איחוי תודעתי לקשיבות אקולוגית בפרספקטיבה של אקו-הוקרה

מבוא

גישת אקו-הוקרה מתמקדת ביחסי אדם-טבע במארג היחסים הסוציו-אקולוגי וברווחה מבוססת טבע (Nevo, 2025). הגישה מתוארת כמודל תרפויטי-פדגוגי, המסייע בטיפוח יכולת הכרתית-תודעתית להוקיר את היחסים והרווחה שבהם בתוך מצבור של חוויות חיים אישיות וקולקטיביות.

באמצעות תרגול וחקר חווייתי מתפתחת פרספקטיבה מתהווה של אקו-הוקרה, המחברת למקורות הרווחה שבטבע (Nevo, 2019). זוהי פרספקטיבה שמכירה במאפיינים האנתרופוצנטריים (האדם במרכז) והאקוצנטריים (האדם חלק מהמערכות האקולוגיות) של היחסים. נקודת מבט אקוצנטרית יוצרת "עומק שדה" ביחסים, הנחוץ לגילוי, לחקר ולהתנסות בחוויות תרפויטיות. הטבע אינו רקע, אלא שותף פעיל במארג חיים שאליו אנו משתייכים, והיחסים עמו הם מקור למשאבי חוסן ורווחה. מכאן מתבסס מרחב האפשרויות הסוציו-אקולוגיות לאיחוי, לשיקום ולטיפוח יחסים הדדיים, שיש בהם מרכיב הכרתי של הוקרה אקולוגית ומשאבים לרווחה כוללת: לאדם, לחי, לצומח, לקהילות, לארגונים ולמערכות הסוציו-אקולוגיות.

עקרונות הגישה

גישת האקו-הוקרה כוללת ממדים שונים של התנסות, התבוננות וחקר, ובהם: הממד הפנומנולוגי, שנוגע להכרה מתוך החוויות כפי שהן נחוות; הממד הנרטיבי, המתייחס לאופן שבו סיפור ושפה מאפשרים שינוי, הבניה מחודשת ושזירה של החוויה בתוך הקשרים רחבים יותר והממד האפיסטמולוגי, שבו טבע הידיעה, מקורותיה, גבולותיה והרחבתה (Levin & Nevo, 2024).

גישת האקו-הוקרה צמחה מגישת הטבע-תרפיה והיא מתבססת על "הקשר המשולש", שמרחיב את הקשר הטיפולי-קלאסי, כלומר מ"מטופל-מטפל" ל"מטופל-מטפל-טבע" (פרטני), או מ"מנחה-קבוצה" ל"מנחה-קבוצה-טבע" (קבוצתי) (ברגר, 2014). בקשר המשולש הטבע יכול לשמש הן כרקע שבו מתאפשר עיבוד של תהליכים בין-אישיים והן כסביבה דינמית ואקטיבית, שיש בה התנסות חווייתית עם אלמנטים מרפאים עצמאיים, שמקורם בטבע, כאשר השהות בהם והמגע עימם מקדמים תהליכי חיבור לכוחות ומאפשרים הרגעה, נרמול והחלמה. כך גם ייצוגיו הקונקרטיים והסימבוליים של הטבע מאפשרים חקירה של העולם הפנימי ושל היחסים עם העולם הסובב כמרחב לעבודה נפשית וקבוצתית, תוך חיזוק השייכות והזיקה לעולם ברגר, 2014; (Nevo, 2019).

גישת האקו-הוקרה מרחיבה את ההתייחסות הן להיבט ההדדי של יחסי אדם-טבע והרווחה שמתאפשרת מתוכם, והן לממד הקהילתי והסוציו-אקולוגי של רווחה מבוססת טבע. רעיון האיחוי עוסק ביחסים שבין האדם לבין עצמו, בין האדם לאחר (אדם ושאינו אדם, החי והצומח), לקהילות ולמארג הקשרים במערכות הסוציו-אקולוגיות שבתוכן אנו חיים.

