top of page

הרגשות העוכרים

תמונת הסופר/ת: ד"ר נטע דבירד"ר נטע דביר

מתוך הספר: "נזירים מדברים" מאת ד"ר נטע דביר.



ניתוח הראיונות

אמצעים לשיכוך הסבל ולהכחדתו


הדהרמה (הדרך שלימד הבודהה) מנסחת מתכון מפורט לזיהוי הסבל ולהכחדתו. ההתעוררות היא יעדה של הדרך, ומהותה קץ הסבל הקיומי על כל רבדיו, מתוך כוונה לסייע לכל היצורים החיים להשתחרר מסבלם. על כן מתמקדים גם סיפורי החיים של הנזירים בסבל שחוו בעברם. הם מייחסים אותו בעיקר לתחושות של בדידות, ניכור, חוסר שייכות ודיכאון.

הבודהיזם הטיבטי מתאר שלושה סוגים עיקריים של דוקהה: הראשון הוא הסבל הגלוי – כמו מחלות, זִקנה ומוות, מפגשים עם מצבים לא נעימים, פרידה מאנשים אהובים או אי השגת דברים שאנו רוצים; השני מתאר את הסבל הנובע מן הארעיות המאפיינת את עולם התופעות, והוא עולה מן האחיזה שלנו בחוויות מענגות שמטבען הן חולפות; הסוג השלישי של סבל נובע מאי הבנת טבע המציאות, דהיינו מן הבּוּרוּת. זוהי התפיסה השגויה של העצמי ושל התופעות, המשקפת סבל השרוי בַּכּול כל עוד אנו תופסים את עצמנו בצורה שגויה.


עבודה עם כעס

הכעס הוא אחד הרגשות העוכרים העיקריים. הוא מעוות את התפיסה ומניע אותנו לבצע פעולות שליליות ופוגעניות כלפי סביבתנו. בהתאם תופסת העבודה עם הכעס חלק נכבד מסיפורי החיים של הנזירים. הם מתארים דרכים אחדות שבאמצעותן הם מתמודדים עם הכעס ומחלישים אותו, בעיקר מול אדם אחר אשר פוגע בהם.

דרך אחת לעבודה עם כעס שאותה תיארו הנזירים היא חשיבה על הריקות, כלומר על היעדר עצמי נפרד וקבוע, וזאת במטרה "לפרק" את חוויית העצמי המוצקה שמתחזקת כאשר כועסים. הם מתארים כיצד, כאשר עולה בתוכם הכעס הם עוצרים ומתבוננים בו, ובעזרת הרהור על הריקות הם מטילים ספק בתקפותו.

הנזיר מייקל מתאר כיצד כאשר הוא חווה אי-שקט וכעס, הוא מזהה שמקורו באגו שלו, בתפיסת העצמי האשלייתי והנוקשה שלו. הוא מספר על מקרה שבו קיבל יחס מעליב מאחרים, ובמקום להגיב הרהר על נושא הריקות: "אני אומר לעצמי שהחשיבות הגדולה שאני שם לעצמי, כאילו אני מרכז העולם וכל העולם צריך לשים לב אליי, היא איזה מין אשליה שנמצאת רק בתודעה שלי. בעצם אני רק שם. אני בעצם איזשהו שם שהחברה שמה עליי.


המחשבה על כך שהעצמי קיים רק בתלות לתודעה שתופסת אותו, החלישה בדוגמה זו את הממשות שמייקל ייחס לעצמו ולעלבון שחווה.

הנזירים נעזרים גם באמונה בחוק הקרמה כאשר מתפתח בהם כעס כלפי אדם אחר שפגע בהם. הנזירה סופיה אומרת: "אני גם כבר לא נפגעת כל כך כשאנשים מפגינים כלפיי התנהגות שלילית. זה כך משום שאני מבינה מאיפה הכול נובע. זאת הקרמה שלי שגורמת לכך שיתנהגו אליי ככה. והאדם האחר, גם הוא באותה הסירה. אנחנו פשוט מובלים על ידי הרגשות השליליים שלנו, ואין אפילו אדם אחד שבאמת היה רוצה להיות רע".

כתרופת-נגד לכעס, הנזירים עובדים על פיתוח חמלה כלפי הפוגעים, המתבטאת בדאגה כנה כלפי אדם שיוצר קרמה שלילית בכך שהוא פוגע בהם.


הנזיר אדם, למשל, מתאר אנקדוטה שבה צפרה לו מונית בזמן שהלך במורד הגבעה, ולפני שהספיק לזוז מהדרך נשלחו מהמונית זוג ידיים ודחפו אותו לצד הכביש: "בזמן שזה קרה, לא חשבתי על עצמי. חשבתי רק על האיש הזקן המסכן שישב במונית והייתה לו הקרמה לדחוף נזיר. טוב שזה הייתי אני ולא הדלאי לאמה. בכעס שלו הוא יצר משהו שיחזור אליו בצורה קשה בחיים הבאים שלו או בשבוע הבא. המסכן הזה. אז אמרתי לעצמי שאתפלל עבורו". הדאגה לנהג המונית בשל הקרמה השלילית שיצר והתפילה למענו החליפו את הכעס שיכול היה להתעורר כתגובה לפגיעה בו.

