מנהיגות פסיכולוגית והחץ השני: תנועה בין ידיעה ואי-ידיעה בזמנים של משבר

לפעמים זה יכול להתחיל ממש במשפט. יום אחד, לפני מספר חודשים, בעיצומו של שבוע מטלטל במיוחד, פגשתי עמיתה ותיקה – פסיכולוגית קלינית שפועלת בשטח, מובילה, מאז תחילת המלחמה, יוזמות ופרויקטים לבריאות הנפש. כששאלתי אותה איך היא מרגישה, היא חייכה באירוניה ואמרה: "אני מנסה לא לירות בעצמי יותר מדי חצים שניים". זה היה משפט מחויך, אך מלא תבונה וכאב ובמידה רבה, תמצת את מה שנראה לנו באותו רגע כאתגר העמוק ביותר של כל מי שמבקש לפעול במרחב הטיפולי והמנהיגותי בעת משבר. מסיבה זו יצאנו לכתוב את המאמר זה ודרכו לנסות ולמצוא מילים למורכבויות של מנהיגים ומנהיגות פסיכולוגיות בעת הזו, דרך העיניים של המבט הבודהיסטי, שיכול כל כך לסייע לנו. 

אבל נתחיל בהתחלה. 

בעידן של משברים מתמשכים – של טראומה לאומית, אובדן קולקטיבי, קריסת תחושת הוודאות (ובמילים אחרות כל מה שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות) – עולה באופן חזק במיוחד הצורך לא רק במענים טיפוליים פרטניים, אלא גם בנוכחות רחבה יותר של אנשי טיפול, המציעים סוג חדש של הנהגה: כזו המבקשת להנכיח את התובנות מהעולם הפסיכולוגי בציבור הרחב – בקהילה ובחברה; כזו המבקשת להוביל יוזמות ומיזמים, פרויקטים ותהליכים בקהילה ובחברה, להשפיע באדוות רחבות על הציבור בישראל. 

בשנה האחרונה כתבנו לא מעט על מנהיגות פסיכולוגית בעת משבר (לוי בלז, 2024; לוי בלז ומנדלוביץ, 2024א, 2024ב) – כתיבה שניסתה לעצב את המושג ולשרטט את הרעיון המסדר שעומד בבסיסו. אם נבקש לנסח מחדש את מהותה של מנהיגות פסיכולוגית בעת הזו, אולי נכון יהיה לומר, כי אין מדובר בתפקיד פורמלי, אלא בעמדה נפשית, מוסרית וקהילתית. עמדה שבה איש או אשת טיפול בוחרים שלא להסתפק בקשר הדיאדי שבין מטפל ומטופל, אלא לפנות במודע אל המרחב הציבורי ולהשפיע באדוות רחבות על החברה הישראלית – להשמיע קול, להציע נקודת מבט, לפתח מיזם או פרויקט ולהנכיח תודעה טיפולית גם מחוץ לקליניקה. שהרי כאנשי טיפול יש ברשותנו לא רק כלים, אלא גם הבנות עמוקות על הנפש האנושית: על כאב, על שבר, על ריפוי. מתוך ההקשבה האינטימית ליחידים – ומתוך המפגש עם המרחב החברתי המתוח, הרועד – נדמה כי אנו לא רק יכולים, אלא אולי אף נדרשים, להרחיב את מעגלי הנוכחות וההשפעה: בשכונה, בקהילה, במסגרות החינוך והעבודה ואף בשיח הציבורי הישראלי הרחב. 

מנהיגות פסיכולוגית היא, אולי, המוכנות לשאת את התודעה הטיפולית אל תוך המרחב החברתי. לא כהטפה, אלא כנכונות להיות נוכחים גם במקום שבו אין תפקיד ברור – להציע שהות, הכלה, שפה מורכבת ומרחב נפשי. בעולם שאחרי טראומה לאומית – כמו זו שפקדה את כולנו מאז השבעה באוקטובר – הצורך בכך אדיר. אינספור אנשים מבקשים עוגן, מילה טובה, משמעות או הבנה. רבים מהם לא יגיעו מעולם לטיפול ואם לא נגיע אליהם – ייתכן שלא יגיע אליהם איש, והם יישארו לבדם, עם כאב שאין לו עדות.

