהם להתקיים.
כשאני אומרת דברים מסוג זה בקהילת המתרגלים, עולים לעיתים קולות המבטאים חשש גדול: 'אני לא בודהה, אני מעדיפה ללכת בדרך שהותוותה עבורי'; או 'החופש לברוא עלול להזמין שרלטנות וקיצורי דרך'. אני מכבדת את הקולות הללו. הם נמצאים גם בי. יש בהם חוכמה, אלא שזו תמיד דרך האמצע. בין הליכה בדרך האימהות והאבות לבין בריאה ושינוי.
המפגש בין מערב למזרח החייה את הבודהיזם והכניס בו רוח חדשה בהקשרים רבים כל כך, גם בכל הקשור לדרכן של נשים. ועדיין נשים רבות חוששות מפני הכנסת שינויים הקשורים לחוויותיהן כנשים (העשרת השפה, התבניות ודרכי הלימוד, התייחסות לחוויית הגוף הנשי, התייחסות לחוויית האימהות והסבתאות כחלק מהדרך, ועוד ועוד). קל יותר להזדהות עם החלק של התורה המשחרר אותנו לחלוטין מתבניות של גבר או אישה, מאשר לקחת על עצמנו את האחריות לפגוש בצורה (מנקודת המבט של הריקות) ולעצב את דרכנו גם מתוכה. ייתכן שהבידול מפחיד (אנו מעדיפות להיות אוניברסליות; חסרות זהות). ייתכן שזהו ביטוי לפחד ממאבק או מהשמעת קולות שהושתקו; ייתכן שזו בחירה בביטחון שבהליכה בדרך שהותווה עבורנו. אך האם כך נראית דרך האמצע? האם זהו חופש?
אני בוחרת לסיים בדוגמה פרוזאית, דווקא כי מתוך הפרוזאיות מתנהלים חיינו: האימהות (והאבות) המסתירות פלאפונים בזמן ריטריט, כדי שתוכלנה להיות בקשר עם ילדיהן: אימהות המבקשות להגיד 'לילה טוב' ו'אני אוהבת אותך' לפני השינה, או לתמוך בילדה הניגשת לבחינה או נמצאת בצבא. כל כך הרבה פעמים נשאלתי על ידי אימהות, מה עליהן לעשות? מה נכון? כאילו התשובה לשאלה זו תכריע את איכות ועומק התרגול שלהן. כמובן שאין תשובה נכונה אחת. יש נסיבות ותנאים שבהם נכון להתנתק ויש כאלו שבהם לא יהיה זה נכון. אל מול האידיאל של ניתוק מלא או יצירת תנאים מיטיבים לתרגול, ניתן להעמיד את אידיאל הטבח: זה המסיים את שיחתו עם דוגן שכן עליו המלאכה להתקין ארוחה במנזר (17). זו האחריות שלו; זה התרגול שלו. הוא לא פחות גבוה או חשוב מישיבה על הכרית או משיחת דהרמה. כך היא גם לעיתים אמירת לילה טוב לילד/ה. הטבח היה חופשי דיו להבין זאת. כאשר אנחנו יוצרות מסגרת, בונות רפסודה, המותאמת לטבח, לאם או לאב, אנחנו מבטלות את הדואליות בין גבוה לנמוך; אנחנו מכירות בכך, שהתרגול אפשרי באינסוף צורות; שהוא נמצא בכל מקום, בכל נשימה וצורה.
כולנו מכירות ומכירים חומות חימר. גם אני מכירה אותן – את ריח החימר, את מגעו, את קול האלם ואת האופן שבו הוא עובר מדור לדור. וגם איך לפתע מגיעים גשמי ברכה וממיסים את החימר לאדמה שממנה נברא דבר מה חדש. אולי זו הסיבה, שכאשר חשבתי על חופש חשבתי מיד עליהן. זו ודאי הסיבה שאני שבה ופוגשת אותן בתוכי, כל פעם אחרת. בשנים האחרונות הן כבר לא מדומיינות על ידי ככבלים, יותר כככות (18) המביאה עימה רגישות, הבנה ופעולה. כשיש בי את החופש לברוא דרך, אני פותחת דרך לאחרות ולאחרים. מאפשרת להן/להם/לעצמנו גוון נוסף, כמו גם את האומץ והאפשרות המדומיינת לברוא דרך.
שפירא רחל, חומות חימר (2004).