הנזירה סופיה מתארת כיצד, בעזרת תרגול ההיטהרות, נעשתה מודעת יותר לחסרונותיהם של אחרים ובו בזמן רמת השיפוטיות והכעס שלה כלפיהם יורדת: "בדרך כלל, אחרי שבועיים של ניו-נה [תרגול היטהרות אינטנסיבי הכולל צומות] הייתי מרגישה באמת... שאני יוצאת החוצה ואני יכולה לראות את הדברים השליליים באנשים. אבל אני לא כועסת עליהם יותר, אני לא... מבקרת אנשים כל הזמן... אני עדיין יכולה לראות שמה שהם עושים לא טוב, אבל זה לא מביא אותי לכעס. ואם הייתי יכולה לעשות משהו עבורם הייתי עושה, כיוון שאני רואה שהם עושים את כל הדברים בגלל שהם לא מאושרים... זה לא רק מגביר את החמלה שלך, כי החמלה כבר שם. אבל זה מאפשר לחמלה לעבוד. כי החמלה תמיד מכוסה בביקורת וכעס. ואני מדברת על חמלה כלפי אנשים שליליים, אני לא מדברת על חמלה כלפי קורבנות". 

דווקא הראייה הבהירה יותר של השליליות של האחרים מעוררת אצל הנזירה סופיה את החמלה ואת הכמיהה שלה לעזור להם, בניגוד לכעס ולשיפוטיות שחוותה בעבר.


עבודה עם אשמה וכעס המופנה כלפי העצמי

הנזירה סופיה מסבירה בצורה בהירה ונוגעת את תפיסתה לגבי רגש האשמה: "אשמה זה דבר איום. זה באמת נורא, וההיטהרות פועלת כתרופת-נגד מצוינת לאשמה. אם את עושה משהו בקשר לזה, האשמה נשארת בעבר. והרי האשמה תקועה בעבר. היא לא יכולה להסתכל לעבר העתיד. האשמה עיוורת בנוגע לעתיד ומסרבת לשחרר. היא משחקת עם האגו, ורק מעצימה אותו באמצעות המסרים שהיא מעבירה, כמו: 'אוי, אני כל כך רעה.' אנחנו אפילו לא חושבים על האדם האחר כשאנחנו חשים אשמה. אנחנו חושבים רק על עצמנו".

ניתן לזהות כמה דרכי התמודדות של הנזירים עם רגשות האשמה והכעס העצמי שעולים בהם.

הנזיר דניאל מתאר בחלק נרחב מהריאיון רגשות של אשמה כלפי המורה והקהילה, שלאחר שמונה שנים במחיצתם החליט, למורת רוחם, לעזוב. הוא מתאר כיצד התמודד בעבר עם מצב דומה של פרידה טעונה ורוויית אשמה מבני משפחתו, שאופיינה בביטויי תוקפנות וכעס הרסניים כלפיהם. בעזיבתו את הקהילה החליט לנסות להתמודד בדרך בונה יותר עם רגשות האשם שעלו בו, ולהימנע מביטויי זעם כלפיהם על שאינם משחררים אותו. הוא גייס תרופות-נגד לכעס, והתחבר לרגשות חיוביים של הוקרה ואהבה עמוקה כלפי המורה שלו ובני הקהילה. למרות כעסם כלפיו הוא שלח מתנות לקהילה ופעל לשמור על קשר חם ואוהב עמם.

דניאל ניסה להתמודד עם רגשות האשם גם על ידי תרגול מדיטציה בקורס ממושך. הוא הציב לעצמו מטרה לעצור, להתבונן ברגשותיו ולפתח מודעות צלולה יותר לגבי תחושותיו. בסיומו של הקורס חש שעוצמת רגשות האשם והכעס העצמי פחתה, והוא החליט להמירם בפעולות התנדבות למען נזקקים.

הנזירה סופיה מתארת תחושות אשמה סביב מותו של המטפל שלה לשעבר, שלאורך השנים פיתחה עמו קשר קרוב. בשנות חייו האחרונות נראה כי התחלפו התפקידים בקשר ביניהם. סופיה הייתה אז חזקה יותר, והיא זו שדאגה לו וטיפלה בו. כאשר חלה ולקה בשטף דם במוח, היא לא הספיקה לבקרו משום שלימדה בקורס מדיטציה והרגישה אשמה משום שביום המחרת היה כבר מאוחר מדי. עם זאת, סופיה דאגה לא לשקוע לתוך רגשות האשמה והרחמים העצמיים. היא פיתחה יכולת להתבונן ברגשות שלה, ופנתה לתרגול של הבודהה המרפא תוך שהיא מחזקת את עצמה ואת דרך ההתמודדות שבחרה: "צאי מזה, את נמצאת במקום הנכון ביותר להתפלל עבורו בגלגול הבא... במקום להצטער ולרחם על עצמך ולהרגיש אשמה, כדאי שתעשי זאת". הדיבור העצמי דחף אותה להחליף את רגשות האשם בפעולה חיובית ומועילה למען האדם שכלפיו חשה אשמה.

הנזירה סופיה סיפרה גם על אישה ששיתפה אותה באשמה קשה שחשה לאחר שנענתה לבקשת אמה החולה בסרטן סופני לסייע לה למות בעזרת תרופה במינון גבוה. הנזירה נתנה לה תרגול של שחרור בעלי חיים המהווה תרופת-נגד לאשמה, ובמסגרתו הן קנו יונים שעמדו לפני שחיטה ושחררו אותן תוך אמירת מנטרות. היא מתארת את ההשפעה החיובית והמשמחת של טקס השחרור על התודעה, אשר מאפשר תנועה מחוויית עצמי שלילית ופוגענית אל חוויית עצמי מיטיבה ומצילת חיים.


