top of page

הסטודיו הפתוח ככלי ליצירת חמלה

תמונת הסופר/ת: איתן גילור מילראיתן גילור מילר

איתן גילור מילר, פסיכותרפיסט ומטפל באומנות, M.A

הקדמה

הסטודיו הפתוח הוא גישת עבודה ייחודית של טיפול קבוצתי באמצעות אומנות חזותית שמלווה את הפרקטיקה שלי ממש מתחילת דרכי כמטפל באומנות. את הפרקטיקום עשיתי בסטודיו פתוח בלב השרון. בכל מסגרת שהשתלבתי, בית ספר לחינוך מיוחד, מרפאה לבריאות הנפש ובקליניקה הפרטית, אם לא היה סטודיו פתוח – פתחתי סטודיו כזה בעצמי ובשנה האחרונה הקמתי סטודיואים פתוחים במרחבי שיקום לשורדי הנובה.

למעשה, ההיכרות שלי עם המושג התיאורטי-מחקרי "חמלה עצמית" הגיעה מתוך המפגש עם מצוקה של מטופלים בסטודיו הפתוח, וזאת בגלל המאפיינים של הגישה. החופש שהגישה מאפשרת מייצר מצע להעלאת דפוסים פנימיים של היחס עם העצמי וביניהם גם דפוסים ביקורתיים. השימוש בכלי אומנות מייצר מפגש חווייתי שמנכיח את המציאות הבלתי מתפשרת כאן ועכשיו. המרכיבים הטיפוליים מול המטפל והקבוצה מאפשרים תהליכים של יצירת חמלה עצמית אצל המטופל. 

ההיכרות עם עולם המיינדפולנס והעיסוק המקצועי בחמלה סייעו לגיבוש תשתית רעיונית המחברת בין גישת הסטודיו הפתוח לחמלה עצמית, כפי שבאה לידי ביטוי בתרגול מיינדפולנס. המשותף לתרגול הזה, כמו גם לגישת הסטודיו הפתוח, הוא השאיפה להקשבה, לקבלה ללא תנאי ולראייה הוליסטית של האדם – לא כמי שצריך לתקן או לשפר, אלא כמי שראוי לחמלה ולהכלה כפי שהוא.

את שיטת הסטודיו הפתוח אני מלמד מזה שבע שנים וככל שהעמקתי בעולם המיינדפולנס נוצרה בשיעורים תשתית תיאורטית המחברת את שתי הגישות. את עיקרי תשתית זו אני מבקש להציג ברשימה זו. ראשית, אציג את גישת הסטודיו הפתוח ומקרה קליני מתוכו, ולאחריו אפרט ארבעה גורמים מרכזיים שמחברים בין גישת הסטודיו הפתוח לגישות מבוססות מיינדפולנס וחמלה.


גישת הסטודיו הפתוח

תחום הטיפול באמצעות אומנויות החל להתפתח כדיסציפלינה עצמאית של פסיכותרפיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר אומנים נכנסו לבתי חולים ופתחו בהם "סטודיו פתוח" – מקום למטופלים ליצור לצד האומנים באופן שאינו מונחה. אדוארד אדמסון, שפתח בשנת 1946 סטודיו לאומנות בבית חולים נת'רן לחולי נפש באנגליה, כתב: "האמנתי שתפקידי הוא לאפשר ולא לכוון. מעולם לא הצעתי למישהו מה עליו לצייר מכיוון שנראה לי חיוני שהוא יעלה את הרעיון לבדו" (אדמסון, 1984, בתוך שפירא, 2014, עמ' 137). תפיסה זו, המבטאת את רעיון "האומנות כטיפול" (Art as therapy) שמה דגש על תהליכי יצירה אישיים בתוך קבוצה כאמצעי מרכזי ליצירת שינוי נפשי.

על פני השטח, הגישה דוגלת בשימוש במגוון רחב של חומרי יצירה באופן חופשי ובהבניה מצומצמת. זאת אומרת, ללא הנחיות מוגדרות לתהליך היצירה ותוצריו. בתוך הסטודיו הפתוח מוצעים למטופלים חומרי יצירה מגוונים, כגון צבעים קשים ונוזליים, דבקים, חוטים, ניירות, קרטונים, פלסטלינה, חמר, גרוטאות, ועוד. הכוונה ליצור סביבה מזמינה גם למי שאינו רגיל ליצור באומנות. היצירה והדיאלוג משמשים כהזדמנות ללמידה של המשתתפים בקבוצה, צרכיהם ומאווייהם, ומתוך כך, גם להתערבויות טיפוליות מתאימות מעולמות הטיפול בשיחה ובטיפול באומנות (מילר, 2023). 