המונח "איחוי" מבטא תהליך של התחדשות הכרתית-תודעתית בקיומו של מארג חיים רב-ממדי והשתייכות אליו. למשל, גישת "העבודה שמחברת מחדש" (The Work That Reconnects), שפותחה על ידי האקו-פילוסופית ג'ואנה מייסי ואנשים נוספים, היא דוגמה לאיחוי שיש בו טרנספורמציה ביחסים (Macy, 2006). לפי מייסי, שינוי ביחסים מתרחש באמצעות תנועה ספירלית באמצעות היחסים. הגישה משלבת הכרת תודה (Coming from Gratitude), מוכנות לפגוש את כאב העולם (Honoring our Pain for the World), ראייה מתחדשת (Seeing with New/Ancient Eyes) ויציאה לנתיב חדש (Going Forth) (שם). תנועה ספירלית זו מביאה לחיבור תודעתי חדש והיא משמרת "תקווה פעילה" (Active hope), המסייעת בהתמודדות עם האתגרים ועם תחושת חוסר האונים או הייאוש נוכח המשברים החברתיים והאקולוגיים-מערכתיים המורכבים (Macy & Johnstone, 2012).

גישת האקו-הוקרה מתמקדת בטיפוח ההיבט התודעתי של ההכרה ביחסים ובערכם באמצעות התנסות חווייתית אותנטית, שנחווית באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי בתוך הֶקשר של מקום וזמן (Nevo, 2019). החוויות נשמרות כמשאבי חוסן, שניתן לשוב אליהם באופן הכרתי במצבי חיים מאתגרים (Nevo & Levin, 2025). ההוקרה מחוללת הכרה בערכם של היחסים, הטמון ברגע הנוכח שבחוויה הנחווית כאן ועכשיו. בכך טמון גם הפוטנציאל התרפויטי הייחודי של הטבע כמרכיב פעיל, שמתגלה בחוויה הנחווית באינטראקציה הישירה או העקיפה. כך גם האפשרות לטפח תודעה אקולוגית.

מרכיבי המודל

1. חוויה אותנטית של אקו-הוקרה

מפגש נוכח עם העולם במישורים חושיים, רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, והוא מתרחש בזמן ובמקום מסוימים. ההוקרה נחווית כממשית וכאמיתית ואינה מכוונת מראש או מזויפת. החוויה יכולה להיות אישית, קבוצתית או קולקטיבית, משולבת במפגש ישיר או עקיף בנוגע לאירועים חיוביים או שליליים. כך בין שמדובר בחוויית שיא או בחוויה יום-יומית, שבבסיסה קיימת ליבה המאופיינת בהוויה של חיבור עמוק (Nevo, 2019) ובתחושת שייכות טבעית לעולם הסובב כחלק אינהרנטי ממארג החיים (זוהר, 2018).

2. ממדי הזמן-מקום והשילוב ביניהם

בהגדרתה, גישת האקו-הוקרה קשורה לממדים של מקום וזמן מוגדרים על פני כדור הארץ, שבהם מתרחשות חוויות אישיות, קהילתיות וקולקטיביות. השילוב בין הזמן למקום יכול להיות ממשי, מדומיין או רעיוני, והוא מאפשר לקבוצה, לקהילה או לאדם להיכנס למרחב של יצירה, התנסות וחוויה משותפות, עיבוד חוויית עבר או חלימה קולקטיבית על העתיד לבוא. חוויות אותנטיות, שנחוות כממשיות, בהקשר מוגדר של זמן ומקום, מאפשרות לחווה אותן להתמקם מחדש באופן מודע ליחסים בכאן ועכשיו ובתנועה בזמן: חווה (הווה) – זוכר (עבר) – חולם )עתיד). בכך, מתאפשרת נגישות למשאבי החוסן שנצברים מחוויות עבר, והם תומכים בתהליכי ריפוי, צמיחה, התחדשות, שינוי ושיקום בחוויות הווה) נבו וקרן, 2024).