הנזיר אדם מתאר כיצד הוא נעזר בתרגול ההיטהרות על מנת להמיר את רגשות הכעס העצמי בקבלה עצמית. תהליך זה התאפשר בעזרת תרגול ההיטהרות, שבמהלכו, כאמור, מזהים את ההתנהגויות השליליות ומבטאים כלפיהן חרטה כנה. במהלך התרגול ובעזרת ההתבוננות העצמית, הכעס העצמי מומר לכדי פיתוח תחושת חרטה אל מול טעויות, ולגיבוש החלטה נחושה שלא לחזור עליהן. פיתוח החרטה והתחושה של אדם שהוא יכול לתקן את טעויותיו סיפקו לו תחושת כוח ויכולת, בניגוד לעמדת העבר של כעס עצמי שהחליש אותו והוביל לתפיסה עצמית שלילית.


עבודה עם דיכאון וחרדה

הנזירים מתארים תקופות משבר בחייהם שבהן חוו דיכאון וחרדה קשים. הם מתארים שתי דרכים מרכזיות להתמודדות עם רגשות אלו. הראשונה: זיהוי התגובה הקשה והרגשות השליליים בתודעתם, ועצירה לפני שהם מגיבים ומבטאים אותם כלפי חוץ. הם נעזרים בתרגול מדיטציה ובחשיבה על חוק הקרמה, ומהרהרים בתוצאות ההרסניות של התגובות השליליות שלהם. השנייה: הם בוחרים לנקוט פעולה חיובית שנוגדת את הרגשות ההרסניים שחוו.

הנזיר דניאל התמודד עם תקופת המשבר הקשה בחייו, שבמהלכה חווה דיכאון, ייאוש וחוסר אונים אשר לוו בפגיעה ממשית בתחושת הערך העצמי שלו ובביטחונו העצמי. דניאל התמודד עם הרגשות השליליים שחווה בדרכים שחלקן תוארו בפרקים הקודמים. כזכור, הוא עצר את הדחף לפגוע בעצמו בעזרת המחשבה על התוצאות הקרמתיות של התנהגות זו; הוא ביצע בהתמדה טקס פשוט של הקדשת קעריות מים לבודהה, שהיה מותאם לכוחותיו המדולדלים באותה התקופה. האמונה שהוא צובר באמצעותו קרמה חיובית העניקה לו תחושה חיובית כלפי עצמו, ותחושה זו הייתה תרופת-נגד לתחושות הדיכאון והכעס העצמי.

כנוגדן לדיכאון ולחוויית העצמי השלילית שהתעוררו בו עם המודעות הגוברת להתנהגותו האגרסיבית, הוא פנה ללימודי סיעוד וטיפל במסירות בחולים מאושפזים במצב קשה. העבודה היומיומית הפשוטה שבמסגרתה הגיש עזרה לאחרים נזקקים, העמידה את צורכיהם של האחרים ברמת חשיבות גבוהה יותר.

כך הוחלשה רמת החשיבות שייחס לעצמו וסופקה לו תחושת משמעות וערך.


הנזיר מייקל מתאר כיצד כאשר הוא חווה דאגה ופחד הוא מאמץ את אמירתו של המלומד שנטידווה: "אם אני מודאג לגבי איזו סיטואציה או משהו וחושב, 'אוי, מה יהיה,'? אני עונה לעצמי, 'אתה יכול לשנות את זה? אז תשנה. אתה לא יכול לשנות? אז בשביל מה אתה דואג"'?


עבודה עם יהירות וגאווה

היהירות בבודהיזם משמעה אחיזה בתפיסה שה"אני" וה"שלי" הם בעלי ערך וחשובים יותר משל האחרים. האדם היהיר מרגיש את עצמו נעלה על אחרים וחש בוז כלפיהם. במצב רגשי של יהירות אנו גם טועים בהערכת האיכויות שלנו וגם לא מכירים בתכונות הטובות ובכישורים של אחרים. לרוב, היהירות מופיעה במקביל לקושי להכיר בפגמים שלנו עצמנו. זהו ביטוי לעיוות בתפיסת המציאות שלנו הנמצא בבסיס כל הרגשות העוכרים.

הנזירה סופיה סיפרה שהתבוננה מקרוב בתודעתה, וזיהתה שגם כאשר היא מתרגלת נדיבות ונתינה מתעוררת בתוכה גאווה: "פתאום אני מתחילה להיות מאוד גאה בעצמי על תרגול הנתינה, ואני רוצה שאנשים יהיו מודעים לכך שאני מאוד נדיבה... פעולות חיוביות מקפיצות את האגו שלנו שדורש לקבל תמורתן הכרת תודה, בעוד שלמעשה זה בדיוק הפוך". הנזירה סופיה מזכירה לעצמה שוב ושוב את התפיסה הבודהיסטית, שאומרת שאנחנו הם אלו שצריכים להודות לאחרים, משום שבעצם קבלת העזרה שלנו הם מאפשרים לנו לטהר את הקרמה השלילית שלנו ולתרגל את נדיבות הלב. תפיסה זו מסייעת לה בהחלשת רגשות הגאווה והיהירות. כמה לא פשוט לפתח את יכולת הנתינה הטהורה ללא נוכחותו של העצמי הגאה על כך, וללא כל ציפייה לתמורה.


הנזיר דניאל סיפר שחש בעברו גאווה ועליונות כלפי נשים, ותפס אותן כנחותות וכאובייקטים לניצול. הוא סבר שהיוהרה, שלקה בה בעבר באופן כללי ולא רק כלפי נשים, סייעה לו לחזק ולו במעט את תחושות החולשה והערך העצמי הירוד שלו. את העבודה על יהירותו כלפי נשים התחיל בעזרת המורה הראשונה שלו, ששיקפה עבורו את היהירות שלו בכל פעם שזיהתה ביטוי שלה. כתרופת-נגד ליהירות היא הציעה לו לגייס תפיסה בודהיסטית חלופית, שוויונית יותר, בין גברים לנשים.

