להתקרב לאיום בשביל לצאת לחופשי

כיצד ניתן להשתחרר מרגשות לא נעימים? באופן אינטואיטיבי, רבים מאיתנו מנסים להימנע מהם – להדחיק, לברוח, או "לפתור" אותם במהירות. אך לעיתים, ככל שאנו נאבקים יותר, כך הרגש הופך עיקש ונוכח יותר. גישות טיפוליות שונות מציעות גישה אחרת: הדרך להשתחרר מהאיום היא דווקא להתקרב אליו – לפגוש אותו מתוך מודעות, יצירתיות וחמלה. זהו עיקרון מרכזי בטיפול מבוסס מיינדפולנס.

במאמר זה, שלושה אנשי טיפול מציגים פרספקטיבות שונות על התמודדות עם רגשות מאיימים. רונן קובלסקי מתאר כיצד פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מאפשרת חקירה יצירתית של רגשות באמצעות ביטוי דרמטי והדהוד קבוצתי. עמית שירת בוחנת כיצד גישת ACT (תרפיית קבלה ומחויבות) מציעה כלים לעבודה עם רגשות מאיימים דרך יצירת מרחב פנימי, שימוש במטפורות והפסקת המאבק בהם. גבו וייס מציג את גישת הטיפול ממוקד החמלה (CFT), המדגישה את קבלת הרעד והפחד כחלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית, תוך טיפוח חמלה עצמית.

שלוש הגישות הללו מדגישות את אותו עיקרון מרכזי: כאשר אנו מסכימים לפגוש את האיום מקרוב, במקום להימלט ממנו, משהו בתוכנו משתחרר. 

ההתקרבות לרגש, ההסכמה להיות אתו – הן אלו שיוצרות שינוי אמיתי ומאפשרות לנו לנוע הלאה, בצורה חופשית וגמישה יותר.

להעלות את האיום על הבמה: התקרבות לרגש דרך פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק / רונן קובלסקי

תיאטרון פלייבק הוא צורת תיאטרון שבה קבוצת שחקנים יוצרת אימפרוביזציה תיאטרונית בתגובה לסיפורים מהקהל (Salas, 1993). פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מיישמת את עקרונות הפלייבק במסגרת קבוצתית מתמשכת בעלת חוזה טיפולי. המשתתפים מספרים סיפורים מחייהם, הנחווים מחדש דרך משחק דרמטי, כאשר לרוב המסַפר עצמו אינו משתתף אלא עד לחוויה המתגלגלת לנגד עיניו.

בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, הקבוצה משמשת מיקרוקוסמוס חברתי, שבו השפה התיאטרלית מייצגת את ההידברות בין קולות פנימיים, מערכות יחסים וההקשר התרבותי של חבריה (קובלסקי, רז וקיסרי, 2019). שיקוף החוויות מאפשר למספר לחוות את סיפורו מחדש, תוך שהוא זוכה לאישור רגשי, הבנה רחבה יותר ותחושת שייכות המפחיתה בדידות.

פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק חולקת עקרונות עם טיפול מבוסס מיינדפולנס. שני התחומים מדגישים נוכחות ברגע הנוכחי, מודעות לתהליכים פנימיים והתבוננות בלתי שיפוטית ברגש. בפלייבק, היכולת להישאר פתוח וספונטני בתוך ההתרחשות התיאטרונית דומה לפיתוח תשומת-לב מודעת לתהליכים פנימיים במדיטציה. שניהם מציעים גישה מקבלת לרגשות, המאפשרת חקירה רגשית תוך הפחתת הנטייה לברוח מכאב. פלייבק עושה זאת באמצעות ההבעה הדרמטית, המאפשרת למשתתפים לראות את סיפורם מזווית חדשה. תרגולי מיינדפולנס, לעומת זאת, מעודדים שהייה עם הרגש מתוך התבוננות וקבלה. בשני המקרים, תהליך זה מסייע בוויסות רגשי ובהפחתת השפעתם של מתח וחרדה (Kowalsky, Raz & Keisari, 2022).