3. הסקלה האינדיבידואלית-קולקטיבית

החוויות יכולות להיות אישיות, קבוצתיות, קהילתיות וקולקטיביות והן נצברות בתוך המערכות הסוציו-אקולוגיות (Nevo, 2019; Soga & Gaston, 2016). תרגול התנסותי ממוקד ביחסים, בחוויה ובהוקרה, מטפח פרספקטיבה סוציו-אקולוגית, המאפשרת איחוי של היחסים ההכרתיים. האדם, הקבוצה או הקהילה לומדים לזהות ולהוקיר את הקשר עם הטבע, לטפח ולהעמיק את היחסים ואת החיבור ביניהם. הטבע הופך למקור ישיר ונגיש ללמידה הכרתית, לתרפיה ולחיבור תודעתי, שמחזיר לפשטות ולאותנטיות של הקיום. כך גם הכוח להתחבר למשאבי החוסן שבטבע חוזר לידי האדם, הקבוצה והקהילה ובאמצעותו לחולל שינוי מיטיב ולטפח תודעה סוציו-אקולוגית.

המודל: פרספקטיבה של אקו-הוקרה

מתוך: Nevo, 2024, p. 227

במפגשי הנחיה תרפויטית-פדגוגית בטבע, לעיתים, החוויה בהווה משתלבת בשזירה עם חוויות עבר הקשורות לטבע ולהוקרתן. זאת באופן שמנכיח ברובד ההכרתי והחווייתי את החיבור ואת המשאבים הגלומים בטבע ומאפשר את זמינותם להגדלת משאבי הרווחה ביום-יום. לדוגמה, בפעילות עם צוות אגף רווחה ביער המקומי של היישוב, לעת ערב, המשתתפים הרחיבו את החוויה החושית ואת הקשיבות בכאן ועכשיו באופן אישי וקבוצתי. שילוב עם זיכרונות אישיים קדומים של חוויית קשר והוקרה אפשר למשתתפים לעגן את משאבי החוסן שמתקיימים ביער ובטבע המקומי עבור עצמם, עבור הצוות ועבור הפעילויות הפרטניות והקהילתיות העתידיות.

איחוי תודעתי וקשיבות של אקו-הוקרה

אף שהחיבור לטבע הוא קיומי וקשור לרווחת הגוף, הנפש והרוח של האדם והקהילות, לעיתים חשיבותו מטושטשת ונעלמת במהלך האינטראקציות היום-יומיות (נבו ואחרים, 2023). תרגול קשיבות בטבע, הממוקד ביחסים, מביא לכדי נוכחות קיומית מודעת עם מה שנשכח (Macaulay et al., 2022). תפיסה זו מתבהרת במושג Interbeing, שטבע נזיר הזן תיך נאת האן. המושג מתאר את ההיות-ביחד ומבטא את רעיון ההדדיות וההשתייכות ההדדית של כל הדברים. זוהי תלות הדדית של קשרי גומלין בתוך מארג של יחסים (Interconnectedness) (Hanh, 2020); זוהי תודעה חיה של הוקרה, שנעה אל מהות השהייה עם הטבע, שיש בה נוכחות פנומנולוגית וחושית של קשר ומשאבים בתוך מארג החיים (Abram, 1997). זהו ביטוי של איחוי תודעתי.

האיחוי הוא תהליך אינטגרטיבי הכרתי-חווייתי של שיבה לקיום מודע בתוך המערכות האקולוגיות, הקהילתיות והאישיות. במובן זה, האיחוי התודעתי משתקף דרך ההוויה והידיעה, שבה הפנומנולוגי (החוויה הישירה), הנרטיבי (הסיפור הנבנה סביבה) והאפיסטמולוגי (הידע שנוצר ממנה) מתלכדים לכדי תודעה אקולוגית, המשיבה את האדם אל נוכחות מודעת במארג החיים. לפיכך, קשיבות אקולוגית (Ecological Mindfulness) היא ביטוי של איחוי תודעתי מפיצול לחיבור והיא מתבססת על הנכונות להבחין ולהוקיר את מארג החיבורים עם הטבע.

תרגול של קשיבות אקולוגית עשוי להתגלות כאיחוי תודעתי של הפיצול התפישתי שנפער בין האדם לסביבה ובין האדם לעצמו (Roszak, 1993). איחוי זה דומה באופיו לרעיונות "אני-אתה" של מרטין בובר ול"פניו של האחר" (Le visage de l’Autre) של עמנואל לוינס (בובר, 2013; לוינס, 2010). איחוי זה מסייע למקד את תשומת הלב ביחסים ומבקש מאיתנו להבחין בקיומם הממשי.