גישת הסטודיו הפתוח פועלת כיום במספר בתי חולים פסיכיאטריים (אברבנאל, צפת, איתנים, ועוד), בבתי ספר לחינוך מיוחד ובמסגרות נוספות, ציבוריות ופרטיות כאחד. לרוב, הגישה מיושמת במודל ארוך טווח, המאפשר גישה מתמשכת לקהילה הרחבה (המחלקה או בית הספר) אל המשאב הטיפולי. 

האומנות ותהליך היצירה עצמם מהווים את מרכז הגישה (שפירא, 2014). השימוש בתהליכים לא מובנים ולא מונחים עולה מתוך תפיסה, שבמקרים של פגיעה בנפש, האומנויות מגיחות באופן ספונטני כמענה לקושי (McNiff, 1992). עם זאת, קבוצות של סטודיו פתוח מתאפיינות ברמות משתנות של תקשורת מילולית בין המשתתפים, בהתאם לגישת המטפלים ומטרות הקבוצה. בכל זאת, גם בקבוצות שבהן התקשורת המילולית מצומצמת, הנחות היסוד של הגישה מייחסות חשיבות גדולה לעבודה חופשית ואינדיבידואלית באומנות חזותית בתוך המסגרת הקבוצתית. גם כאשר יש מעט מאוד יחסי גומלין בין חברי הקבוצה, לכולם מודעות זה לזו והם מושפעים בצורה מסוימת מהאחרים. המשתתפים מודעים מאוד גם לתקשורת של המטפל עם האחרים בחדר. לכן, אנו מודעים לכך, שאמירה כלפי מטופל אחד – נאמרת כלפי כל הקבוצה. גם אם הדבר נאמר בשקט רב, הטון ואופי הדברים הם בעלי השפעה על אלו שמסביב (Deco, 1988).

הייחוד של גישת הסטודיו הפתוח כמסגרת של טיפול קבוצתי מתבטא ביכולתה לאפשר עבודה של פרטים במרחב אחד, באופן שכל אחד יכול לבחור את מידת הקרבה שלו לאחרים (שם). הגישה מאפשרת למטופלים לבחור האם להביא את התמות שלהם או להקשיב לתכנים שמעלים אחרים בקבוצה, כל מטופל לפי תחושת הביטחון והאמון שלו בקבוצה ובהתאם ליכולתו להיות לבד וביחד בנוכחות האחר (מילר, 2023).


עמדת המטפל היא בלתי מובנית ובלתי מכוונת. נדרשת ממנו רגישות לתהליכים תוך-אישיים ובין-אישיים לצד רגישות לתהליך האומנותי. אלו שלושה היבטים שמשפיעים זה על זה ולשם כך יש צורך בעבודה פנימית אצל המטפלים, גם במצבים שבהם יש התערבויות טיפוליות מעטות (Deco, 1988). תפיסת ההתערבות הטיפולית אל מול תהליכי היצירה ותוצריהם מושתתת על התפיסה הפנומנולוגית של טיפול באומנות. בניגוד לתפיסות הרואות את הפרשנות של יצירות האומנות של המטופל ככלי התערבות מרכזי, על פי תפיסה זו, המטפלים נמנעים לרוב מאמירות אסתטיות ומשיפוטיות ומעודדים התבוננות על המאפיינים של היצירה, כמו בחירת החומרים, מאפייניהם ואופן השימוש בהם, עוצמת התנועתיות של המטופל בחלל בתהליך היצירה, היחסים בין הצורות, בין הצבעים, בין מסגרת הדף, ועוד (Betensky, 1995).