עדיין, לצד התנועה, ההובלה והרצון להשפיע – מנהיגות פסיכולוגית נושאת עמה גם אתגרים לא פשוטים. על חלקם עמדנו כבר במאמרים קודמים, אך כאן נבקש להתעכב על אתגר אחד מרכזי, מהותי, ולעיתים חמקמק – זה שנכנה כאן: החץ השני. שהרי מנהיגים פסיכולוגיים הם לפני הכול גם אנשי טיפול ובכך הם נדרשים להתמודד עם אתגר ה-״גם וגם״: הניסיון להחזיק ולהיות בעת ובעונה אחת גם מטפל וגם מנהיג, גם להחזיק מרחב אינטימי של ריפוי, לנכוח באופן מיטיב במרחבים ציבוריים, פתוחים, סוערים. זהו אתגר של תנועה מתמדת בין הקשבה שקטה להובלה אקטיבית, בין חמלה אישית לאחריות קולקטיבית. המרחב הזה והכפילות הזו לא תמיד ברורים – ולעיתים אף מכאיבים. מתוך ההבנה הזו נכתב המאמר שלפניכם: כניסיון להניח מילים, קווים, נשימה סביב המורכבות הזו, עבור כל אותם ואותן אנשי טיפול שבוחרים לפעול באדוות רחבות ולהביא את קולם ואת ליבם אל תוך המרחב הציבורי הישראלי.

הכאב הוא הכרחי, הסבל הוא אפשרות: על החץ הראשון והחץ השני

משל ידוע במסורת הבודהיסטית מספר על אדם שהולך ביער ופתאום נורה עליו חץ אשר פוגע בו. ומתוך כאבו – אותו אדם דורך את קשתו ויורה בעצמו חץ נוסף. החץ הראשון מייצג את הכאב הבלתי נמנע: המלחמה, האובדן, החרדה, אי-הוודאות. החץ השני, זה שהאדם יורה בעצמו, מסמל את הסבל שמתווסף לכאב – סבל תודעתי שנולד מהאשמה, מהבושה, מהביקורת העצמית, ומהשאלות החוזרות ונשנות: "מה עשיתי לא בסדר?", "איך לא ראיתי את זה מגיע?" ההבחנה הזו – בין כאב שכופה עלינו המציאות לבין סבל שמתהווה מתוך אופן ההזדהות שלנו עמו – היא יסוד עמוק בתפיסה הבודהיסטית. אך לא מדובר רק בהתבוננות אינדיבידואלית. ייתכן מאוד שההבחנה הזו חלה גם על קהילות ואפילו על עמים שלמים. כאשר חברה שלמה חווה שבר – טראומה קולקטיבית, אובדן, משבר אמון – עולה הסכנה שהחץ הראשון, זה שפצע, יוליד שורה של חצים שניים: גלים של שיפוט עצמי חברתי, הכפשות הדדיות, רצון לנקמה, התפוררות של סולידריות, ונסיגה אל נרטיבים מצמצמים של אשמה ובושה. דווקא ברגעים כאלה, ההבחנה בין כאב לסבל עשויה להיות מפתח עדין – אישי וקהילתי – להמשך הדרך. אולם, במאמר זה ננסה להתמקד לא במישור הציבורי (שהוא חשוב עד מאוד), אלא דווקא בתהליכים הפנימיים של המנהיגים הפסיכולוגיים ובשני סוגים של חיצים שניים שיורים (וגם פוגעים) המנהיגים הפסיכולוגיים בעצמם.