היבטים של איחוי תודעתי

שני היבטים של איחוי תודעתי נחוצים לקשיבות, שיש בה הוקרה אקולוגית. הראשון עוסק בהשבת הקשיבות להקשרה הטבעי והקהילתי ולהבנת האופן שבו התרגול עצמו מקבל משמעות חדשה במונחים תרפויטיים של יחסים הדדיים. מתוך כך, ההיבט השני של האיחוי הוא החיבור למשאבי חוסן, המבוססים על יחסים הדדיים תרפויטיים. קשיבות זו מתמקדת באופן חווייתי והכרתי ביכולת להתחבר לכוחות ולמשאבים שבטבע, לשיקום (Restorativeness) ולהתחדשות (Regeneration). חיבור זה מסייע בהתמודדות עם אירועי חיים מאתגרים ועם חוויות טראומטיות אישיות, קולקטיביות וסוציו-אקולוגיות. נסקור עתה את שני ההיבטים של איחוי תודעתי כפי שמופיעים לעיל.

1. קשיבות אקולוגית: איחוי בין קשיבות לטבע

במקורותיה הבודהיסטיים, הקשיבות נטועה בנופי הטבע ובהֵקשרים של זמן ומקום. הקשיבות התפתחה מתוך מגע ישיר עם כוחות הטבע, קשר עם הקהילה וההֶקשר המקומי. נזירי היער בתאילנד תרגלו שהות בלב יערות. ביפן, גני הזן וטקסי התה יצרו מרחבי הוקרה, שבהם הקשב, הגוף והמרחב התמזגו לכדי חוויה אחת. נזירי השוגנדו נדדו בהרים ותרגלו הליכה קשובה. גם בטיבט שבהרי ההימלאיה, המערות המושלגות והשקט העצום שימשו מראה ישירה לתודעה.

במעבר למערב, בהשראת עבודתו של ג’ון קבאט-זין (Kabat-Zinn, 2003) ואחרים, הקשיבות הותאמה להקשרים קליניים, חינוכיים וארגוניים וכן למערכות הסוציו-אקולוגיות המערביות. קבאט-זין שאב השראה עמוקה מן הטבע וראה בו מקור לחוסן, לנוכחות ולחיבור ואף פעל להנגיש לתלמידיו את החיבור שחווה, כפי שניכר בכתביו ובפרקטיקה שפותחה מרעיונותיו (Kabat-Zinn, (2005. אולם במציאות המערבית, ההכרה בטבע ובחשיבותו עומעמה. ייתכן שהדבר משקף את "הכחדת החוויה" (Extinction of experience), כלומר היעלמות של חוויות משמעותיות של קיום בין האדם לעולמו הפנימי והסובב, כפועל יוצא של הריחוק מן הטבע, עקב העיור הגובר ותרבות המסכים בעידן התעשייתי-מודרני (Pyle, 1993; Soga & Gaston, 2016).

הריחוק מהטבע הוא ממשי, פיזי-קיומי ובעל השפעה תפיסתית ותודעתית. האפשרות של איחוי תודעתי היא השיבה לממד היחסים האקולוגיים והקהילתיים (נבו ואחרים, 2023). הבנה זו מהדהדת עם המודל של שפירו ועמיתיה (Shapiro et al., 2006) על מנגנוני הקשיבות. המודל כולל שלושה מרכיבים: כוונה (Intention), תשומת-לב (Attention) ועמדה (Attitude), שתורמים לגמישות תפיסתית ולפרספקטיבה (Reperceiving).

מנקודת מבט של האקו-הוקרה, האיחוי התודעתי מתמקד לא רק בתודעה הפנימית, אלא גם במערכות היחסים שבין האדם, הקהילה והטבע, והוא משתקף בפרספקטיבה על יחסים אלה. ניתן לשאול, האם ההוקרה היא צורה של שיפוט? מבט מעמיק מגלה שההוקרה כאן אינה עוסקת במונחי "טוב" או "רע", אלא היא ביטוי של תודעה אקולוגית, שמגלה ומזהה את הקשרים החיים ואת החוויה המתקיימת במערכות הסוציו-אקולוגיות. בכך הקשיבות מקבלת ממד נוסף של יחסים. בהתאם לכך, ההגדרה המקובלת של הקשיבות כהפניית תשומת הלב באופן מכוון, ברגע הנוכחי וללא שיפוטיות (Kabat-Zinn, 2003) יכולה להיקרא כהזמנה לחיבור לעולם (Kabat-Zinn, 2005) ולתרגול אינטר-סובייקטיבי, והיא יכולה להתקיים בתוך הֵקשר של מארג היחסים הסוציו-אקולוגי והחיבור לטבע (Burger et al., 2024).