מקרה לדוגמה

מאז 2017, כמעט ברציפות, פועלת קבוצת סטודיו פתוח אצלי בקליניקה בהרכב המשתנה לאורך השנים. אחת המשתתפות בקבוצה, אישה בעלת מודעות גבוהה וניסיון חיים, ביקשה ממני שאסייע לה לצייר בטכניקה שבה לא עבדה מעולם, ציפורן וקסת דיו. הטכניקה הזו היא תובענית מאוד ואינה סלחנית לטעויות. הציפורן היא אביזר ממתכת, המולבש בקצה מוט אחיזה מותאם. את הציפורן טובלים בקסת דיו, שנצמד לציפורן וכשכותבים איתה, הדיו משתחרר לאיטו אל הנייר. לאחר מספר שניות הדיו נגמר ויש צורך לטבילה נוספת. תנועות הטבילה דורשות דיוק, דרך החור הקטן של הקסת, חודרות את פני הדיו שבתוכה, תוך הימנעות שלא להציף את הציפורן בדיו או להפיל את הבקבוק הקטן. העבודה על הדף היא לרוב בתנועות קצרות ומדודות, בקצב אחיד ואיטי, כמעט ללא מרווח טעות. טיפת דיו שמגיעה אל המקום הלא רצוי על הדף, על השולחן או על הבגד, תשאיר סימן שלא ניתן להעלימו.

על אף שהסברתי כל זאת, האישה התעקשה ללמוד את הטכניקה הזאת ולעבוד איתה. אל החוויה הגופנית הנוקשה הזו נוספו הדפוסים של המשתתפת. העבודה עם הציפורן והדיו העלתה את הדפוסים במלוא עוזם: רף גבוה, נחישות, התמדה וביקורת עצמית מחמירה מאוד. השילוב בין הדפוסים למאפייני הטכניקה הביאו את המשתתפת לבטא את תסכולה בגידופים קשים כלפי עצמה. התסכול הביא את החזקת הציפורן להיות נוקשה יותר, מה שהחמיר את האתגר. 

המבנה הבלתי פורמלי של קבוצת הסטודיו הפתוח הביא את חברי הקבוצה להתקרב לאט לאט ולהתייחס אל מראה עיניהם. היו תגובות מפרגנות כלפי התוצר, שלמרות חוסר שביעות רצונה של המשתתפת, היה מרשים למדי. לצידן, היו תגובות שעסקו בביקורת העצמית ובעיקר בחוויות אישיות של האחרים, כל אחד והקולות הביקורתיים שלו וההתמודדות איתן. 

הקבוצה ליוותה את המשתתפת ואת התמודדותה עם ציפורן הדיו לאורך מספר שבועות. בתחילה נראה היה לי שמבחינתה, הביקורת העצמית היא בלתי נמנעת. ההדהוד שלה דרך החוויות של האחרים הביא למצוא נחמה בכך, שגם אחרים חווים ביקורת עצמית כזו. גילוי זה עידן מעט את העוצמה ואפשר לה אחר כך לזהות את הדפוס ולהכיר בו. עם הזמן, הזיהוי לווה אפילו בחיוך קטן. נראה היה לי, שהחיוך מסמן מרחק מסוים והשהיה של ההזדהות עם הקול המבקר. הציור בציפורן דורש ללטף את הדף עם הציפורן ולהפעיל עליו לחץ מתון ומשתנה. הקווים החלו להתעדן והגמישות מול הביקורת אפשרה אולי גם גמישות בעוצמת הלחיצה. עם הזמן נראה היה לי, שיש קבלה גדולה יותר של הטעויות הבלתי נמנעות והתפתחה יכולת להפנות פחות שיפוטיות אליהן.


חמלה עצמית בתוך הסטודיו הפתוח

העבודה בסטודיו הפתוח מאפשרת התפתחות של חמלה במספר רבדים: (1) מתוך היותו מרחב יצירתי-קבוצתי; (2) מתוך התהליכים התוך-אישיים שיוצרת העשייה היצירתית; (3) מתוך השימוש בגוף ובתנועה; (4) מתוך התהליכים הטרנספורמטיביים הייחודיים לסטודיו הפתוח.