בהמשך הדרך פעל בכמה חזיתות כדי להחליש את יהירותו. תרגול היטהרות של השתחוויות סימל עבורו התנצלות כנה כלפי אחרים שבהם פגע; באמצעות תרגול היטהרות אחר (וג'רסטווה) זיהה את נטיותיו השליליות וביטא חרטה עליהן. הוא מתאר כיצד מצד אחד הוא מתוודה ומטהר את נטיותיו השליליות, ומצד שני לומד לאהוב את הטעויות שלו משום שהן עוזרות לו להיות מודע יותר לחולשותיו, והדבר גורם לו להיות צנוע יותר. כך הוא מרגיש אנושי יותר, בניגוד לנטייה הגאוותנית שאפיינה אותו בעבר.

צורת עבודה נוספת כתרופת-נגד ליהירות שלו הייתה תרגול ההקדשה. הוא אימץ את הגישה הבודהיסטית שבה העניק לאחרים כל דבר – קטן כגדול – מתוך תחושת כבוד, כאילו הוא מקדיש כל דבר לבודהה עצמו. הוא מתאר כיצד גם כשהציע סיר לילה לחולה, הוא עשה זאת בתודעה מכבדת, כאילו הוא מקדיש זהב לבודהה. תרגול זה השפיע באופן חיובי מאוד על התודעה שלו. זוהי דוגמה לשינוי תודעתי שניתן ליישמו ביומיום, בעזרת המודעות שלנו לכבוד ולצניעות שמתוכם אנו מעניקים לאחרים.

הנזיר מייקל מתאר עבודה על רגש היהירות במסגרת הקשר עם המורה שלו, שאותה הוא מתאר כאדם קשה ורווי ביקורתיות ותוקפנות. מייקל התקשה להתמודד עם הנוקשות שלה כלפיו והרגיש שהיא מתעללת בו. גם כשניסה להתנהג בצורה ראויה, הנזירה "קטלה" אותו לדבריו. בתגובה הרגיש חסר ערך מולה וחסר אונים מול כעסה. הרגשות השליליים שעלו בו עוררו תחושת עצמי מוצקה, שאותה הוא מגדיר כ"אגו פגוע." מייקל מסביר שהתנהגותה של המורה שלו נבעה מהרצון שלה "לשבור לו את האגו" ולשנות את דפוסי האישיות הנוקשים והיהירים שלו: "היא עשתה את זה בשבילי. היא הייתה צריכה ללמד אותי. היא אמרה: ׳אתה יותר מדי נוקשה, אתה יותר מדי עקשן, אני צריכה לכופף אותך, אני צריכה לשבור אותך".'


סלידה מאירועים בלתי רצויים

בכל סיפורי החיים ניתן לראות כיצד בעברם נטו הנזירים שלא לקבל את קיומה של מציאות לא רצויה, ולשאול "למה זה קורה לי."? נראה כי עברו תהליך הדרגתי של קבלת האירועים השליליים והבלתי רצויים בחייהם, בניגוד לנטייתם בעבר לדחות אירועים כאלה.

הנזיר אדם מתאר תהליך שעבר נוכח מצבי חיים שליליים, מסלידה לקבלה. הוא מספר כיצד נכנס לאוזנו חרק גדול ונשאר בה ארבעה ימים שבמהלכם סבל מכאבים עזים. הוא אמר לעצמו: "קבל את הכאב. בזמן כלשהו בעבר כנראה הכאבת למישהו באוזן, או עשית משהו אחר שבגללו אתה חווה כעת דבר כזה". האמונה שהמקור לסבל נמצא בו, ושהוא כנראה גרם בעבר לכך שמישהו אחר יסבול, מסייעת לו לקבל את הכאב ומחלישה אצלו את התגובתיות כלפי הכאב, מה שהבודהה כינה "החץ השני של הסבל."


תהליך של התייצבות רגשית

הנזירים מתארים ירידה בתנודות הרגשיות ועלייה ביכולת להתבונן ברגשותיהם בלי להזדהות עמם. מייקל מתאר תמונה של היחלשות הרגשות ההרסניים בתודעתו, ובמקביל תהליך של התייצבות כללית במצב רוחו. לדבריו פוקדים אותו פחות גלים של דיכאון, והוא מפתח עמדה שקולה ומקבלת יותר כלפי המתרחש בחייו: "ה'-וואו פקטור' נעלם. פחות עליות ומורדות, וה... כאילו, 'וואו' ודיכאון, וואו... זה כאילו נעלם... לטוב ולרע, מה שבא ברוך הבא, פחות או יותר". תיאור זה יכול להצביע על תחילת התפתחותה של אחת מן האיכויות הבודהיסטיות הנעלות ביותר בדרך לשחרור – האּוֶּפְקַהא, שמעידה על תודעה המבטאת יציבות פנימית עמוקה לנוכח אירועים פנימיים וחיצוניים.

באופן דומה, הנזירה סופיה מדווחת שבעזרת התרגול הבודהיסטי היא מבחינה בשינוי בעולמה הרגשי. היא עדיין חווה פחד וייאוש, אך הם נמשכים פרקי זמן קצרים מאוד. לדבריה, שוב אינה זקוקה לטיפול פסיכולוגי על מנת להתמודד עם עולמה הרגשי, ובמקומו היא נעזרת בכלים הבודהיסטיים על מנת לפרק ולהבין את הבעיות שלה ולהיות המטפלת של עצמה. סופיה מתארת את השינוי שעברה מזווית ראייתו של חבר ותיק שלה שאמר לה: "את השתנית כל כך הרבה, עכשיו הייתי יכול לחיות איתך."...