ההוקרה מסייעת למקד את תשומת הלב ביחסים ובאיחוי של תודעה אקולוגית, שיכול להתרחש בהם. דוגמה לכך היא טקס הסמכת העצים בתאילנד (Buddhist Tree Ordination Ceremony: Buat ton mai), שאותו הוביל נזיר יער מצפון תאילנד בשם פראקרו מנאס נאת'יפיטאק בשנת 1988. במסגרת הטקס, נזירים בודהיסטים "מסמיכים" עץ, כפי שמסמיכים נזיר, לרוב על ידי עטיפת גזעו בגלימה כתומה, כצעד של קדושה, הגנה ושמירה. הטקס, שנועד להתמודד עם כריתת יערות מאסיבית על ידי חברות מסחריות, אומץ על ידי נזירים נוספים והורחב להסמכה של קהילת עצים, להסמכת יער (Buat paa) ולטקסי נטיעת עצים מקודשים (Sanctified tree planting ceremonies). זאת כדי להבטיח את הגנתם העתידית של העצים והטבע הסובב (Darlington, 2012; Walter, 2007). טקס זה ממחיש איחוי תודעתי של יחסים, שיש בהם יסודות של שיקום ורווחה סוציו-אקולוגית.

מקרה דומה של הנכחת חשיבותם של העצים במרחב הציבורי, בעזרת טקס של קשירה וסימון בסרטים אדומים, שבו נכחתי, התרחש בשדרות ירושלים ביפו בשנת 2018. קבוצת תושבים, בשילוב ארגוני סביבה ומתנדבים, פעלה לשימור עשרות עצי פיקוס מפני כריתה, בשל עבודות הרכבת הקלה ופיתוח תכנוני, שלא הוקיר את העצים וחשיבותם (נבו ולימור-שגיב, 2023). פעילות טקסית זו של הוקרת העצים והיחסים עימם, שהשתלבה עם פעילויות אזרחיות נוספות, תרמה לשמירת החיים והיחסים במארג הסוציו-אקולוגי המקומי. זהו איחוי תודעתי, שנוצר בעזרת כוחות קהילתיים, שיש בו תיקון עולם והכרה קולקטיבית בזכויות העצים ובחיבור אליהם במרחב העירוני והציבורי בישראל.   

2. איחוי במארג היחסים הסוציו-אקולוגי כעדות קיומית

טראומה אישית, קהילתית או קולקטיבית, כמו אלו הנגרמות כתוצאה ממלחמה, אסון טבע, מחלה או מגפה, פוגעת לא רק באדם, אלא גם במארג היחסים האנושי והסוציו-אקולוגי. לעיתים היא יוצרת שבר עמוק בתחושת השייכות והחיבור לעולם. עם זאת, גם במצבי פגיעה אלו קיימים מקורות חוסן קהילתיים ואקולוגיים, שיכולים לתמוך בשיקום, בקשיבות אקולוגית ובאיחוי תודעתי.

ההיבט החוויתי, שבו מתמקד מודל האקו-הוקרה, מדגיש טיפוח חוויות אותנטיות בטבע, המחברות לקבלה ולמשמעות, והמסייעות בהתמודדות עם אירועי חיים מאתגרים ועם חוויות טראומטיות אישיות וקולקטיביות. האיחוי מתרחש במרחב היחסים והחוויה והוא הכרתי-תודעתי והדדי ומשמעותו חיבור למשאבי החוסן שמצויים במערכות הסוציו-אקולוגיות. לדוגמה, בתוכנית שפעלה עם ילדים בצפון הארץ, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הילדים חוו תהליך שיקומי ביערות הצפון, שנפגעו מהשריפות במלחמה. בפעילות נוצרה הקבלה חווייתית הדדית בין שיקום היער לבין השיקום האישי והקבוצתי, שהביאה לחיבור למשאבי החוסן האישיים והקולקטיביים (ברגר ולהד, 2011).