החץ השני של האשמה

"כשהחלה לחלחל ההבנה שהתופת אינה תקרית נקודתית אלא מציאות מתמשכת – חטופים, קברים, פצעים פתוחים – עמדתי מול בחירה שקטה אך כואבת: להניח את עצמי בצד, ולהיות שם בשביל אחרים. זו לא הייתה בחירה הרואית ולא הייתה בה ודאות. היא נבעה מתוך קריאה פנימית, רצון לא להשאיר את השבר ללא עדים. אבל הבחירה הזו לא התקיימה בריק. היא דרשה להשהות – לעיתים לזמן לא מוגדר – את הצרכים האישיים והמשפחתיים ואת הקשר האינטימי עם מטופלים שממשיכים להגיע לקליניקה בתוך עולם שהתהפך עליהם.

בתוכי נעו חצים שלא קל להודות בהם: חץ האשמה – על כך שאולי אני נוטשת כאב שקט לטובת כאב דרמטי יותר; חץ הפחד – שמא ייפגע הקשר, שמא לא יראו בי עוד את הדמות היציבה, הזמינה, המחזיקה. האם הם יסלחו לי? האם אני מאבדת משהו מהמרחב שהוא תשתית חיי? להיות גם 'אם קהילתית' וגם 'תחליף אם' טיפולי, לשאת כמה תפקידים של החזקה – זו קרקע פורייה לחצים שניים. הכאב קיים – זה החץ הראשון. אבל החץ השני הוא מה שאנחנו מספרים לעצמנו: שאני מתפזרת, שאני לא מספיק, שאני בוגדת בשליחות. אולי דווקא כאן נדרשת המנהיגות הפסיכולוגית – לשהות בתוך הכאב, להכיר במורכבות ולהחזיק אותה בלי להניח לחצים השניים להכריע את הדרך". (טלי הלמן מור).

הקטע המרגש והכואב הזה מדגיש בפנינו את אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפנינו כאנשי טיפול. מנהיגות פסיכולוגית מזמינה אותנו לצאת מהקליניקה, להשפיע באדוות רחבות – אך בצד התנועה הזו נורה לעיתים קרובות גם חץ האשמה. אשמה על מה שנותר מאחור: המשפחה, הילדים, המטופלים. אשמה על כך שלא היינו שם, שלא היינו מספיק שם, שלא החזקנו אותם כמו פעם. קול פנימי ששואל: האם אנחנו רואים אותם באמת? האם אנחנו קשובים לכאבם של אלו שהמורכבות בחייהם אינה חדשה, אלא מתקיימת כבר שנים – הרבה לפני השעה 6:29 בשבעה באוקטובר?

נדמה שרבים מאיתנו מכירים את החץ הזה. הוא מופיע בדיוק כשהלב נענה לקריאה הפנימית, כשהיד נשלחת החוצה לנסות ולתקן, לסייע, להשפיע. דווקא אז, ברגע ההתרחבות, עולה החץ שמזכיר לנו על מה ויתרנו בדרך – ולעיתים, הוא יורה גם תחושת בגידה שקטה: במי שהיינו עבורו עוגן. חץ שני זה אינו סימן לכישלון. אולי הוא עדות לכך שהלב שלנו פתוח לשני הכיוונים גם יחד – פנימה והחוצה, וההכרה בו היא צעד ראשון בריפויו.

אנו כותבים שורות אלו בענווה, אך גם מתוך תחושת שליחות. נדמה לנו, כי עצם הנכחתן של המילים האלו – הנכחת החץ השני של האשמה בקרב אנשי טיפול שנענים לקריאה מנהיגותית – עשויה להנמיך מעט את הקונפליקט הפנימי. לא כדי לפתור, אלא כדי לאפשר נשימה. וביתר עומק – אולי דווקא ברגעים שבהם עולים ספקות מכאיבים, חצים של אשמה, פחד להינטש או לנטוש, בלבול בזהות המקצועית – יכולה ההיזכרות בעיקרון של התהוות הגומלין מן הבודהיזם לשמש לנו מצפן שקט. התהוות הגומלין מזכירה לנו שאין דבר שנוצר בחלל ריק. כל פעולה, כל בחירה, כל תנועה נפשית – הן תוצר של רשת עדינה של קשרים, תנאים והדדיות. איננו פועלים לבד. איננו “מטפלים”, “מובילים” או “משפיעים” באופן מבודד. אנחנו חולייה בתוך מארג חי ונושם – לעיתים אנו נושאים, לעיתים נתמכים; לעיתים בקדמת העשייה, ולעיתים בפריפריה – אך תמיד שזורים. במובן הזה אין נתק בין המעשה הקהילתי לבין העבודה הקלינית. התנועה שאנו עושים במרחב הציבורי תשוב ותשפיע גם על פגישת הטיפול. ולהפך. אולי דווקא הידיעה הזו, שיש תנועה ושיש זרימה, מרגיעה את האשמה, מאפשרת רוך ומזכירה שהכול מתהווה יחד.

