_edited.png)
ארבעה שיעורים בפרידה ובמוות כפי שלימדו אותי סבי וסבתי האפגנים
- צילה זן-בר צור
- 10 בדצמ׳
- זמן קריאה 10 דקות
בילדותי המאוחרת עברתי לגור בצריף של סבי מִיתִי וסבתי מַחְ'בּוּל בשכונת מעברה בשרון. סבי היה באפגניסטן מרפא בשיטת האונאני טיב, על פי משנתו של אבן סינא, ערך דיאגנוזות לאבחון מצבו הבריאותי של האדם, כמו אבחון על פי גלגל העין, דופק ואבחון על פי ארבע הליחות (המרות: מרה לבנה, מרה אדומה, מרה לבנה ומרה שחורה). טיפל באמצעות מתן תזונה מתאימה; סַרְדִּי ( سردی) – תזונה קרה, וגַּרְמִי (گرمی) – תזונה חמה. כמו כן, טיפל באמצעות צמחי מרפא, תרופות שרקח, וגם העניק ריפוי רוחני והיגוד סיפורי חוכמה. הוא בעיקר נדד וריפא בקרב שבטי הפאשטו בדרכי המשי.
סבתי הייתה נאנווה, אופה נָאן (לחם) בתנור החמר ועורכת ריטואלים של פריון.
אימה של סבתי הייתה מָאמָא – מיילדת.
אימו של סבי הייתה מָאמָא נָאפְס – מיילדת הנשמה, מעין מלווה רוחנית.
שתיהן היו אחיות ללב ונדרו נדר לתמוך אחת בשנייה.
האחת יילדה את השנייה, והשנייה ליוותה את אחות ליבה בימיה האחרונים ואל מותה.
כשפתחתי את שער חצר ביתם של סבי וסבתי בשכונת המעברה, חציתי סף. עוד לא היה לי שֵׁם לבית החדש שאני עוברת אליו. כיניתי אותו בפשטות – "הבית של סבא וסבתא" ויחד עם זאת פתחתי שער אל מסורות רוחניות, מנהגים וטקסים ייחודיים בעולמם של סבי וסבתי ושל הקהילה היהודית באפגניסטן. קהילה בעלת האביטוס תרבותי עשיר, שנשתמר למעלה מאלפיים שנות גלות.
תחת קורת ביתם נחשפתי לתפיסות של חיים ומוות, חולי וריפוי, טבע ותרבות. הכרתי מנהיגות קהילה חכמות, טקסים שנערכו בחסות הקהילה שיש בהם מתן משמעות לחיים, הכרתי את חשיבות ההודיה, החמלה, הסבלנות, מתן החסד וכוחה המרפא והתומך של הקהילה.
אני מספרת כאן סיפור אישי ועם זאת זה גם סיפור קולקטיבי שיש בו, לתפיסתי, חומר משנה תודעה להיותנו כאן על פני האדמה, למשמעותם של החיים, של הנצח, לשוררות של הזקנים והזקנות שלנו שעשו כאן מסע של גילוי וריפוי, ובמקרה שלי, היו אלה סבי וסבתי, שני מורים מופלאים שידעו שיש להם שנים ספורות לחנוך אותי בדרכם. אני הייתי נכדתם ובו בזמן גם חלקיק של הנצח.
כשאני חושבת לספר את הסיפור הזה, אני חושבת על ארבעה שיעורים. ייתכן שבעוד חודש, או שנה, או אלף שנים, הייתי מספרת את הסיפור אחרת.
שיעור ראשון: עץ התות
בילדותי נהגתי ללוות בכל יום את סבי העיוור לבית התפילה.
סבי חיכה לי עם מקל ההליכה שלו בשעה ארבע אחר הצהריים בפתח ביתו, ממולל הדס ומברך "בורא עצי בשמים". עשרים דקות של הליכה בשביל העפר, שהיו עבורי, במשך ארבע שנים, שיעורי חיים, דרך משלים וסיפורי חוכמה שסיפר לי סבי.
בהגיענו לבית התפילה, הייתי מחכה לסבי ליד עץ התות בכל עונות השנה. סבי הורה לי להקשיב לעץ התות. "היא זקנה חכמה, תקשיבי לה," אמר לי.
לא הבנתי על מה סבא דיבר. זה בסך הכול עץ תות ואני אוהבת תותי עץ סגולים ומתוקים. וכך במשך ארבע שנים אני מחכה לסבי עד שיסיים את תפילת מנחה ומיד אחרי זה את תפילת ערבית ובתום התפילות שבנו לצריף.
בשנים הללו נעשיתי ערה לחילופי העונות של עץ התות.