כאשר אדם משתף חוויה כואבת, צפייה בה משוחזרת על ידי אחרים מאשרת את רגשותיו ומדגישה כי חוויותיו אמיתיות ומשמעותיות. החצנה זו מאפשרת לו להשתחרר זמנית מהעומס הרגשי תוך כדי עיסוק בו בצורה מודעת. הקבוצה משמשת כעדה לחוויה הרגשית ומטפחת חמלה עצמית. תהליך זה מאפשר עיבוד רגשות מכאיבים מבלי להיות מוצף בהם, תוך יצירת תחושת אמפתיה קולקטיבית.

בנוסף לכך, המשחק הדרמטי יוצר מרחק סמלי מהחוויה, המאפשר לאדם להתמודד איתה מבלי להיטמע בה. בניגוד להתמודדות ישירה עם טראומה או זיכרונות כואבים, הצגת החוויה דרך משחק מספקת חיץ המפחית את עוצמת הרגשות. ריחוק זה מאפשר לאנשים להתבונן, להרהר ולפרש מחדש את חוויותיהם מבלי לחוות אותן מחדש באופן טראומטי. חקירה סימבולית זו גם מעודדת תהליכים של הבניה מחודשת, שבהם חוויה כואבת נבחנת מנקודת מבט חדשה ולעיתים מחזקת. על ידי צפייה סיפורם מתפתח באופן יצירתי ואנשים עשויים לגלות משמעויות חלופיות או תובנות חדשות – דבר המפחית מצוקה ומגביר את החוסן הרגשי.

לעיתים מספק השיקוף מרחב לקתרזיס – שחרור של רגשות מודחקים דרך שחזור החוויה. השימוש באמצעים תיאטרליים כמו מוזיקה, תנועה ודיאלוגים מעודד עיבוד רגשי עמוק, הנגיש יותר מביטוי מילולי בלבד. כמו כן, השיקוף הדרמטי מאפשר פרשנויות חדשות לסיפורו של הפרט, מה שיכול להוביל לשינוי תודעתי ולהגברת החוסן הרגשי.

פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מאפשרת לאנשים להתקרב לרגשות מאיימים בצורה יצירתית, דרך שיקוף, עדות קבוצתית וחקירה דרמטית. שילוב של ספונטניות, אמפתיה ומרחק סימבולי מאפשר חקירה בטוחה של חוויות מורכבות, תוך עיבוד רגשי מעמיק. באמצעות המעבר מסיפור אישי לנרטיב קבוצתי, פלייבק מסייע להרחיב נקודות מבט, לטפח קבלה ולחזק את תחושת השייכות והחוסן הרגשי. 

אני והאשמה הולכים לטיפול זוגי ACT / עמית שירת

"יש צעקה דקה וצורמת עמוק בתוכי. רגע לפני שאני צועקת עליה בחזרה – אני נזכרת – אפשר שלא, ואז אני שומעת אותה."

רגשות מלווים אותנו בכל רגע, שזורים בחוויה האנושית. הם כמו רדאר פנימי, מכוונים אותנו מתי להתקרב ומתי להתרחק. פחד, למשל, מאותת לנו לקחת צעד אחורה, בעוד שתשוקה וסקרנות דוחפות אותנו קדימה, אבל עם הזמן, הקשר שלנו עם הרגשות מסתבך. חוויות החיים מעצבות אותנו, ואנחנו מפתחים מערכות יחסים מורכבות עם מה שמתחולל בתוכנו.

גישת ACT (תרפיית קבלה ומחויבות) מזמינה אותנו לפגוש גם את הרגשות המאיימים ביותר, מבלי לברוח מהם. "קבלה" באקט פירושה להסכים לחוויה להיות נוכחת כפי שהיא – מבלי להיאבק בה. בניגוד לתפיסות ששואפות להפחתת כאב, ACT מציעה להרפות מהמאבק הפנימי ולבחור בגישה מכוונת-ערכים: לפגוש את הרגש כפי שהוא (Hayes et al., 1999). 

את הציטוט בפתח המאמר קיבלתי ממטופלת שלי, אחרי מפגש שבו הסכמנו להיפגש יחד – היא, אני ורגש דחוי שניהל אותה זמן רב. במאמר הזה אני רוצה לשתף בכלי טיפולי שהתפתח מתוך המפגשים שלנו, ושבחלוף הזמן הפך לכלי שימושי גם עבור מטופלים נוספים.

