הבית הקבוע והמשתנה: מחשבות אחרי כל המדבר הזה

מתוך הספר "אחרי כל המדבר הזה"  מאת יוסי לוי בלז ויעל שובל צוקרמן.

הוצאת הקיבוץ המאוחד

לינק לרכישת הספר

"ביתי הוא מבצרי״, ״בית לא מחליפים״, ״בית הוא איפה שהכול מוכר״. אלה הם רק אחדים מהמשפטים שאנחנו שומעים ואומרים כל הזמן על בית. כי בית הוא המקום הקבוע ההוא, שתמיד שם. האומנם?

המסע ממשבר לצמיחה – המסע שכולנו בתוכו איפשהו, אפשר דווקא לראות בבית משהו אחר. בית שמשתנה, משתנה כל הזמן ומאפשר לנו עצמנו להשתנות אתו. גם המדינה שלנו היא בית, החברה, הקהילה שלנו – והלוואי וגם הם ישתנו לאור המשבר שעברנו ועודנו עוברים.

במסגרת המחשבה ששינוי הוא גם בית, בחרנו לשתף אתכם בקטע קצר מתוך הספר החדש שלנו: אחרי כל המדבר הזה: על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר, ספר שכתבתי יחד עם שותפתי ד״ר יעל שובל צוקרמן. ספר שהיה בשבילנו מסע, מסע אישי, בין-אישי וחברתי מעמיק להבנה של השבר שעברנו והדרכים המגוונות להפוך את הקיפאון שבו לתנועה ולצמיחה.

הקטע שלהלן, בפרק הסיום של הספר, מספר את הסיפור של השינוי. וגם הוא בית. 

ואולי השאלה הגדולה מכולן היא שאלת השינוי. כאמור, בספרה המכונן, כשהדברים מתפרקים, כותבת פמה צ׳ודרון על כך שכל הדברים בחיינו יתפרקו מתישהו, אם נרצה או לא. זהו טבעו של העולם, אלה טבעם של החיים. ולכן, שאלת השינוי טומנת בחובה שאלה עמוקה יותר: האם אנו מוכנים לקבל את השינוי? כלומר, השאלה אינה אם נחווה מתישהו משבר (כי נחווה), אלא כיצד נבחר להתמודד אתו. האם ניעצר, נילחם בו, נתקשה לקבלו? או שאולי נאפשר לו להשפיע עלינו, לטלטל אותנו, לשנות אותנו? אולי עלינו לשאול: מה בא המשבר ללמד אותנו? זהו לב-ליבו של המסע ממשבר לצמיחה – המוכנות להמשיך ולשאול שאלות, להמשיך ללמוד על עצמנו, להשתנות.

שוב ושוב גילינו לאורך המסע עד כמה טראומה איננה רק קטיעת רצף – היא גם פתיחה של רצף חדש שאותו בונים לאט-לאט, בעדינות וצניעות. למעשה, צמיחה פוסט-טראומטית איננה "חזרה לעצמנו", אלא חקירה מתמשכת של השינוי שאנו חווים, של מי שאנחנו בוחרים להיות. מתוך השבר, מתוך האובדן, מתוך הדמעות הרבות – עשויה לבקוע הבנה חדשה, עמוקה יותר, שתוביל לשינוי. במסע שלנו לא חיפשנו נסים, לא חיפשנו גיבורים – חיפשנו בני אדם. ואכן, מצאנו אנשים שונים מאוד זה מזה, שמגיעים מרקעים שונים ושאוחזים בסיפורים שונים – אבל כולם הסכימו כאיש אחד להישיר מבט ולספר לנו על הצורך העמוק שלהם להאמין באפשרות לשינוי ולחוות את השינוי באופן מעשי. כלומר, להשתנות בעצמם.

וכן, במהלך הדרך גם אנחנו השתנינו. ככל שהתקדם המסע, התגבשה בנו ההבנה שאנחנו לא כותבים "על" המשבר, אלא מתוכו. לא מספרים "על" צמיחה, אלא לומדים וחווים אותה יחד עם אנשים אחרים. גם אנחנו חווינו אינספור רגעי כאב ואובדן, רגעי בגידה של הגוף, רגעים שנדמו כחסרי מוצא לכאורה. והספר הזה והעבודה עליו הזכירו לנו עד כמה כולנו חלק ממארג אנושי שחווה קשיים רבים ומוכן לחזור ולבנות – לא למרות השבר, אלא מתוכו. עבור שנינו, יעל ויוסי, הספר הזה הוא יצירה שנכתבת מתוך כאב ואובדן, ושמסמלת אפוא גם את האפשרות לשינוי ותנועה וצמיחה.

"למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה"[1] כתבה המשוררת לאה גולדברג. ואנחנו אכן חיים בעידן שבו קשה יותר ויותר להאמין שאלה הם חיינו: קשה להאמין להתרחשויות המזוויעות, קשה להאמין לשגרה שבה אנו חיים, קשה להאמין שאנחנו בטוחים, קשה להאמין במוסדות המדינה, קשה להאמין אפילו בבני אדם. אבל דווקא מתוך הקשיים האלה מצאנו – באופן עדין, רך וחמקמק – אפשרות להאמין בכוחן המרפא של העשייה והנתינה; אפשרות להאמין בנו, האנשים שמרכיבים את הקהילה שלנו, וביכולתנו לייצר שינוי״. (אחרי כל המדבר הזה, עמ׳  343).

אחרי כל המדבר הזה, אחרי כל הכאב הזה, אחרי כל השבר הזה, אולי תגיע גם נחמה. בזכות הלב שבמקום הנכון, הלב שהוא בעצמו סוג של בית עבור כולנו.

---

[1] מתוך השיר ״למי שלא מאמין״ מאת לאה גולדברג, מתוך הספר  עם הלילה הזה בהוצאת יחדיו, 1964.