בסתיו, כשעלי השלכת נשרו כמושים על האדמה, ובחורף, כשעץ התות עמד ערום ואני מתכרבלת בשכמיית הצמר שלי ומחממת את גופי הרועד. ואז באביב, כשהעץ לבלב בעלים בגוונים של ירוק ובתחילת הקיץ כשפרצו תותי העץ המתוקים והייתי מטפסת על הבדים וקוטפת את הפרי אל שולי שמלתי ומערה אל פי את העסיס המתוק.
שנה ועוד שנה ונעשיתי ערה למחזוריות של העץ, ואולי זה היה סבא שרצה לאמן אותי בפרידה ממנו, הוא כבר היה זקן. אני זוכרת שבאחת הפעמים סבא גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי:
"סילה ג'ון, גּוּשׁ כּון, הקשיבי. אני שומע את זחלי המשי טווים בעבורך פְּלָאס-י נְמָאז (שטיח תפילה) ובעבורי כֵּפָאן (תכריכים), הקשיבי."
שתקתי.
לא הבנתי לְמה אני אמורה להקשיב. גם לא כל כך הייתי ערה לדקויות שבין הקשבה לשמיעה. חשבתי שסבא הוא זה שיש לו חוש שמיעה חד יותר, כי הוא עיוור, וחיפשתי לראות היכן הם הזחלים. רציתי לגדל זחלים בקופסת קרטון, כמו החברות שלי, ולהאכיל אותם בעלי תות. ובסוף הם יטוו לי חוטי משי יפים וסבתא תארוג מהחוטים העדינים צעיף בצבעים מרהיבים שתרקח מתמציות צמחים.
לא הבחנתי בקול טווייתם של הזחלים. אבל מעבר לה, נתפסתי למילה "כֵּפָאן", תכריכים. ניסיתי לדמיין את התכריכים של סבי.
הוא ימות פעם?
היה נראה לי אז שסבי הוא הנצח, הוא כמו נביא קדום שהיה ותמיד יהיה. הכֵּפָאן זה לא בגד המוות שלו, כי אם הגלימה שהוא יעטה עליו בכל שנות הנצח שלו.
סבא לא ימות לעולם.
סבא מת כמה שנים לאחר מכן. תכרכו אותו בגלימה וברצועות פשתן לבנות. כבר הייתי בת חמש-עשרה. הנצח נבקע למיתות. דמיינתי שהיו אלו זחלי המשי שטוו לסבי את הכֵּפָאן. אבל לא, אלו היו תכריכים מבד פשתן. סבתי סיפרה לי, שבני ובנות הקהילה תופרים לעצמם את התכריכים כשהם בני ארבעים שנה.
סבא תפר לעצמו את תכריכיו. הם חיכו לו בארון חמישים שנה. סבא היה בצעירותו בעל עיניים רואות. הוא השחיל חוט פשתן למחט ותפר תך ועוד תך את תכריכיו.
גם סבתי תפרה את תכריכיה ורקמה עליהם ציפורים לבנות עדינות. הציפורים מסמלות את נשמות אימהותיה ואבותיה והם ילווה במסע אל הבְּהֶשְׁתֵּה (بهشت) – גן העדן.
"מגיל ארבעים שנה חשוב שיידע האדם את ארעיותו. יתפור את תכריכיו כמו שהוא תופר את בגד כלולותיו", נהגה סבתי לומר.
שיעור שני: אימון קליגרפי
במחשבה מאוחרת על השיעור של עץ התות ותרגול הפרידה, ומתוך היכרות יותר מעמיקה עם סבי וסבתי, חשבתי כי סבי היה עד למחזוריות עץ התות דרך עיניי, ואולי גם אל מחזוריות חייו: לידה, ילדות, בגרות, זיקנה, מוות ושוב לידה מחדש. הוא האמין בגלגול נשמות. בכל פעם כששבנו לצריף היה שואל אותי סבי על מראהו של עץ התות, האם הקור נושך אותו בחורף ואם כבר התכסה בלבוש האביב, אם הוא נראה מאושר או אולי עצוב או בודד. כבר אז הבחנתי שעץ התות הוא "מראה" של סבי הזקן. שלומו כשלומו של העץ. וגם שמתי לב, כי סבתי הייתה בשלום עם זקנתה ועם ימיה ההולכים ומתקצרים והרבתה להראות לי את מלבושי המוות שלה ואת המסע שתעשה בבוא העת אל העולם האחר ועיניה תמיד ברקו כשדיברה על הלידה מחדש שלה. לעומתה, סבי אחז בחיים כמו במקל ההליכה שלו ונעמד על האדמה זמן רב כמו היה משריש ונהפך בעצמו לעץ. אם סבי היה עץ אני בטוחה שהיה עץ תות או עץ תמר.