כאשר המנהיג הפסיכולוגי נזכר בכך שהוא אינו נדרש להחזיק הכול לבדו, אלא רשאי להישען – על עמיתים, על קהילה, על רוח משותפת של עשייה – עוצמת פגיעתו של החץ השני עשויה להיחלש. הדחף להיות הכול לכולם מתרכך, ומתפנה מרחב לעשייה שיש בה ענווה – עשייה שמכירה בכך שאיננו המקור, אלא חלק ממארג. איננו נושאים לבד. אנחנו שזורים בתוך רשת שמחזיקה גם אותנו. ובהסכמה הזו – הגוף מרפה, התודעה נרגעת. אין 'אני' שצריך להספיק, ואין צורך להיאחז בציפיות שהן, לא פעם, פרי של אשליה. כל שנדרש הוא להשתייך – להתמסר לקשר, לתנועה, להשתנות. כך יכולה האשמה להתמוסס לרוך, ופחד להפוך לאמון שקט: שגם נוכחות חלקית, שקטה, לא דרמטית יכולה להיות שזורה היטב בתוך רשת רחבה של אנושיות מחזיקה. ההישענות על ההתהוות ההדדית איננה ויתור על אחריות, אלא אקט של חוכמה ואמון. דווקא כשהמנהיג מכיר בכך שאינו לבד, שהוא קול אחד בתוך מקהלה אנושית נושאת, אפשר להרפות מן הדרישות להיות מושלם. כך נולדת נוכחות צלולה יותר – לא של גיבור יחיד, אלא של בן-אנוש הקשוב למציאות, לזמני הלב ולכוח שנולד מתוך שותפות.

החץ השני של זהות נוקשה

בתוך התהום הנפערת, מתוך כאב בלתי נסבל ומתוך המענה לקריאה הפנימית לצאת ולהשפיע – סביר שיופיע חץ שני נוסף: חץ מִצּוּק האני, כפי שהוא נקרא במסורת הבודהיסטית. זהו התהליך שבו אנו נאחזים בזהות קבועה, מוצקה, כמעט נוקשה – כאילו תפקיד המנהיגות מעניק לנו אחיזה יציבה בתוך כאוס. אך האחיזה הזו, במקום להעניק ביטחון אמיתי, יוצרת סבל וריחוק מן החיים כפי שהם. קל ללכת לאיבוד בתוך תפקיד ההובלה. תחושות השליחות, הדחיפות, האחריות – עלולות להפוך, מבלי שנבחין, לסם מטשטש, כמי שמציע מפלט זמני מן הכאב. העשייה האינטנסיבית, התחושה ש"זקוקים לנו", מעניקות רגע של הקלה, כאילו עצם התנועה מחליפה את השהות. וכך, ההחזקה של אחרים עלולה לעמעם את המפגש עם ההחזקה שאנחנו עצמנו זקוקים לה.

באופן זה, המנהיגות – שיכולה להיות תנועה של פתיחה – עלולה להפוך לחומה דקה ומפתה. מגֵנה לא רק על אחרים, אלא גם עלינו. עלול להיווצר אני-מנהיג חדש, שיודע, שמכוון, שפועל, אך מאבד לאיטו את הגמישות, את הרכות, את הקשב. במרחב כזה, האפשרות לתשומת לב לעצמנו ולאחר עלולה להצטמצם. ובדיוק שם, אולי, מתחיל החץ השני לחרוט את עקבותיו.