דוגמה נוספת לשיקום הדדי של מערכת סוציו-אקולוגית, לאחר טראומה קולקטיבית, פגשתי בביקורי בשמורת ביג בייסין (Big Basin Redwoods) בקליפורניה, בסוף שנת 2024. השמורה משתקמת בשנים אלה משריפת ענק שהתרחשה בה בשנת 2020. במסגרת השיקום, שולבו שבילים ושילוט באופן שמפנה את תשומת לב הבאים לשמורה לסיפור של השריפה, לכוחות השיקום של עצי הרדווד ולהתמודדות של המערכת האקולוגית עם האירוע הטראומטי שהתחולל במקום. הליכה מדיטטיבית בשבילי השמורה מאפשרת חוויה של מפגש בלתי-אמצעי ואוניברסלי של התמודדות הטבע עם אובדן והתחדשות כמקור השראה לחוסן אישי וקהילתי. זוהי גם הזדמנות לחוות למידה רגשית ותודעתית של חיבור מיטיב, שיש בו הוקרה אקולוגית שנוכחת בהווה ומתקיימת עם תהליכי שיקום סוציו-אקולוגיים ממושכים.

מבט אקו-הוקרתי על היחסים הוא עדות קיומית במובנה העמוק, ההכרתי-תודעתי: להבחין ביחסים ולדעת שמבחינים בכך, תוך החזקת השניות של היות צופה, משתתף ושותף במארג חיים, שבו התודעה שצומחת היא תודעה של יחסים והרווחה היא רווחה כוללת. קשיבות של אקו-הוקרה מהווה נוכחות מודעת, המרחיבה את גבולות התודעה האישית ומובילה להתמקדות ביחסים עם העולם בתוך ההקשרים האקולוגיים והחברתיים, שבהם היא מתרחשת. האדם שנוכח, קשוב ומוקיר אינו רק מתבונן, אלא גם משתתף שנענה לנוכחות הזו ומהווה עדות חיה לתנועה הגדולה של החיים, לכוחות הטבע ולכוחות השיקום והריפוי ההדדי.

תפקיד המנחה בגישת האקו-הוקרה

בסיסה של הגישה הוא אקוצנטרי וקשור לנוכחות משותפת, לחקר ולגילוי במרחב היחסים והחוויות שמתקיימות בטבע, עם הטבע ובמסע החיים. המנחה נושא נקודות מבט פנומנולוגית, נרטיבית ואפיסטמולוגית, הרואה בחוויות שנוצרות בטבע ביטוי לידע חי ונחווה. הקשיבות היא איכות נוכחות של עדות משתתפת, שיש בה זיהוי, ליווי ועידוד רגעים של איחוי תודעתי בכל מה שמתפתח בנקודות המפגש.

הנחיה של אקו-הוקרה כוללת תמיכה בתהליך התנסותי-אותנטי ופשוט, דרך תשומת-לב לחוויה הנוכחת, השהיית שיפוטיות או פרשנות בתהליך ומתן מרחב לחוויה הישירה או העקיפה, כפי שהיא מתגלה, נחווית ומסופרת. זאת לשם גילוי משאבי חוסן פנימיים, הנובעים מתוך הקשרים עם הטבע והחוויות עצמן (Nevo, 2019).

באופן מהותי, ההנחיה מבוססת על ההכרה, שהכוח ליצירת חיבורים תרפויטיים אינו שמור בידי המנחה, אלא קיים כיסוד חיים חיוני אצל המשתתפים ובמפגש החי וההתנסותי עם הטבע. התרגול מלמד להפנות תשומת-לב ליחסים ומאפשר למשתתפים לזהות את משאבי החוסן האישיים והקולקטיביים שלהם ולטפח חיבורים אלו באופן עצמאי, בחיי היום-יום מעבר למסגרת ההנחיה וההתנסות הספציפית.