את הסיפור "אימון קליגרפי"1 כתבתי אחרי שנים.
אימון קליגרפי
על אף עיוורונו, סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת .
אלף – שָפָּארַכּ (פרפר קטן)
בית – אֵגָ'אק (כּירת בישול[)
גימל – פָּאי לָאנְג (רגל צולעת)
דלת – דָּאר (שער)
אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
"שם זה הכי קשה," הוא אומר לי.
"זה הכי קל," אני מחזירה לו, "שם אני נחה".
לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: "סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח".
במהלך עבודת השדה שערכתי על אודות הפולקלור של בני ובנות הקהילה, פגשתי זקנים שלמדו קרוא וכתוב בשיטה הזאת בבית המדרש בהראת, והם אלה שסיפרו לי כי ברובד הרוחני זה המסע של הנשמה בחיים האלה על פי עשרים ושתיים האותיות העבריות (ועוד חמש אותיות סופיות). בתחילה הנשמה היא פרפר קטן ואחרי שהיא עוברת טרנספורמציה דרך האש – כירת הבישול, היא הופכת לרגל צולעת, במובן של המסע בשלבים הלימינאליים בטרם עוברה בשער הלידה אל החיים עצמם – ומכאן כל המסע הנשמתי בגוף האדם עד שלב הפרידה מהחומר (גוף) והשיבה אל המקור (משכן הנשמות). בתחילה הילדים לומדים בבית המדרש את הא'-ב' באופן של כתיבה קליגרפית ובבגרותם הם לומדים את סוד הקיום דרך מסע הנשמה.
רעיון זה נתמך בקינה בת אלף שנים הכתובה בדארי-יהודית שהתגלתה ב"גניזה האפגנית" – אוסף של מאות כתבי יד ומסמכים שמקורם בעמק באמיאן שבאפגניסטן. בעמק זה חיה קהילה של סוחרים יהודים, שקיימו חיי קהילה עשירים מבחינה תרבותית. היו שם בתי כנסת ומרכזים מסחריים ותרבותיים, עד חורבנה של הקהילה עם שעיטתו של ג'ינג'יס חאן וצבאותיו בדרכו מערבה בשנת 1222. הבודהיזם שלט באזור מהמאה השנייה ועד להתפשטות האסלאם מזרחה במאה התשיעית. בתקופה זו חיו ושגשגו זו לצד זו הקהילה היהודית והקהילה הבודהיסטית, שהייתה בעלת מקדשים, בתי מנזר ומערות מעוטרות בפרסקאות ובפסלים בנושאים דתיים, שבם התגוררו נזירים. שני פסלי הבודהה נחצבו במאה השישית בצוק אבן החול; פסל "בודהה הגדול" שהתנשא לגובה של 55 מטר וכונה בשפתם של בני המקום "סולסול" – מבוע האור הקוסמי, ופסל "בודהה הקטן", שהתנשא לגובה של 37 מטר וכונה "שאה מאמא" – המלכה הבוראת. שני פסלים אלו פוצצו על יד הטאליבן בפברואר 2001.
חיי הקהילה היהודית בעמק באמיאן מתגלים לנו דרך תעודות, ספרים, מכתבים וממצאים נוספים בגניזה האפגנית, וביניהם הקינה על מותו של אחד ממנהיגיה הנכבדים של הקהילה היהודית. הקינה מספרת על חייו של האיש הנכבד ועם זאת מנחה את נשמתו של המת במסע החדש. מה שמהדהד בקריאה מעמיקה אל הבארדו-תודול (מה שמכונה במערב "ספר המתים הטיבטי" –טקסטים מקודשים שחוברו על ידי חכמים בודהיסטים וכונו "האוצרות הגנוזים – טרמות" משום שנגנזו במאה התשיעית עד שיגיע הזמן הנכון לגילויים במאה ה-14. בטקסט שתי טרמות עיקריות: "איך למות"? ו"איך לחיות"? ובתרגומו של הטקסט: "שחרור באמצעות השמיעה במישור הבארדו שבין החיים (מעבר למוות הפיזי) לבין הלידה מחדש". מכאן משתקפת התפיסה הפילוסופית של הבודהיזם על החיים, החיים לאחר המוות הפיזי והלידה מחדש (מה שמכונה בשם "גלגול נשמות").