הצעה למנהיגות שאינה תמיד יודעת

ייתכן שהדרך להתמודד עם חצים אלו היא להיזכר: מנהיג פסיכולוגי אינו בהכרח זה שיש לו תשובות, אלא אולי דווקא זה שמעז להישאר עם השאלות. בעידן של שבר קיומי, כאשר גם אנשי טיפול חשים עצמם אבודים בתוך הסערה – תחושות של בלבול, אשמה, חוסר אונים ולעיתים גם עייפות נפשית או נוקשות מתגוננת – אינן נדירות. לא אחת נשמעות שאלות חרישיות: "איך אפשר להמשיך?", "מה מקומי עכשיו?", "אולי גם לי אין כוחות?״

ואולי דווקא מתוך ההכרה בכאב הזה, בצמצום הזה, יכולה להתהוות צורת מנהיגות אחרת – כזו שאינה נולדת מן הידיעה, אלא מן הנוכחות. מנהיגות שאין בה יומרה לפתור, אלא מוכנות להיות. להיות עד: לשבר, לבלבול, לכאב. לא כמי שמחזיק תשובה, אלא כמי שמסכים לשהות. בהקשר זה, אפשר לדמיין מנהיגות פסיכולוגית לא כהתייצבות בראש – אלא כהתמקמות והתייצבות לצד אחרים. לא כמי שמשרטט נתיב אחד נכון, אלא כמי שמציע מרחב בטוח שבו מותר לשאול, להתבלבל, להתאבל. מותר גם – פשוט – לא לדעת.

אולי ניתן לתאר זאת כ"מנהיגות של שהות", סוג של נוכחות שאינה נובעת מידע או מפתרון, אלא מעצם ההסכמה להיות. נוכחות שמייצרת קרקע רק מעצם קיומה. לא אדם שמחזיק במפה, אלא מי שמוכן לשהות לצד הקהילה – גם כשהכול מרגיש אבוד. זו מנהיגות שמאפשרת תנועה – בין הנחישות לבין האי-ודאות, בין חזון לבין חמלה, בין פעולה לבין הקשבה. אם נבקש להיתלות באילנות גבוהים – גם הבודהה לא פעל מתוך ודאות מוחלטת, אלא מתוך תרגול מתמשך של הקשבה למציאות כפי שהיא. ייתכן שגם המנהיגות הזו היא תרגול – חזרה שוב ושוב אל הרגע, בלי לדעת, אבל עם נוכחות מלאה.

מנהיגות כזו אינה מוותרת על אחריות, אלא מחזיקה אותה ברכות. היא לא מתעקשת לקבוע מסגרות נוקשות, אלא יוצרת מרחבים פתוחים. לא שואפת לשלוט במציאות, אלא להקשיב לה. לא לנהל את הכאב, אלא להחזיק אותו. לאפשר קהילה של תודעה – לא רק של תגובה. ואולי, דווקא בתוך ענני ה"לא לדעת", נפתח מרחב חדש – מרחב של צמיחה, של שייכות, של תקווה שקטה. לא כפתרון, אלא כהסכמה להיות יחד – גם כשאין תשובה.

על פי התפיסה הבודהיסטית, הדרך להתמודד עם החץ השני היא להכיר בחץ הראשון. כשהלב מוכן להישיר מבט אל חוסר הידיעה, הפחד, חוסר האונים, או חוסר הנסבלות של הקיום – ולהסכים לגעת בהם באומץ – משהו נרגע. החץ הראשון חדל לשלוט, והכאב עצמו פותח שער – לא אל ייאוש, אלא אל חמלה. כאשר החץ הראשון מונח ברכות בתוך המודעות, הוא מפסיק להיות אויב פנימי, והופך לאפשרות של חיבור. הוא מחבר אותנו, בפשטות ובכנות, אל כאב הקהילה – לא ממקום של פתרון או שליטה, אלא ממקום של שותפות אנושית.