1. מרחב יצירתי-קבוצתי כמרחב חמלה

המרחב הפיזי של הסטודיו מייצר סביבה פיזית ורגשית, המאפשרת הבעה חופשית ללא שיפוטיות. זהו מרחב אקטיבי של יצירה, שבו האומנות משמשת כאמצעי להבעה עצמית ולהכרה באנושיות של היוצר. הקבוצה בסטודיו הפתוח מייצרת מרחב של השתייכות והדדיות המעצים את התהליכים הנפשיים. כאשר המשתתפים יוצרים יחד בהנחיה ובתיווך, נוצרת סביבה של קבלה והכלה, שבה כל אדם יכול להביע את עצמו ללא חשש משיפוטיות. הדינמיקה הקבוצתית מאפשרת למידה הדדית של חמלה עצמית וחמלה כלפי האחר. למשל, יש בקבוצה אפשרות לשתף בתכנים מילוליים ובתוצרי היצירה ויש למשתתפים האחרים את החופש לקחת בכך חלק. החופש שלהם מחזק את התחושה של עניין אמיתי ושל הקשבה פעילה ללא ביקורת. זהו רגע של הכרה באנושיות של היוצר, שמחזק את תחושת הערך העצמי ואת תחושת הקבלה. כשאדם חווה מהקבוצה תחושה של קבלה ללא תנאי, הוא לומד לפתח קבלה דומה כלפי עצמו. התהליך היצירתי-קבוצתי הופך למסע משותף של גילוי, שבו כאב, פגיעות ותקווה יכולים להיות מוכלים ומועצמים דרך ההשתקפות שלהם ביצירות של המשתתפים האחרים. הנרטיבים האישיים נפגשים ומתחברים באמצעות שפת האומנות. יכולת הזיהוי של התהליכים הפנימיים מתפתחת לא רק דרך העבודה הפנימית, אלא גם דרך הופעתה אצל המשתתפים האחרים. 

מתוך כך מתפתחת חוויה של אנושיות משותפת, אחד משלושת ההיבטים המרכיבים את החמלה על פי קריסטין נף (2024). נוצר תהליך עמוק של הרחבת ההבנה והקשב הבין-אישי. המשתתפים לומדים לתת לגיטימציה לקשיים האנושיים המשותפים ולראות אותם דרך התוצר האומנותי, וחשוב אף יותר, דרך תהליכי היצירה והחוויה שהם יוצרים כאן ועכשיו: המשתתפים לומדים להכיר בפגיעות המשותפת. הם רואים כיצד חשיפה כנה של קושי יכולה לייצר חיבור עמוק. הם מגלים את המורכבות האנושית אצל כל אחד ובכך מפחיתים סטיגמות. כך נוצר מעגל של תמיכה הדדית, שבו כל משתתף יכול להיות גם מקבל וגם נותן חמלה.

באמצעות היצירה האומנותית, האנושיות המשותפת הופכת מרעיון תיאורטי למציאות מוחשית של חיבור אנושי עמוק, המקל על חוויה של בדידות, חריגות וניכור. זהו תהליך שבו גבולות "האני" מיטשטשים ובמקומם נוצרת הבנה משותפת של החוויה האנושית.


2. התמודדות עם תהליכים פנימיים באמצעות קבלה והכלה

הפעולה היצירתית בתוך הסטודיו הפתוח מאפשרת תהליכים תוך-אישיים הנוגעים לרגשות, למחשבות ולתחושות שעולים בתהליכי היצירה. תהליכים אלו מתרחשים גם ביחסים בין האדם ליצירה שלו וגם ביחסים שלו עם עצמו. 

ראשית, תהליכי היצירה הם הזדמנות ללמוד קשיבות, אחד משלושה ההיבטים המרכזיים של חמלה על פי קריסטין נף (2024). תהליכי יצירה כוללים לרוב מגע עם חומרי יצירה וכן תנועות גוף שיכולים להעלות תחושות ייחודיות לעבודה היצירתית. לחומרים מסוימים יש יכולת להעצים רגשות, להנגיש זיכרונות וחוויות פנימיות אחרות (סוטו, 2018). לתהליכי יצירה יש ייחודיות אל מול תהליכי טיפול אחרים, כיוון שהם כפופים לחוקי המציאות. הצבע על הבד לפעמים נוזל, וכוח המשיכה עלול להכניע את החמר ולהביא אותו לכדי פירוק. אל מול המציאות הבלתי נמנעת, היצירה מעלה אצל היוצר בסטודיו הפתוח דפוסים מנטליים מוכרים מחיי היום-יום. לכן, הפעילות המנטלית הזו היא מעבדה מווסתת, המאפשרת פיתוח של יכולות קשביות.