האתיקה המקצועית, שמנחה את המנחה בטבע, עודנה מתפתחת (ברגר, 2014). היא נוגעת לרווחת האדם בהתאם לפרקטיקות המקצועיות בתחומי פעילות, כגון: טיפול, חינוך, בריאות, עבודה סוציאלית, הנחיית קבוצות. בה בעת, היא מורחבת גם למערכות הסוציו-אקולוגיות: לאדמה, למקום, לחי ולצומח במרחב שבו מתקיימת הפעילות ולהשלכות של הפעילות. שילוב זה מאפשר עיגון של החשיבה האתית, ב"אתיקת האדמה" (The Land Ethic), מושג שאותו טבע אלדו לאופולד (Leopold, 1949) ופיתוחו בתוך הֵקשר של תודעה אקולוגית ורווחה כוללת לקהילת כל הברואים.

סיכום

במציאות הישראלית, הרוויה באתגרים סוציו-אקולוגיים, גישת האקו-הוקרה מציעה פרספקטיבה אקוצנטרית ליחסי אדם-טבע והוקרתם כמקור של חיבור למשאבי חוסן ורווחה מבוססת טבע. הגישה פותחת צוהר להכרה בכך, שריפוי, שיקום, התחדשות וצמיחה אינם תהליכים אישיים בלבד, אלא הדדיים, קהילתיים ואקולוגיים, שנוגעים לתודעה אקולוגית במארג החיים ולרווחה הכוללת של קהילת כל הברואים.

מאמר זה ביקש למקד את תשומת הלב בחיבור לטבע במציאות חיים סוציו-אקולוגית מורכבת ובשדה מתפתח של תודעה אקולוגית ורווחה הדדית כוללת. המאמר מבקש לחבר בין תחומי ידע, תוך הדגשת ההוקרה וההכרה בחשיבות של חוויות אותנטיות של חיבור, המתרחשות בזמן ובמקום. מחוויות אלו אפשר להפיק פרספקטיבה מתהווה וקשיבות אקולוגית, שמסייעת בקבלה ובהתמודדות עם אתגרי חיים, בהם טראומות אישיות, קהילתיות וקולקטיביות.

למי שעוסקים בטיפול בכלל, ובטיפול מבוסס קשיבות, בפרט, המאמר מציע הרחבה של הפרספקטיבה המקצועית לכיוון הכללת הטבע כשותף פעיל בתהליכים תרפויטיים, שיש בהם קשיבות אקולוגית. זוהי גם הזמנה להעמיק ולהרחיב את מעגל הידע וההתנסות של החיבור לטבע בעולם שזקוק לתקווה פעילה ולשפה חדשה של קשר, משמעות ודרך.

לסיום, המאמר נכתב אומנם בעברית ובשפה אנושית, אך את הידע הזה מלמדים גם העצים, הצמחים, החיות והנופים, כאשר אנו קשובים לשפת הטבע עצמה – לשפת החיים על פני האדמה.

מקורות

בובר, מ' מ' (2013). אני ואתה (א' פלשמן, מתרגם). הוצאת מוסד ביאליק (יצירה מקורית פורסמה 1923).

ברגר, ר' (2014). טבע תרפיה: לשלב את הטבע בטיפול. בתוך ר' ברגר (עורך), היצירה – לב הטיפול: תיאוריות ומודלים חדשים בטיפול מבוסס אומנויות (עמ' 411–443) הוצאת אח.

ברגר, ר' ולהד, מ' (2011). היער המרפא: טבע תרפיה ושילוב אומנויות לטיפול בילדים ולאחר משבר. הוצאת אח.

זוהר ,ש' (2018). תקשורת קשובה: מיינדפולנס בשדה הקשר. בתוך מ' ליבליך (עורכת), מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו: תרגול, הגות ויישומים (עמ'(254-227 הוצאת כתר.

לוינס, ע' (2010). כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות (ר' איילון, מתרגמת). הוצאת מאגנס (יצירה מקורית פורסמה ב־1961).

נבו, מ', רייך, י', לוין, ל' ומישורי, ד' (עורכים) (2023). לשׁמְרהּ: קהילות מקיימות ואקולוגיות בישראל. הוצאת רסלינג.