'ככות' הוא מושג בודהיסטי, שמשמעותו לענייננו היא הדברים כפי שהם; הוויית הדברים שאינה ניתנת להמשגה. באופן מסורתי זהו גם כינויו של הבודהה ושל כל מי שהתעורר ונוכח במציאות כפי שהיא, מעבר למילים והמשגות (טַטְהַאגַטַה : זה שהולך כך/בככותו).
מעניין לקרוא בהקשר זה את הדרשה על הנזירה סומא (SN I.129). בדרשה זו השד מארה בז לנזירה סומא וטוען, כי אינה יכולה להגשים את חוכמת הדרך מכיוון שהיא אישה. תשובתה של הנזירה סומא לשד מארה היא: "מה חשובה הנשיות, כאשר התודעה אסופה ויציבה? ההבנה היא מנת חלקו של מי שרואה נכוחה את התופעות. מי [שהמחשבה] 'אני אישה', 'אני גבר' או 'אני משהו' עולה בדעתו, ראוי שמארה יפנה אליו בדברים" (דברי הבודהה: תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים. תרגום מפאלי, הערות והקדמה: קרן ארבל (2016), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמ' 299). תשובה נפלאה זו מנכיחה בתוכנו את האפשרות להיות חופשיות מתפיסות מזיקות. אך למרות האמת הגדולה שבדבריה של הנזירה סומא, זו רק חלק מהדרך. חלקים אחרים של התשובה מצויים בדרשות אחרות. סוטרת היהלום, למשל, מנסחת תשובה נוספת, לפיה אדם ער הוא אדם שמחשבה יחידה בתודעתו והיא: "לא משנה כמה ברואים ישנם ובאילו מרחבי קיום הם נמצאים ... בממד של הניבאנה השלמה – אשחרר את כולם. ולמרות שכך אני משחרר אינסופ ישויות, אף לא ישות אחת משתחררת" (תרגום חופשי שלי מאנגלית, מתוך תרגומו לאנגלית של רד פיין: Pine, R. (2001). The Diamond Sutra: The perfection of wisdom. Text and commentaries translated from Sanskrit and Chinese. Counterpoint, p.2). שחרור כולם הוא הוא ההיווכחות באי שניות המאפיינת את הקיום. אנחנו אף פעם לא נפרדים. מי שהשתחרר מכבלי הבורות, נוכח באותו שלוב-היות בלתי ניתן להמשגה, וממילא, בתודעתו הערה כולנו משוחררים מכבלי הבורות והצורה ואיננו נפרדים. ברובד נוסף ומשלים, משהשתחרר מכבלי הבורות, אינו יכול עוד לחוות עצמו מנוכר לאחרים, 'תוכו רצוף אהבה' (שיר השירים, ג', י'; ישי ריבו, 2012).
מלכתחילה זו כותרת בעייתית. ההמשגות רחבות מדי עד שהן ריקות ממשמעות, לכן הוספתי את המשמעות העיקרית עבורי: רגישות למפריד.
בכך אין כדי לומר שבאירוע ספציפי אין מי שחווה סבל עוצמתי ורב יותר. כאשר אדם נועץ סכין באדם אחר – על פי רוב הקורבן סובל יותר. יש להיזהר מטשטוש הסבל הזה. אבל ניתן להוסיף עליו רובד של מורכבות, המכיר גם בסבל של התוקף ושל החברה כולה, שבה התאפשר מעשה תקיפה שכזה. אין די מקום להרחיב בנושא זה עתה לכן הוספתי את הדברים רק כהערת אגב.
'סנגהה' היא מילה בפאלי שפירושה יחדיו, בצוותא. הכוונה היא לחברותא – קהילת אנשים ההולכים יחד בדרך הבודהה. באופן מסורתי היו ארבעה סוגי סנגהות: סנגהה לנזירים; סנגהה לנזירות; סנגהה לבעלי בתים/הדיוטות (גברים); וסנגהה לבעלות בתים (נשים).
Cullavagga X. 1 , מתוך התרגום של Rhys Davids, T. W. (1881). Oldenberg, Hermann, trans. (1881–85). Vinaya Texts, Sacred Books of the East, volumes XIII, XVII & XX, Clarendon/Oxford; https://www.wisdomlib.org/buddhism/book/vinaya-3-the-cullavagga/d/doc370312.html
תרגום חופשי שלי מאנגלית לשמונת 'כללי הכבוד' המחמירים עבור נזירות/ Garudhammas מתוך Cullavagga X,1 כפי שתורגמו לאנגלית על ידי Rhys Davids, T. W.; Oldenberg, Hermann, trans. (1881–85). Vinaya Texts, Sacred Books of the East, volumes XIII, XVII & XX, Clarendon/Oxford;
מתוך : https://www.wisdomlib.org/buddhism/book/vinaya-3-the-cullavagga/d/doc370312.html.