מטפורות כמפתח ליצירת מרחב

אחת הדרכים המרכזיות ש ACT מציעה לעבודה עם רגשות מאיימים היא שימוש במטפורות. מטפורות ממחישות תהליכים פנימיים, מייצרות מרחק פסיכולוגי מהחוויה ועוזרות להשתחרר מהמאבק בה (Hayes et al., 2013). כבר מתחילת דרכי עם ACT התחברתי לעבודה עם מטפורות. פעמים רבות, כשמטופל מזהה את עצמו בתוך מטפורה, אפשר לראות איך מבטו מתרחק מהחוויה, איך נולד חיוך קטן, כאילו אומר: "עלית עלי". זה רגע שבו לעיתים נכנס הומור, והומור, בעיניי, הוא אורח חשוב בתהליך הטיפולי. יש לו דרך משלו לעזור לנו לקחת צעד אחורה – בלי לנתק קשר.

טיפול זוגי עם האשמה

המטופלת פנתה אליי אחרי טראומה קשה ממערכת יחסים פוגענית. במשך שלוש שנים של טיפול, היא חזרה שוב ושוב לתאר את האשמה שלה כמשקולת כבדה, כמשהו שחונק אותה במיוחד בלילות. באחד המפגשים, כשהתבוננו יחד באשמה, הצעתי לה להשתמש במטפורה של "טיפול זוגי" – לדמיין את הקשר שלה עם האשמה כקשר זוגי במשבר.

לאורך המפגשים חקרנו יחד את הדינמיקה שבין השתיים: כיצד אפשר לייצר כבוד הדדי בין המטופלת לבין האשמה? איך ניתן להקשיב זו לזו? כמו בטיפול זוגי, לא היה הכרח לאהוב או להסכים – אבל כן להסכים להישאר. כך, בהדרגה, היא למדה לשהות עם האשמה גם כשהחמלה לא הייתה נגישה לה.

אקט (ACT) מדגישה, שקבלה אינה מחייבת חמלה. אפשר להיות עם רגש מכאיב גם כשהלב סגור. קבלה לא דורשת אהבה או חום – לפעמים היא פשוט הפסקת המאבק.

שיחה עם האשמה

בהיבט הפרקטי, הזמנתי את המטופלת לדבר עם האשמה ב"שפת אני" (Rosenberg, 1999), כלומר, להביע את החוויה האישית שלה מבלי להשליך על הרגש עצמו. שאלתי אותה:

• איך את מתארת את הקשר שלך עם האשמה?

• מתי נפגשתן לראשונה?

• על מה אתן רבות?

ואת האשמה עצמה שאלתי:

• מה את מנסה לומר לה?

• מה את מקווה שיקרה אם היא תקשיב לך?

• איך זה מרגיש עבורך כשמתעלמים ממך?

לבסוף, שאלתי גם את עצמי כמטפלת:

• האם אני מוכנה באמת לשהות עם המטופלת ועם האשמה שלה, ללא מאבק?

• האם אני מאפשרת לעצמי לקבל את מה שעולה בי כשאני פוגשת את הדינמיקה ביניהן?

• מה חשוב לי במפגש הזה, ברגע הזה?

כך גיליתי שגם אני, לא פעם, דוחקת הצידה את האשמה של המטופלת. דרך המטפורה הזו נולד בי ערך חדש: לא לבחור צד, אלא להיות בעד המרחב הזוגי. לסמוך עליהן שהן יכולות לשהות יחד – ואולי אפילו זקוקות זו לזו.

לפעמים נופלים ואין מה לעשות / גבו וייס

לשמחתי המשפט "יציבות בעין הסערה", הופך לשכיח יותר בכתיבה בשנים האחרונות. מאמר קודם שלי "למצוא יציבות בעין הסערה", ספרי "בודותרפיה", והספר החדש (בהוצאת פרדס): "לעצור חנית במעופה", עוסקים בדיוק ברעיון הזה. 

בחלק זה של המאמר, אביא את הבנתי בנוגע למה יכול לעזור בתוך המפגש החשוף עם רגעי כאב ושבר אלו. אמקד את ההתייחסות אל החוכמה של ה-CFT, כפי שהועברה אליי בשנים של לימוד והדרכה אישית מד"ר כריס איירונס, וכפי שהמשכתי ללמוד ללא הפסקה מתוך מגע עם רבים אחרים אשר חיפשו מזור לתקופות אלו של כאב. 