שנית, בגלל שביצירה אין השלכות מחוץ לסטודיו, יש הזדמנות אמיתית להתנסות בתגובות אחרות מהרגיל מבלי להסתכן ובכך לפרק את הדפוסים. אחד הדפוסים הנפוצים שעולים ביתר שאת בסטודיו הפתוח הוא הנטייה לביקורת עצמית, לכן הסטודיו הפתוח הוא זירה ללימוד ולהתנסות בדפוסים חדשים של חוסר שיפוטיות, הן כלפי התוצרים האומנותיים ותהליך היצירה והן כלפי העצמי. 

לפיכך, הנדיבות העצמית, העוסקת בקבלה ובסובלנות של האדם, שהיא היבט נוסף של החמלה על פי נף, עולה בעוצמה גדולה בעבודה בסטודיו הפתוח. המצוקות, הכאבים והחולשות של האדם משתקפים בדימויים ובתוצר, עולים בתהליכי היצירה ומגולמים בעימות עם החומר. דרכם ניתן להקנות גישה אוהדת, מחבקת ועדינה כלפי הקשיים, במקום בושה, גינוי או דבלואציה.


3. הגוף כמרחב של חוויה

הגוף הוא מדיום להבעה ולחוויה וגם מרחב חשוב להפנות אליו את הקשב. אם ניקח לידנו מכחול או מספריים ואם לא, בסטודיו הפתוח, הגוף הוא כלי היצירה – באמצעות תנועת הגוף נוצר הציור או הפסל. למעשה, גישת הסטודיו הפתוח, כמו גישות הטיפול השונות, המבוססות על חמלה ומיינדפולנס, מציגות תפיסה פנומנולוגית של הגוף כסובייקט מרכזי בחוויה הטיפולית. בסטודיו הפתוח הגוף נתפס כמדיום הבעתי, בעוד שבגישות המיינדפולנס והחמלה הוא נתפס כמרחב של מודעות סומטית. חיבור הגישות מרחיב את האפשרויות שלנו.

התחושות הגופניות מסייעות לנו להציב גבולות, לקבל החלטות ולבחור נכון. היכולת לזהות את מה שקורה בגוף יכולה לסייע לנו לבחור ולהשהות את התחושות. הן מספרות לנו על דפוסים ודחפים שלנו. היכולת לשים לב אליהם ולבחור אם לפעול או להשהות מלמדת אותנו להמשיך לפעול למען מה שחשוב לנו באמת. 

ההיכרות שלנו עם החוויות הגופניות, כמו העונג או הכאב, מקרבת אותנו לחלקים חשובים ומרכזיים בחוויה האנושית. היא מאפשרת להפסיק את הפיצול המכאיב בין הגוף לתודעה ובמקומו ליצור תובנה משחררת, חופש ואינטימיות גופנית רגשית ורוחנית (תנאי, 2020).

האינטגרציה החדשה מתגלמת גם בנו ובמקביל גם ביצירה כאשר החומר שאתו אנו עובדים מגלם בתוכו את הרוח. ההיכרות עם הגופניות שלנו היא בעלת פוטנציאל של התמרה, ריפוי והעמקת החמלה העצמית.


4. מרחב לטרנספורמציה

תרגול מיינדפולנס, כמו תהליכי יצירה, מקבלים לפעמים התייחסות מוטעית ומצמצמת של טכניקות הרגעה. "אובדן העוקץ הטרנספורמטיבי", כך קרא לזה מורי היקר שנטם זהר. מלבד היכולת להרגיע, לשתי הגישות יש פוטנציאל לריפוי ולשינוי פנימי. הסטודיו הפתוח מציב במרכז את היצירה החופשית, המשמשת כדרך ביטוי חיצוני של החוויה הפנימית ומציעה את האפשרות לעיבוד החוויה (Betensky, 1977). בגישות המיינדפולנס והחמלה, העיבוד נעשה באמצעות תשומת-לב מכילה ורכה לחוויות פנימיות וחיצוניות, ללא ניסיון לשנותן או לדחותן. יחדיו, שתי המתודולוגיות מציעות פרספקטיבות אלטרנטיביות לעיבוד החוויה. למשל, כאשר מדובר על חוויה טראומטית, ביטויה באומנות מאפשר שליטה יחסית בתוצר ובעוצמות הרגשיות שבאות אתו, באמצעות הרחקתו אל היצירה וביטויו במידה ובמינון המתאימים ליוצר. מתוך כך, תרגול תשומת הלב לתהליכים המנטליים, הפיזיים והיצירתיים יכול להיות מווסת יותר ולכן נגיש יותר. 