יש מקום להעמיק ולחקור באופן פילוסופי, דתי, רעיוני ופואטי את הקטגוריה הבינארית: חיים-מוות ואשכולות המשמעות, כפי שהיא משתקפת דרך שני טקסטים אלו – "הקינה האפגנית" (בתרבות היהודית) וה"טרמות" (בתרבות הבודהיסטית). בינתיים אני שרויה בזיכרון ההוא של סבי העיוור, שמאמן אותי בכתיבה קליגרפית ומהרהרת: מהו הרווח בין אות לאות? בין מילה למילה? בין שורה לשורה? בין החיים והמוות?
שיעור שלישי: מתן משמעות לחיים
בתרבויות השבטיות של מרכז אסיה האדם מעניק משמעות רוחנית לפרקי חייו באמצעות טקסים, בחסות הקהילה.
אחד הטקסים – סֶה פּוֹרסֶה "שלוש השאלות" – נערך לנשים ולגברים בני ארבעים שנה ומעלה, שבו המשתתפים יוצרים מפת חיים ומעניקים פשר מחודש למסעם, תוך ריפוי אישי וריפוי קולקטיבי.
סבתי מַחְ'בּוּל ביקשה לעבור את הטקס כשהייתה קרובה לגיל שמונים. הייתי עדה לטקס הזה שהשפיע עלי רבות בבגרותי.
מתוך היותי עדה לטקס:
עם רדת ערב הצריף של סבא וסבתא היה מוכן לקבלת האורחים. השטיחים נפרסו. סבתי ישבה על כר הסבה עטויה בכפאן, תכריכים – גלימת פשתן רקומה בציפורים.
כל משך הטקס היא הייתה עצומת עיניים. מתכנסת פנימה באופן מדיטטיבי.
ראשונות הגיעו הנשים עם ה"דם הלבן" (כינוי לדם הרוחני של הנשים המבוגרות, לעומת ה"דם האדום", שהוא כינוי לווסת), היועצות החכמות של הקהילה (רק נשים עם "דם לבן" יכלו לכהן בתפקידים, כמו: מרפאה, מיילדת, מיילדת נשמה / מלווה רוחנית, רוקחת, מקוננת, מספרת סיפורים, עושה שלום, מנחת טקסים, פותרת חלומות, בלנית וכדומה). הן התיישבו סביב טס נחושת והחלו ליצור את הרנגולי (מנדלה בצורת פרח) מדגנים וקטניות. לכל דגן ולכל קטנית יש משמעות רוחנית.
בתום הטקס הרנגולי יתערבב, חלקו יתבשל לאש-י ח'יירתי – נזיד גמילות החסדים וחלקו ייזרע לאדמה או לעופות השמיים והחרקים. דוד רבא בנימין, אחיה של סבתי, תקע בשופר ומנחת הטקס ח'אנום נוושתה שרה מזמור:
"אחות לבי, המסע שלך יהיה תמיד פנימה, לכי לשם בערות / ידיעה".
בהמשך הובערו זרעי אספאנג' (שבר לבן) על מנת לטהר את המרחב ולקדשו. ובמרכז הטקס נשאלה סבתי שלוש שאלות – סֶה פּוֹרסֶה:
1. מה ה"רוא" (הדרך / מסע) המשמעותי שעברת בחייך – מי היו המורים והמורות שלך?
2. מהו ה"נוּשׁ" – סם החיים שקיבלת בסוף המסע?
3. האם היית נדיבה וחילקת את הנוּשׁ לבני המשפחה והקהילה?
סבתי נעמדה על רגליה וכולנו יחד איתה. היא ענתה על שלוש השאלות בקצרה: שנים רבות של עקרות כאשר המורים והמורות שלה הם דבורה הנביאה, ארבע האימהות ואליהו הנביא. הנוש הוא חלב אם, והיא הייתה "שירדה" – מינקת. לאחר מכן היא העניקה משמעות לחייה בנוכחות בני ובנות המשפחה והקהילה כשהיא חותמת את דבריה: "להרבות טוב וחסד בעיני ח'וֹדָא אלוהים ואדם."
חזרנו לשבת על השטיחים וכעת כל אחד ואחת קמו ואמרו תודה לסבתי על מעשה טוב שעשתה למענם, דבר חסד, עצה טובה. בין המסובים היה איש מבוגר, שסיפר שסבתי הצילה וריפאה אותו כשהיה פעוט חולה באבעבועות שחורות. בטקס זה הוא בא אחרי שנים רבות על מנת להודות לה. בתום הטקס סבתי שוררה בשפת הדארי את הצוואה הרוחנית שלה. כל שוררות שכזו נחתמת בפסוק בעברית: "וְכָאן אֲנִי מַנִּיחָה פֶּרַח שָׁלוֹם".