מעבר לכך, היא מזהה אצלה השתוקקות לאהבה. לא כפי שחוותה בעבר, בדמות צורך שאחרים יאהבו אותה, אלא כמיהה לפתח יכולת לאהוב אחרים בדרך הנכונה. זאת משום שהיא מבינה ומכירה בכך שזהו הטבע שלה. היא מרגישה שהיא מסוגלת לעבוד על עצמה, על האשליות ועל הרגשות השליליים שלה. היא יכולה להיות מאושרת יותר עוקלה ונוחה יותר כלפי האחרים. ומשהיא עושה צעד בכיוון הזה, היא מתמלאת באושר.

דניאל מספר שמאז התמסר לדרך הרוחנית נרגעו תחושות החרדה שאפיינו אותו בעבר. הוא נטה לחוש דאגה בנוגע לעתידו ולגבי בחירת הכיוון שלו בחיים, ואילו כיום, אף שהוא עדיין לא יודע מה יקרה לו בעתיד, יש לו אמונה וביטחון בכך שהוא "יהיה בסדר." גם האמון שהוא נותן במוריו הרוחניים מספק לו תחושת ביטחון: "אני מרגיש יותר ויותר שדברים קורים כפי שהם אמורים לקרות. ואני מרגיש יותר ויותר שחיי הם בידיו של הדלאי לאמה".


דיון

טיפוח גינת התודעה


המחויבות לתרגול הבודהיסטי לא מסתכמת עבורי בשעת מדיטציה יומית על הכרית. אירועי היומיום מעוררים רכבת בלתי פוסקת של תחושות ורגשות, ורבים מהם מבטאים לצערי דאגה ואי-נחת. למשל, הכעס שמתעורר בי אל מול אדם שנדחף בתור בחנות, או התערערות פנימית שאני חווה בעקבות הערה פוגענית שמטיח כלפיי מישהו. באותם רגעים התודעה מיטלטלת ונדמה שנעדר ממנה כל סימן לחמלה ולאיזון. על כן, התרגול עבורי הוא מחויבות להתבוננות מתמשכת בתודעה. התבוננות זו חיונית במיוחד גם באותם רגעים שבהם הרגשות העולים בתודעה גוררים הזדהות עמוקה וטלטלה, המקשים על אותה התבוננות.

הנזירים מתארים עבודה תודעתית מתמשכת ויומיומית במפגש שלהם עם המציאות — החיצונית והפנימית. תשומת הלב והכבוד שמתוכם מקדיש הנזיר דניאל את סיר הלילה לחולה הקשיש כאילו היה הבודהה עצמו, סייעה לי לשים לב לתודעה שמתוכה אני מעניקה לאנשים דברים. הסתכלותה האמיצה של הנזירה סופיה על תודעתה והזיהוי כי בנתינתה חבויות גאווה וציפייה להכרה, סייעו לי לבחון את תודעתי ולזהות בה רגשות דומים.


הבודהיזם הטיבטי פורט לפרטי פרטים את הדרכים לעבוד עם הרגשות העוכרים. הוא מדמה את התודעה לגינה שבה האדם בוחר אילו צמחים לטפח ואילו לעקור. לפי גישה זו, אם נטפח ברמה יומיומית את הרגשות החיוביים, הרגשות השליליים יופיעו בתודעה פחות ופחות, עד שלבסוף ייכחדו. קל להבחין כאן בצדקת הדרך: אם נתבונן בתודעה באותם רגעים שבהם אנו חווים חמלה ואהבה, נבחין על נקלה שהכעס והאשמה אינם נוכחים אז בתודעה. לכן, ככל שנטפח בשגרת היומיום את הרגשות החיוביים, צפויים הרגשות השליליים להתפוגג מן התודעה באופן טבעי.

רגשות עוכרים מעכירים את ראיית המציאות כפי שהיא. כלומר, הם מסלפים את תפיסת המציאות ובכך מעמיקים את הבּוּרוּת. הבודהיזם קובע שהם אינם חלק אינהרנטי של התודעה, ולכן ניתן להשתחרר מהם. דרך אחת לעבוד עם הרגשות העוכרים היא, כפי שראינו, גיוס תרופות-נגד לאותם רגשות. אם נטפח סבלנות בתודעתנו, רגש הכעס יופיע בה פחות ופחות. ואולם הדלאי לאמה הסביר כי העבודה עם רגשות הרסניים בעזרת תרופות-נגד היא כלי זמני בלבד, אשר מתמקד בתסמיני הבעיה ולא בשורשיה. זאת משום שגיוס תרופת-הנגד אינו מחייב הבנה עמוקה של טבע המציאות, שפירושה עקירת הרגש העוכר השורשי — הבורות.

על כן מדיטציות על ריקות, החותרות להכרה ישירה בהיעדר עצמי נפרד וקבוע, הן אשר יובילו בסופו של דבר להכחדת הרגשות העוכרים. הנזיר וסופר רבי המכר מאתיה ריקאר הסביר כי במהלך מדיטציה על ריקות, האדם חוקר את טבעם הראשוני של כל הרגשות השליליים, מגלה שהם אינם מוצקים וממשיים במהותם ומכיר בריקות שלהם. מהלך זה מסייע למודט למוטט את החוויה המוצקה של הרגשות השליליים כולם.