אפתח עם אמירה שלפעמים נשכחת ולא מוזכרת בתוך הכתיבה וההוראה בתחום: לפעמים אין לנו מה לעשות! שום מדיטציה, שום תרגול ושום דרך לא עומדים לרשותנו. אנו רק נופלים, אנו מאבדים יציבות ואחיזה ומרחפים כמו בלון שברח מהיד, בודד וחשוף במרחבי שמי הגיהינום. 

ייתכן כי אמירה זו נשמעת תבוסתנית או שאינה עוזרת. מי לא יודע את זה? אך זה לא מדויק מתוך ה-CFT והפסיכולוגיה של החמלה. הסיבה היא, שאנו לא מסכימים באמת לקבל חולשה זו. אנו בהתנגדות, בשנאה לעצמי הרועד, מנסים בכוח, אפילו באלימות עצמית לשנות את המצב. מוכר לך? זה נראה במחול של שאלות עצמיות ורומינציות, מה קורה לי? מה יהיה איתי? איך שוב נפלתי? מה שווה כל התרגול הזה, כל הדהארמה המפוארת הזו? אך כאן בדיוק נמצא הרגע שאליו אנו יכולים להכניס את החמלה האמיתית. לא את החמלה לכאורה, או זאת שנראית כמו חמלה, אלא את החמלה החכמה והעמוקה, זו שמבינה באינטימיות כואבת ורגישה רגעים אלו. זו שרואה את הכאב ומרגישה את הרעד, אך אינה נבהלת, זו חמלה יציבה בתוך אי היציבות שיודעת שלפעמים אין מה לעשות, לפעמים עדיף להרפות, להיכנע, להפסיק להילחם, כמו דג שנתפס ברשת. אז הרפיה ועצירה אלו יכולות ברגע להפוך למגע חומל, לפעולה החומלת האמיתית. 

כשאני מלמד CFT אני תמיד מספר שבטיפול ממוקד חמלה שואלים שלוש שאלות בסיסיות. השאלה הראשונה היא: מה תהיה חמלה עבורי כרגע? 

השאלה השנייה היא: ועכשיו?

והשאלה השלישית? אתם כבר יודעים: ועכשיו??? 

החמלה נעה ומשתנה, היא אף פעם לא משהו מסוים הידוע מראש. למשל, אם אני יודע שלשבת למדיטציה מוקלטת, כשאני חש פחד וחרדה, עוזר לי, יכול להיות חכם לעשות זאת כשאתקל שוב במצב דומה. אך הנה, הפעם אני לא מסוגל לשבת, אני באי-שקט, מכה עם ידי בראשי, ושוכח מידי החמלה של קאנון. ואז מגיע החץ השני, איך לא, אני מיואש ומאוכזב מעצמי על שאני לא חומל על עצמי ויושב לתרגל, אני מתבייש בטיפשות שלי ובחולשתי. 

ייתכן מאוד שאם אצליח לשאול את השאלה הראשונה, מה באמת תהיה חמלה עבורי כרגע, אראה שזה משהו שונה לגמרי ממה שאני מכיר, שזה ממש לא לשבת למדיטציה. אם אוכל לעצום עיניים ולשאול את עצמי בכנות ועם שאריות האהבה שנותרו בי, אולי אגלה שחמלה כרגע היא פשוט להסכים שהסערה גדולה מדי כרגע, להסכים להיסחף ולהכיר בחוכמה ובצניעות את חולשתי, את גבולותיי, את המקום שבו אני נמצא כרגע בדרך. 

גילברט, מיסד ה-CFT, אומר ברוך ובחוכמה שכולנו נסחפים בזרם של חיינו האנושיים, חיים שלא אנו בחרנו עם מוחות שלא אנו עיצבנו (Gilbert, 2013). אני מאמין, כי הסכמה להיות במגע עם חולשה הוא אקט עמוק של חמלה, והוא הלב של הטיפול ממוקד חמלה, גישה אשר מתעקשת לעזור לנו לראות את הרעיעות שבנו, יחד עם הכוחות שבתוכנו. גישה שחרטה על דגלה לעזור לנו שלא לשקוע בבושה, אשמה וביקורת עצמית על רגעים של נפילה, על שלא הצלחנו לצאת מהאפלה. 