דווקא ההכרה שאנחנו, כמו כל אדם אחר, פגיעים, חשופים, נרעדים, היא שמאפשרת קשר כן, נטול אחיזה. מנהיגות פסיכולוגית, מתוך כך, אינה נבנית על מיצוק האני או על נוקשות ההובלה, אלא על ההסכמה להיות נוכחים. להסכים לפגוש את המציאות כפי שהיא. ומתוך אותה נוכחות רכה – עשויה להיוולד עוצמה אחרת: לא זו שנשענת על ביטחון או ידיעה, אלא זו שנובעת מהלב שמוכן להרגיש, להתרכך, ולשהות גם באי-הוודאות, גם במסתורין הכואב של הקיום.

על קשיבות, תנועה והשתהות: המנהיג הפסיכולוגי כמי שנמצא ב״בין לבין״

ייתכן שמושג הקשיבות – כפי שהוא נמסר בתרגול הבודהיסטי – יכול להאיר זווית נוספת על ההתמקמות המיטיבה של מנהיגות פסיכולוגית בתקופה הזו. קשיבות איננה רק נוכחות שקטה, אלא גם דיוק מתמשך. זו היכולת להבחין, רגע אחר רגע, בתנועה הפנימית של הנפש והקהילה: לזהות מהו הצעד הבא – אם בכלל יש צעד – מתוך ראיית המציאות כפי שהיא, ולא מתוך הדחף לתקן אותה.

דרך משל החץ השני אנו מוזמנים להכיר בכך, שלצד עצם ההתנהלות בעולם – המנהיגות, ההתארגנות, ההובלה, הנתינה – עלולים לצוץ אינספור חצים משניים: ביקורת עצמית, תחושת כישלון, כעס, תסכול, האשמה על שלא הספקנו, שלא הבנו, שלא עצרנו או שלא עשינו מספיק. לעיתים, היכולת להבחין בין כאב הכרחי לסבל נלווה היא עצמה פעולה מנהיגותית. ייתכן שלא מרשימה, אבל עמוקה מאוד.

ואולי כאן אפשר לדבר על מנהיגות מסוג אחר – לא זו שיודעת את הדרך, אלא זו שמוכנה לפגוש כל פעם מחדש את אי הידיעה. מנהיגות שיש בה תנועה קדימה, אבל גם הסכמה להשהות. שמזהה את הכאב וגם את מנגנוני הסבל שמתהווים סביבו, ומבקשת לא לטפח אותם. מנהיגות שמובילה, אך לא מתבלבלת וחושבת שהכול עליה. אולי זו מנהיגות שנובעת מתוך הבנה של ריקות, של היעדר גרעין קבוע ובלתי משתנה לכל דבר ושל התהוות גומלין: כל תופעה היא תוצאה של אין-ספור תנאים, אף אחד מהם אינו בלעדי או עצמאי. מנהיג פסיכולוגי, הפועל מתוך תפיסה זו, אינו מנסה להחזיק את כל המשקל ואינו מזדהה יתר על המידה עם התפקיד. הוא אינו נבלע בתוך המעשה, אך גם אינו בורח ממנו. הוא זז. פועם. כמו נשימה: שאיפה ונשיפה. פעם נדרש לדבר, ופעם פשוט להקשיב. פעם לסמן כיוון ופעם להניח שקט.

ייתכן שדווקא במוכנות הזו – להיות בין לבין – מתהווה יסוד חדש ועמוק של הובלה. כזה שאינו מבקש תשואות או סמכות, אלא מזמין התבוננות קולקטיבית, מרחב לתודעה ורשות להיות בדיוק כפי שאנחנו – גם כשאנחנו לא יודעים. פמה צ'ודרון כותבת בספרה ״כשהדברים מתפרקים״ כי דווקא כשאנחנו משילים את התקווה – לא מתוך ייאוש, אלא מתוך הבנה – נפתח פתח אמיתי לנוכחות. התקווה, היא אומרת, איננה תמיד מעלה. לעיתים היא ציפייה שהמציאות תשתנה לפי רצוננו, והיא עצמה מייצרת סבל. כשאנו מרפים מהתקווה שדברים יהיו אחרת, נוצר מרחב לפגוש את הדברים כפי שהם – באומץ, ברכות, ללא מסכות. 