ובינתיים, עד להכרה הישירה בריקות, יוכל המתרגל להחליש את הרגשות העוכרים בתודעתו בכמה דרכים. דרך אחת היא זו שבה תיאר ריקאר את השפעת עצם ההתבוננות ברגשות העוכרים ככזו שגורמת לרגש ההרסני לאבד מכוחו. בין בתרגול מדיטציה פורמלי ובין בשגרת היום, מתוך נוכחות רציפה של מבט מתבונן ורפלקטיבי בתודעה, המתרגלים מזהים את הרגשות העולים בתודעה ואת התגובות האוטומטיות הנובעות ממנה. ריקאר התייחס אף הוא לגיוס תרופות-נגד לרגשות השליליים, והסביר כי לא ניתן לחוש בו זמנית שנאה ואהבה כלפי אותו אובייקט, וכי על כן מהווה האהבה תרופת-נגד לשנאה. תרופות-הנגד לקנאה הן ההערכה להישגיהם של אחרים, ומודעות עצמית של המתרגל לפגמיו אשר מפתחת בו ענווה. הנזיר אדם, למשל, פיתח רגשות של דאגה וחמלה כלפי נהג המונית שדחף אותו, ורגשותיו פעלו כתרופת-נגד לכעס ולשנאה.

המסורת הטיבטית מציעה דרך נוספת להחליש את הרגשות העוכרים, באמצעות פעולה חיובית אשר מנוגדת להתנהגות השלילית. דרך זו מעניינת במיוחד לטעמי בשל הקלות שבה ניתן ליישמה אם רק נחשוב על כך. התנועה מחוויית חוסר ערך או אשמה לחוויה של ביטחון עצמי וטוב פנימי, נמצאת לפעמים במרחק פעולה פשוטה. למשל, בלחיצת כפתור אפשר לתרום כסף לארגון סיוע ברגע שבו אנו חשים חסרי ערך ותועלת. נתינה היא כוח רב עוצמה, המחולל תנועה נפשית לעבר תחושת משמעות.

שנטידווה התייחס לרגשות העוכרים כאל אויבים, משום שלדבריו תמיד תהיה להם השפעה הרסנית על האדם או על סביבתו. רגש עוכר המופיע בתודעה תמיד יעוות את תפיסת המציאות ויגרום אי-נחת. בטקסט "המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה" ((Bodhicharyavatara כתב שנטידווה כי בשלב הראשון של אימון התודעה מיועד המתרגל להבין את טבע הרגשות העוכרים; בשלב השני עליו להכיר מקרוב את אופן תפקודם של הרגשות העוכרים העיקריים; בשלישי מיועד המתרגל להרהר במגרעות של הרגשות העוכרים, דבר שיחזק את המוטיבציה שלו להכחידם. תהליך זה משמעו לא רק לימוד שיעורי הבודהה המוקדשים לתפקודם של הרגשות העוכרים, אלא אף הסתכלות של האדם פנימה, על עצמו. באמצעות מדיטציה אנליטית הנעזרת באינטלקט, יזהה אז המתרגל את מאפייני הרגשות העוכרים ואת מגרעותיהם.


בקרב מתרגלים רבים עולה שאלה הנוגעת לעיתוי הנכון לעבודה על הרגשות העוכרים. האם נכון לעבוד על החלשתם לפני שעלו בתודעה, בזמן שהם נוכחים בתודעה, או שמא אחרי שחלפו? לפי המסורת הטיבטית, שיטת העבודה של המתרגל המתחיל היא להבחין ולחקור את הרגשות השליליים רק אחרי שהוא חווה אותם. למשל, המתרגל יבחין כיצד שנאה כלפי אדם אחר גרמה סבל לו ולאחרים, ויהרהר בכך. בשלב הבא, המתרגל יתעמת עם הרגשות ברגע שהם עולים בתודעה, וכך יוכל לעצור את שרשרת המחשבות שעלולה לגרום לו להגיב בצורה שלילית. במקרה זה הוא יזהה את הרגש ההרסני ברגע שיופיע בתודעה, יחקור אותו ויגלה שטבעו האמיתי הוא ריקות.

בהתאם תיארו ארבעת הנזירים את העבודה התודעתית שלהם עם הכעס בעזרת מחשבה על ריקות. הנזיר מייקל, למשל, תיאר כיצד כעסו התפוגג בעקבות מחשבה על ריקות. הוא חשב על כך שהעצמי הפגוע והנעלב שהתעורר בו ברגע הכעס מתקיים אך ורק בתלות לתודעה שתופסת אותו, מה שעזר לו להחלישו. באופן דומה תיאר ריקאר את אחת הגישות הקלאסיות בתרגול הבודהיסטי, אשר מציעה למודט להביט ישירות בכעס ולשאול כמו מה הוא נראה והיכן הוא ממוקם בגוף. המתרגל יגלה כי הוא חווה את הכעס כמשהו חזק מאוד, כאילו מישהו תוקע חרב בבטנו. זוהי חוויה עזה ועמוקה שמעוותת את תפיסת המציאות. וכפי שהנזיר מייקל תיאר, ככל שמתבוננים בכעס הוא מתפוגג ונעלם. כשמסתכלים בו בכנות, הוא מאבד את כוחו.