בשפה של אנשי ה-CFT זה יישמע בערך כך: אני יודע שאת בתוך כאב עצום כרגע, ואני יודע שאת מאוכזבת מעצמך, אך חשוב לי שתדעי שזה קורה לך כי את חלק מהאנושות, חוויות אלו הן שמאפיינות אותנו, בני האדם. חשוב לי שתאמיני לי כשאני אומר לך, שזו ממש לא אשמתך שזה קורה לך. אף אחד מאיתנו לא בחר לקום בבוקר עם רעד במפתח הלב. לא היה רגע בחייך שבו בחרת את חוויות הילדות הכואבות שחווית, או שהמוח שלך יפעיל את המחשבות הסוערות בכזאת עוצמה. כמו שאמר הבודהה, הכאב ישנו, הוא חלק ממה שקורה לכולנו, אך אולי אפשר להניח את הרצון הכול כך חזק לשנות, לצאת מהביצה, להרגיש כבר טוב. 

אם תרפי, זה לא אומר שאת לא רוצה להרגיש טוב, כולנו רוצים זאת לעצמנו, ואני רוצה זאת עבורך. אך זה כן אומר שאת מפסיקה לירות חיצים נוספים על עצמך, ומאפשרת לעצמך לסבול, מאפשרת לעצמך להיות מי שאת כרגע, לחוות את כל מה שקורה באמת, להיות ברגע יקר של מיינדפולנס, של מגע אינטימי עם עצמך ועם הכאב והאפלה. זו החמלה האמיתית כרגע, זו תחילת הדרך לריפוי. ריפוי מתוך הסכמה להיות מי שאת, ריפוי מתוך חוכמה, קבלה וחמלה. 

סיכום

במאמר זה הובאו שלוש גישות טיפוליות שמציעות דרכים שונות להתקרב לאיום כדי להשתחרר ממנו. מעבר לכלים ולרציונל הייחודי של כל גישה, ניתן לראות את עצם האפשרות לפנות במודע לעבר מחוזות מאיימים כשילוב בין השראה לטכניקה.

השראה – כי נדרש אומץ כדי לבחור להתקרב לרגש שמפחיד אותנו, ונוכחותו של אדם אחר שכבר עשה זאת, בין אם מטפל, מורה או חבר, עשויה להעניק לנו את הכוח להתנסות בכך בעצמנו.

טכניקה – כי לצד הכוונה והאומץ, יש חשיבות לכלים ולמסגרות שמאפשרות לעשות את הצעד הזה באופן שמחזיק אותנו, בין אם דרך קבלת הכלים של אקט, טיפול ממוקד חמלה או פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

התקרבות לרגש מאיים אינה פעולה אינטואיטיבית, אך כפי שראינו בשלוש הגישות שהוצגו, היא זו שמאפשרת שינוי אמיתי. כאשר השראה וטכניקה משתלבות יחד, נוצר המרחב שבו אפשר להעז, לפגוש את הפחד ולגלות שאנו יכולים לנוע דרכו – ואפילו לצמוח ממנו.

מקורות

קובלסקי, ר', רז, נ', וקיסרי, ש' .(2019) היכל המראות על הבמה: פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מרכז אמילי סגול למחקר בטיפול באומנויות, אוניברסיטת חיפה.

Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (1999). Acceptance and commitment  therapy: An experiential approach to behavior change. Guilford Press.

Hayes, S. C., Levin, M. E., Plumb-Vilardaga, J., Villatte, M., & Pistorello, J. (2013). 

Acceptance and commitment therapy and contextual behavioral science: Examining the progress of a distinctive model of behavioral and cognitive therapy. Behavior Therapy, 44(2), 180-198. https://doi.org/10.1016/j.beth.2009.08.002

Gilbert, P. (2013). The compassionate mind. Robinson.

Kowalsky, R., Raz, N., & Keisari, S. (2022). An introduction to psychotherapeutic 

playback theater: Hall of mirrors on stage. Routledge.

Rosenberg, M. B. (1999). Nonviolent communication: A language of life. Puddle Dancer Press.

Salas, J. (1993). Improvising real life: Personal story in playback theatre. Tusitala Publishing.