נזירה, גם אם היא בת מאה שנים, תברך, תקום בנוכחות, תקוד קידה לפני, ותבצע את כל החובות הראויות כלפי נזיר, גם אם רק הוסמך. כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
לנזירה אסור לשהות בעונת הגשמים במחוז שבו אין נזירים. כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
כל חצי חודש, על נזירה לחכות לתשובת סנגהת הנזירים בשני עניינים, השאלה בדבר מועד טקס ה-Uposatha, והמועד שבו הנזירים יגיעו לתת את השיעור (הטפה/תוכחה). כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
לאחר העונה הגשומה, על הנזירה להשתתף ב-Pavarana (כדי לברר אם יש מקום להטיל עליה אשמה) בפני שתי סנגהות – סנגהת הנזירים וסנגהת הנזירות – ביחס לשלושה עניינים: מה נראה, מה נשמע ומה נחשד. כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
על נזירה שנמצאת אשמה בעבירה חמורה לעבור הליך משמעתי/היטהרותי Manatta בפני שתי הסנגהות (של הנזירים והנזירות). כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
כאשר נזירה הוכשרה במשך שנתיים בששת הכללים, היא נדרשת לעבור טקס הסמכה/ upasampada על ידי שתי הסנגהות (הנזירים והנזירות). כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
לנזירה אסור, בשום מקרה, לכעוס [על] או לפגוע בנזיר. כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
מרגע זה ואילך תוכחה רשמית של נזירים על ידי נזירות אסורה, בעוד תוכחה רשמית של נזירות על ידי נזירים אינה אסורה. כלל זה יש להעריץ ולהוקיר, לכבד ולקיים, ואסור לה להפר אותו במשך כל חייה.
ראו ה"ש 7.
ראו למשל את סיפורה של דהמהדינה https://www.wisdomlib.org/buddhism/book/the-great-chronicle-of-buddhas/d/doc365042.html
המונח 'מקור' מתייחס בז'רגון הבודהיסטי להוויה תלוית הגומלין, זו שאינה ניתנת להמשגה ואין בה שניות (דואליות). מונחים קרובים הם, למשל, 'טבע הבודהה' או 'טבע הערות'; וגם 'ככות' – ראו ה"ש 17.
וולף, וירג'יניה (1981). חדר משלך, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן.
טיק נהאת האן (1926 - 2022) היה נזיר בודהיסטי ויטנאמי, מורה, סופר, משורר ופעיל שלום. נחשב לאבי הבודהיזם המעורב חברתית. הדברים שלעיל לקוחים, בין היתר, מתוך שיחה שערכתי לאחרונה עם חגית הרמון, במסגרת סדרה בת חמישה פרקים עם נשים שונות שתצא לאור בקרוב על נשים ובודהיזם ברדיו מהות החיים, ממאמרים וסקירות על חייו ובמיוחד: https://plumvillage.org/articles/female-buddhas-a-revolution-for-nuns-in-the-plum-village-tradition
מעניין שדווקא בסנגהה זו בה בוטלו ההירארכיות, לא נמצא יורש אחד לרשת את מקומו של טיק נהאת האן. הסנגהה המשולבת היא המנהלת יחדיו את הכפר לאחר מותו. זו רק השערה כמובן, אבל יכול להיות שיש קשר בין הרגישות העמוקה למפריד לבין אי-מינויו של יורש אחד, והחלטה כי הסנגהה היא שתמשיך את דרכו יחד.
לב ארי, ש' (2007). הסוטרה של חוי ננג, מורה הזן השישי (עם ביאוריו של חוי ננג לסוטרת ההלום). הוצאת אבן חושן. עמ' 131.
ראו: Pine, R. (2001). The Diamond Sutra: The perfection of wisdom: Text and commentaries translated from Sanskrit and Chinese: Counterpoint, p.6
להרחבה ראו: בולקן, א' (2022). מורה הזן דוגן. מבחר כתבים. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ' 186-180.
ראה הערת שוליים 2.
Comments