נבו, מ' (2023). מהיכן מתחילים? קהילות מקיימות בפרספקטיבה של אקו-הוקרה. בתוך: מ' נבו, י' רייך, ל' לוין וד' מישורי (עורכים), לשׁמרהּ: קהילות מקיימות ואקולוגיות בישראל (עמ' 27–54). הוצאת רסלינג.

נבו, מ' ולימור-שגיב, ג' (2023). רכבת נגד סביבה? המאבק להצלת העצים בשדרות ירושלים ביפו. בתוך: מ' נבו, י' רייך, ל' לוין וד' מישורי (עורכים), לשׁמרהּ: קהילות מקיימות ואקולוגיות בישראל (עמ' 550-521). הוצאת רסלינג.

נבו, מ' וקרן, נ' (2024). פרספקטיבה של אקו-הוקרה: על הרחבת החוויה באמצעות הוקרה כהתחדשות הכרתית במעשה החינוכי. רוח תבל, 1. https://magazine.tevel-project.org.il/eco-appreciation-perspective/ 

Abram, D. (1997). The spell of the sensuous. Vintage.

Burger, T., Potgieter, J. C., & Nell, W. (2024). Methods and environmental conditions typical of nature-based mindfulness practice: A scoping review. Mindfulness, 15(7), 1621-1637.

Darlington, S. M. (2012). The ordination of a tree: The Thai Buddhist environmental movement. State University of New York Press.

Hanh, T. N. (2020). Interbeing: The 14 mindfulness trainings of engaged Buddhism. Parallax Press.

Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-based interventions in context: Past, present, and future. Clinical Psychology: Science and Practice, 10(2), 144-156.

Kabat-Zinn, J. (2005). Coming to our senses: Healing ourselves and the world through mindfulness. Hachette UK.

Leopold, A. (1949). A sand county almanac. Oxford University Press.

Levin, L., & Nevo, M. (2024). Person, people, planet: Eco-systematic analysis of older adults’ experiences of engagement with nature and discourse about nature. Journal of Gerontological Social Work, 67(4), 541-557.

Macaulay, R., Lee, K., Johnson, K., & Williams, K. (2022). Mindful engagement, psychological restoration, and connection with nature in constrained nature experiences. Landscape and Urban Planning, 217, 104263.

Macy, J. (2006). The work that reconnects. Gabriola Island: New Society Publishers.

Macy, J., & Johnstone, C. (2012). Active hope: How to face the mess we're in without going crazy. New World Library.

Nevo, M., & Levin, L. (2025). Nature-based welfare in older adulthood: An eco-appreciation perspective. The Journals of Gerontology, Series B: Psychological Sciences and Social Sciences, 80(6), gbaf041.

Nevo, M. (2024). Giving nature a place: Implementing eco-appreciation perspective while focusing on children-nature relations (CNR) – The need for a new kind of organizations. In: M. Del Baldo, M. G. Baldarelli, & E. Righini (eds.), Place based approaches to sustainability, Vol. I: Ethical and Spiritual Foundations of Sustainability. Cham: Palgrave Macmillan, pp. 221-231.

Nevo, M. (2019). The Eco-appreciation perspective: Implementing a practical approach to nature therapy. In: E. Pfeifer (ed.), Natur in Psychotherapie und künstlerischer Therapie: Theoretische, methodische und praktische Grundlagen, Vol. I. Gießen: Psychosozial-Verlag, pp. 247-263.

Pyle, R. M. (1993). The thunder tree: lessons from a secondhand land. Houghton Mifflin.

Roszak, T. (1993). The voice of the earth: An exploration of ecopsychology. Touchstone Books.

Shapiro, S. L., Carlson, L. E., Astin, J. A., & Freedman, B. (2006). Mechanisms of mindfulness. Journal of Clinical Psychology, 62(3), 373-386.

Soga, M., & Gaston, K. J. (2016). Extinction of experience: The loss of human–nature interactions. Frontiers in Ecology and the Environment, 14(2), 94-101.

Walter, P. (2007). Activist forest monks, adult learning and the Buddhist environmental movement in Thailand. International Journal of Lifelong Education, 26(3), 329-345.