אני מוצאת כי טקס זה משמעותי בעבורנו ובמיוחד בתקופה המורכבת שאנו עוברים בשנים האחרונות כאן. בהשראת הטקס "שלוש השאלות": מהו המסע המכונן שלנו ומי היו המורים והמורות שהנחו אותנו במסע? מהו ה"נוש" של המסע הזה? (תובנה? ריפוי? יצירה? אומץ? מהלך חדש? נוכחות?) ואיך אנו מעניקים את הפורמולה שלנו למשפחה, לקהילה, לחברה ואולי גם לאנושות.
הקהילה שלנו היום עברה תמורות. זה כבר לא השבט או הקהילות של פעם. קהילה יכולה להיות בני זוג, משפחה, קהילה שבה אני גרה, לומדת, עובדת, יוצרת. לקהילה יש כוח לתמוך בנו בימות חולין ובעתות של משבר, אובדן וחולי, להעניק לנו תחושת שייכות, להיות עדה להתפתחות שלנו, למתן משמעות לחיינו.
ח'אנום נוושתה, שהייתה אז מנחת טקסי מעבר וטקס "שלוש השאלות", גם הייתה לוחשת סוד במהלך הטקס: "בגו ג'ונאם, אמרי יקירה, מה למדת על עצמך ועל העולם בעקבות המסע הזה?"
הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּהּ2
סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.
אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.
נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
"אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
"עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
"אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.
"אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
שָׁם, בְּגַנָּהּ,
אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.
סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.
שיעור רביעי: פתגם עממי
במהלך חמש-עשרה שנה של מחקר על אודות תפיסת הנשיות של נשים יהודיות אפגניות דרך ביטויים פולקלוריים, פגשתי נשים בנות שמונים, תשעים, והיו כאלה שראיינתי אותן כשהן חצו את גיל המאה. הן סיפרו לי על טקסי מעבר ייחודיים, על חיי היום-יום, על מסורות רוחניות, על רקיחה של תרופות מצמחי מרפא ותבלינים, על סוד אריגת סיפורים, טקסטים בתוך טקסטילים, על פרקטיקות של לידה ומוות ועל היגוד פתגמים וביניהם הפתגם: "כל אשר מביאה המיילדת רוחץ המתים לוקח" ועל הפרשנות שלהן לפתגם, כפי שסיפרה ברוכה:
"זה ידוע שהחיים שלנו מתחילים במגע של המיילדת ומסתיימים במגע של רוחצת המתים. בין זה לזה יש רווח. של שעה אחת או של מאה שנים. ברווח הזה קורים החיים של האדם ומה עושה בחיים האלה, וכל מה שהוא יעשה טוב, זה הרווח האמיתי שלו."
פתגם זה היה כותרת מאמר שכתבתי על טקסי לידה ומוות אצל יהודי אפגניסטן ומצאתי שישנם סמלי מפתח רבים שיש להם קוטב של חיים וקוטב של מוות. תיק חומרי הרפואה של המיילדת דומה לאין שיעור לתיק חומרי הרפואה של רוחץ המתים. שירי לידה דומים לשירי מוות. דפוסי החתלה דומים לדפוסי תכריכה. ה'ח'שת זה גם הכינוי לכיסא של היולדת וגם הכינוי של המשענת לרחצת המת.
בריטואל הלידה טווה הסבתא של היילוד חוטי כותנה בפלך ואורגת בעבורו כיסוי לבן מערסל כמו שעוטפים מגילת תורה. בריטואל המוות של סב זקן או סבתא זקנה, פורמת הנכדה בגד לבוש של המת ואורגת אריג חדש כאשר חוטי השתי עשויים מפשתן וחוטי הערב מהאריג שנפרם. אריג זה יהווה "בד של זיכרון" וכל משפחה מחליטה על ייעודו של אריג זה. סבתי, כמו הנשים הזקנות בקהילה, שוררו את הפתגם: "אנו טווות בפלך חוטים של משמעות שיחברו לב אל לב, דור אל דור, נצח אל נצח." והן הוסיפו ואמרו אל לנו לירא מפני הפרידה, ישנו חוט בלתי נראה, סודי בקסמו שממשיך להיטוות ולחבר אותנו אל הקיום שמעבר.
1מתוך: כותבת במקל של כורכום
2מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית
תבנית ציטוט ביבליוגרפי (APA7):
זן-בר צור, צ' (1 בינואר 2026). ארבעה שיעורים בפרידה ובמוות. בקשיבות. גיליון 5.
תגובות