מנגד, תהליכי היצירה יכולים לאפשר הבעה של חומרים לא מודעים ותשומת הלב תאפשר גילוי של חלקים שאופסנו אל מחוץ לתודעה הערה. הפעולה היצירתית עצמה, ללא צורך בתהליכי עיבוד מילוליים עם המטפל או הקבוצה, מאפשרת את העלאת התכנים מהתת-מודע, באופן המאפשר לאדם לעקוף את הצנזור הפנימי (חזות, 1998). שילוב הגישות מאפשר את הרחבת היכולת של האדם לחקור את חייו ולהגביר את היכולת לרפלקציה עצמית. הוא יכול לחיות את הרגע ובו-זמנית לתפוס את האני הקיים. יכולת זו מוגבלת בתודעה האנושית כתוצאה מדיסוציאציה. תהליכים טראומטיים מפצלים את הנפש. לעומת זאת, היכולת להתבונן על מכלול החלקים של האדם מסייעת להחזיק במגוון מצבי תודעה וליצור חוויית עצמי אחידה (Bromberg, 1998). העבודה הנפשית בסטודיו הפתוח מאפשרת להרחיב את מצבי התודעה, להכיר חלקים שנחבאו בנפש, לראות אותם באופן בהיר יותר ובכך לקדם שינוי מיטיב.


סיכום

הסטודיו הפתוח, בשילוב גישות מבוססות מיינדפולנס, מציג גישה ייחודית המשלבת יצירה אומנותית, חמלה והפניית תשומת-לב. באמצעות המרחב היצירתי, המשתתפים חווים תהליך של התבוננות, קבלה ללא תנאי והזדמנות להתמרה פנימית. הקבוצה משמשת כמרחב מכיל, המאפשר למידה הדדית של חמלה, שבו הגוף, החומרים והיצירה הופכים לכלים לחקירת הנפש. תהליך זה מזמין את המשתתפים להפחית ביקורת עצמית, לפתח מודעות גופנית ורגשית ולחוות אנושיות משותפת, תוך יצירת חיבור עמוק בין החוויה האישית לחוויה הקבוצתית. הסטודיו הפתוח מציע למעשה מסע של גילוי עצמי, שבו המיינדפולנס מקבל מרחב חדש ויצירתי לתרגול והאומנות משמשת בתוכו דרך להעמקת החמלה.


מקורות

גילור-מילר, א' (2023). קבוצת קליטה בגישת הסטודיו הפתוח - מודל אינטייק קבוצתי למתבגרים 

והוריהם. שינוי דרך יצירה. https://rolig8.wixsite.com/mystudio/openstudio-intakegroup

חזות, ת' (1998). טיפול באמצעות אומניות בישראל לקראת שנת 2000 – דיוקן של מקצוע

סחי"ש, 3(2), 17-7.

נף, ק' (2024). חמלה עצמית  העוצמה בלהיות טובים לעצמנו. פרדס.

סוטו, ל' (2018). לגעת בנפש: פסיכותרפיה באמצעות חומרים וצבעים. פרדס.

שפירא, ג' (2014). היצירה  לב הטיפול. אח

תנאי, ג' (2020). להשתחרר בגוף ראשון  התשתית הגופנית של תרגול הערות. בתוך מ' ליבליך 

(עורכת), שבילי המיינדפולנס  מרחבי תרגול ביומיום (עמ' 103-84). כתר

Betensky, M. (1977). The phenomenological approach to art expression and art 

therapy. Art Psychotherapy, 4, 173-179.

Betensky, M. (1995). What do you see? Phenomenology of therapeutic art 

expression. Jessica Kingsley Publishers.

Bromberg, P. M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, 

and dissociation. Analytic Press.

Deco, S. (1988). Return to the open studio group. In S. Skaife, & V. Huet (Eds.), Art 

psychotherapy groups: Between pictures and words. Routledge.pp 88-108.

McNiff, S. (1992). Art as medicine: Creating a therapy of the imagination. 

Shambhala.


0 תגובות

Comments


צרו קשר

bottom of page