ייתכן שמנהיגות פסיכולוגית בעת הזו זקוקה בדיוק לאיכות הזו: לא עוד תקווה שתהיה תשובה אחת, פתרון אחד, תכלית ברורה, אלא הסכמה להיות עם מה שמתפרק. לא כדי לוותר, אלא כדי להפסיק להיאחז. לא כדי לשקוע, אלא כדי לנשום בתוך חוסר הידיעה ולהקשיב למה שנולד שם.

מנהיג שאינו תמיד יודע, שמסכים שלא להבטיח שהכול יסתדר, אך בוחר להישאר, בוחר להיעזר, בוחר להרגיש חלק ולא רק זה שמוביל את כולם – הוא אולי זה שמחזיק תקווה מסוג אחר. לא תקווה לשינוי מידי, אלא תקווה שקטה, כמעט חסרת שם, שמתגלמת בעצם ההישארות. בעצם זה שלא עזב, מחד, ושלא ירה את החץ השני, מאידך. וכך, אולי אפשר לחשוב על חוסר התקווה לא כוויתור על האפשרות, אלא כוויתור על השליטה. כפתיחה של מרחב שבו קהילה יכולה ללמוד – דרך המבטים, דרך השקט, דרך השאלות – לנשום בתוך האין-מענה. אולי זהו הלב הפועם של מנהיגות פסיכולוגית בעת הזו: לא לדעת, לא להבטיח, אבל להישאר.

לסיכום: כשהדברים מתפרקים

נראה כי מה שמוצע כאן אינו מפת דרכים סדורה, אלא אפשרות להיות. לחוות. להיות בתשומת לב. אולי להיות עם הסבל מבלי להאשים את עצמנו. אולי לשהות בלי להיבהל. אולי פשוט להזכיר: יש חץ ראשון. הוא כואב. אבל החץ השני – אולי אפשר להניח לו. ואולי בכך טמונה האפשרות העמוקה ביותר למנהיגות פסיכולוגית בזמן הזה – לא בהובלה, לא בהכרח בפתרון, אלא בהנכחת אפשרות אחרת של תודעה. כזו שמביטה בעיניים טובות גם כאשר הכול מתפרק. 

מנהיגות פסיכולוגית היא מצרך חשוב ביותר בימים אלו. ואנשי טיפול אשר הקריאה לצאת ולהשפיע בקהלים גדולים מדברת אליהם – טוב יעשו אם יבדקו ויקדמו מהלכים כאלו. יש המון אנשים שמחכים לכך. אך כצידה לדרך חשוב שמנהיגים אלו ידעו, כי לעיתים המנהיגות שלנו אינה מתבטאת החוצה כמו שהיינו רוצים, המיזמים והפרויקטים שאנחנו מקדמים בקהילה אינם עובדים כמו שחלמנו, ושלמרות העשייה הברוכה שלהם – המדינה שלנו עדיין כואבת, עדיין רחוקה מריפוי, עדיין מרגישה מתפרקת. זה חלק מהסיפור: כן, הדברים מתפרקים, ולפעמים, זה כל מה שצריך לדעת כדי לשהות לרגע, לא להאשים את עצמנו, ואז להתחיל לנוע מחדש.

מקורות

לוי-בלז, י' (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave

לוי-בלז, י' ומנדלוביץ, ש' (2024א). גם כשעיניי פקוחות: צעדים בדרך למנהיגות פסיכולוגית בעת משבר מתמשך. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/steps_to_psychological_leadership_during_an_ongoing_crisis

לוי-בלז, י' ומנדלוביץ, ש' (2024ב). לא צריך מפתח, הדלת לא נעולה: על עמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/starting_point_of_psychological_leadership_in_times_of_crisis