לורנס קריסטנסן Christensen) ,(Laurence פסיכואנליטיקאי מהזרם ההתייחסותי ומורה למדיטציית זן, מתאר במאמרו טיפול באדם הסובל מדיכאון וחרדה, תוך שילוב תפיסות בודהיסטיות ופסיכואנליטיות בעבודה הקלינית שלו. הוא סיפר כיצד, במהלך מדיטציות, חווה המטופל את רגשותיו השליליים ואת האמונות השגויות שלו כלפי עצמו ללא שיפוטיות וללא תגובה. הוא ראה את האמונות והרגשות השליליים כחלק מדפוס של אנרגיה המשתנה מרגע לרגע, שאותה הוא נטה לזהות כעצמי הקבוע שלו. דרך המודעות לטבע הארעי של העצמי חווה המטופל ישירות את דפוסי העצמי כתלויים באינספור אנשים, פעולות ונסיבות. הכרה זו, שעלתה במהלך המדיטציות, סייעה לו לפתח גמישות, חופש וחמלה בחייו — הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים.

במובן מסוים מתארים הנזירים כיצד עברו באמצעות תרגול המדיטציה תהליך תרפויטי דומה לזה שמתאר קריסטנסן. הנזירים למדו את עקרונות התרגול במסגרת קשר בין מורה לתלמיד, והפנימו  ופיתחו  בעזרת  המדיטציה  את  היכולת  להתבוננות עצמית לא שיפוטית. התבוננותה של הנזירה סופיה בפחדיה, או של הנזיר דניאל ברגשות האשם שלו, סייעו להם לחוות אותם כאירועים חולפים בתודעתם, ולהחליש את מידת ההזדהות שחשו עמם. במונחים של אנגלר, תמונת העצמי שלהם — כ"פחדנים" או "אשמים" — נחלשה בעזרת ההתבוננות המדיטטיבית הלא- תגובתית ברגשות אלה. תמונת העצמי מספקת לאדם תחושה של המשכיות וביטחון, אולם היא ממשית כייצוג בלבד. במישור האונתולוגי המוחלט, 'העצמי הפסיכולוגי' לא קיים בפני עצמו. וככל שתמונת העצמי של האדם נוקשה, נפרדת ועצמאית, כך הוא חווה סבל רב יותר.

ואומנם, בסיפורי החיים של הנזירים ניתן לזהות תהליך של היחלשות חוויית הנפרדות והנוקשות של העצמי. רמת התיוג והתפיסה הדיכוטומית שלהם ירדה, החשיבה האנוכית שלהם נחלשה, ובמקביל התחזקה בהם תחושת החיבור לסביבה. הם חוו את עצמם פחות כ"עוף מוזר" במילותיו של הנזיר דניאל, או כ"ברווז שחור" במילותיו של הנזיר אדם. נראה כי ככל שנטו פחות לאחוז בתמונת העצמי הנוקשה והנפרדת מהסביבה שלהם, הם חוו עלייה בתחושת הביטחון האישי וירידה בעוצמות החרדה.


רגש שלילי נוסף שקיבל ביטוי בסיפורי החיים של הנזירים הוא הסלידה מאירועים לא רצויים, המתבססת על ההשתוקקות של האדם לא לחוות סבל ואי נוחות. קריסטנסן מתאר בהקשר זה נקודת מפגש בין הבודהיזם לבין הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה. הוא מסביר כי בגישה ההתייחסותית הסבל כרוך בחוויית אובדן עצמי או אחר, בין שמדובר בחוויה ממשית ובין שמדובר בציפייה לחוויה כלשהי. השתוקקות לא לחוות אובדן מקבילה לתפיסה הבודהיסטית את אחד מסוגי הסבל כנובע מן הרצון שדברים יהיו שונים מכפי שהם באותו הרגע. כל החוויות המענגות הן ארעיות, ולכן ההנאה עצמה נחווית כאובדן, כסבל אשר מוביל לחיפוש אחר הנאות חדשות אשר יפצו על האובדן. כך האדם לכוד בחיפוש מתמשך אחר חוויות מענגות.

יעקב רז ציטט בספרו את הסיפור הבודהיסטי על אב שכול אשר הגיע לבודהה וביקש ממנו נחמה על מות בנו. הבודהה ענה לו: "ככה זה, מה שיקר לך פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש". רז הרחיב את דברי הבודהה וכתב: "כי ככה זה. דווקא מה שיקר לך מביא לך סבל ודאגה, וככל שתרצה יותר לא לסבול, כך תסבול יותר". או, במילים אחרות, הדברים שאליהם אנו קשורים ביותר גורמים לנו סבל, וההתנגדות שלנו לאובדנם מעצימה את חוויית הסבל.

בהיבט הנפשי אפשר לראות את הקיום האנושי כעבודת ֶאבֶל בלתי פוסקת על האובדנים המתמשכים הכרוכים במפגש שלנו עם המציאות, ועל הפער שיוצר כל מפגש כזה בין הרצוי לבין הקיים. באחד הטיפולים ביטאה מטופלת שאלה באוזניי: "למה אני תמיד יוצאת מאוכזבת? למה גם אחרי שיפוץ בבית שתכננתי במשך חודשים אני מסתכלת על הסלון החדש ואני לא מרוצה, ועסוקה באותה ספה יפה שלא קניתי כי הייתה יקרה? למה כשאני נוסעת לחו"ל למקום יפה שכל כך חיכיתי להגיע אליו, בסוף חם לי שם מדי ויש אינסוף יתושים"? דיברנו על כך שהשיפוץ והנסיעה לחו"ל הוטענו בציפיות וכמיהות להתמלא בחוויה יציבה של הנאה ועונג, ללא פערים וללא הפרעות. זהו הפער שבין הכמיהות לבין המציאות אשר מפגיש אותנו עם סבל נפשי, ודורש עבודת אבל מתמשכת כדי שנוכל להתפנות ולחוות במלואו את העולם הלא מושלם.


האובדנים נוכחים בנו בכל רגע, והאפשרות להתמקם באזורי החיים דורשת לחוות את כאב האובדנים האלה ולהסכים לחיות לצידם ולא לנסות לסלקם. במצבים של מחלה קשה או סופנית האדם פוגש אובדנים רבים, כגון אובדן הבריאות, אובדן היכולת לתכנן לטווח ארוך, אובדן יכולות פיזיות בסיסיות או אובדן היופי החיצוני. תהליך האבל קשה ומאתגר יותר בזמנים כאלה, אך נחוץ ודחוף. מניסיוני במפגשים עם אנשים חולים, ההסכמה לעבור בתוך כאבי האובדן, להתאבל ולחיות לצידם מהווה מרכיב מרכזי ברווחה הפנימית של האדם וברמת החיות שלו, גם בתקופות שבהן המוות הפיזי נוכח כאפשרות קרובה וממשית. מעניין להבחין כי מי שחייהם מלאי משמעות ויש בהם קשרים אנושיים טובים, נוטים להתמודד טוב יותר עם האובדנים הכרוכים במחלה קשה ולקבל את עובדת מותם המתקרב. בכל פעם אני מגלה מחדש כיצד מאפשרת המודעות לסופיות החיים את נביעתם של כוחות חיים, של בהירות תודעתית ורגשות אהבה וחמלה ביתר שאת — לא כל שכן כאשר עבודת האבל הטובה נעשית בליווי של אדם אחר. ברגעים אלה אני מרגישה בת מזל על האפשרות ללמוד מאותם אנשים העומדים מול פני המוות, על הפוטנציאל הבלתי נגמר של כוחות החיים — מלאי אהבה, חמלה ומשמעות.

דניאל גולמןGoleman) ,(Daniel פסיכולוג ועיתונאי, מחבר הספר "אינטליגנציה רגשית," סיפר על כינוס שהוקדש לשיח על רגשות הרסניים, שהשתתפו בו נזירים בודהיסטים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פילוסופים ונוירולוגים. במהלכו עלתה השאלה אם כעס יכול להיות גם מעלה חיובית. האם, למשל, כעס שנובע מחמלה כלפי קורבנות מעשי פשע, למשל, מהווה אף הוא רגש הרסני? הדלאי לאמה השיב על שאלה זו והבחין בין כעס לשנאה. לדבריו, כאשר הכעס מּונע מחמלה הוא נובע ממניע אלטרואיסטי. למשל, אדם הפוגש באחר הפוגע בחסר ישע יעצור את התוקפן גם אם תידרש לשם כך הפעלת כוח ואפילו פעולה אלימה כלפי הפוגע. במקרה זה קיים הבדל מהותי בין פעולה כוחנית שנובעת ממניע של חמלה ורצון להפסיק את הסבל, לבין זו הנובעת ממניע של נקמנות ורצון לפגוע. לפי הדלאי לאמה, אם הכעס אמיתי ומונע מרצון לפגוע, הוא יהיה מאמלל. יתרה מכך, כשאנו מּוָנעִים מכעס – נפגעים שיקול הדעת והיכולת התפקודית שלנו. לעומת זאת, אם נראה כלפי חוץ כאילו אנו פועלים מתוך כעס, אך למעשה אנו מונעים מחמלה – יהיה זה כעס למראית עין בלבד. באופן דומה הוא הסביר שחמלה יכולה גם היא להיות מאמללת אם מעורבת בה היאחזות. הנזירה סופיה תיארה בהקשר זה כיצד הותירו אותה מאבקים אלימים שניהלה למען בעלי חיים ושכבות חלשות בתחושת חוסר אונים ובתסכול קיצוני, ולא קידמו את מטרותיה.


רז כתב על חוויית המאבק למען הצדק:

לעתים ביני לביני, נדמה לי שאני בצד הנכון אני בעד המדוכאים ונגד המדכאים. בעד צדק חברתי כמובן בעד השלום ונגד המלחמה אני מנסח מכתבים וחותם על אחרים כולם כמובן, בצד הנכון אני פועל בחמלה, בקשב מתנגד לשימוש בכוח בצד הנכון לגמרי לא מסתפק בישיבה על הכרית מנסה לפעול מול אי שוויון ואי צדק ואטימות ועוולה גלויה וסמויה וזו ההגשמה היומיומית של שבועת הבודהיסטווה שקיבלתי עליי ובכל זאת לפעמים אני מוטרד. אני בצד הנכון, אז למה אני מוטרד? ומשהו לוחש לי הטרדה שלך אינך בשל היותך בצד הנכון או חלילה, בצד הלא-נכון הטרדה שלך היא בשל היותך בצד כלשהו.

מתוך: יעקב רז, "כך שמעתי - רשימות זן." הוצאת מודן ,(2013) עמ' .141


במילים אלה מתערערות החלוקות לצודק ולא צודק, למאבקים נכונים ולא נכונים, לטובים ולרעים. כאשר התודעה בהירה ויודעת, הדיכוטומיות מתבטלות, ההמשגות מיטשטשות, ועמן תחושת הצדק הבלתי מעורערת. חוויה זו דומה לתיאוריה של הנזירה סופיה: "הרעים" שעליהם כעסה הופכים בתפיסתה לאנשים הזקוקים ביותר לחמלתה. תפיסת הקורבן והתוקפן מיטשטשת, ואיתה נחלשים הכעס והשנאה.





מתוך: 

"נזירים מדברים" מאת ד"ר נטע דביר.

הוצאת בודהיספרא.


0 תגובות

Comments


צרו קשר

bottom of page