_edited.png)
"אֶבֶל קשיב" (Mindful Grief) ו"משמעות קשיבה" כמושגים מארגנים בהנחיית קבוצות לאלמנים ולאלמנות
- עדי ליליאור
- 10 בדצמ׳
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 13 בדצמ׳
"לדרכים אין עיניים לראות מה עמקו חלומות הולכיהם"
-א. חלפי
נכתב באהבה ובגעגוע לגיסי מויש פליישמן ז"ל. איש של אמת ועשייה.
כיצד תומכים בחלומות הולכי הדרך לאחר אובדן? האם באמונה שיש בכלל דרך ושיש בה טעם? האם בעיקר בקטעי המסע, כשהקואורדינטות נמחקות ממפת החיים והדרך לא ידועה עוד? יש דרכים רבות להלך ב"ארצות האבל". כמספר האבלים, כך מספר הדרכים.
אני רוצה לתאר את נוף המסע ותוואי השטח (הרעיונות התיאורטיים והרוחניים) שבהם שותפתי אביב טל (MSW) ואני ליווינו בשש השנים האחרונות (ועדיין מלוות), מאות אלמנים ואלמנות* במסע האבל שלהם. במסגרת קבוצות "סיפור דרך" – קבוצות תמיכה טיפוליות לאלמנים ולאלמנות. כמו בשיר של אברהם חלפי, גם אביב ואני יצאנו לדרך עם רעיון וחלום שהפכו עם השנים למרחב של למידה, יצירתיות ומשמעות בחיינו, באופן שלא יכולנו לדמיין. אנסה לשתף כאן חלק מגילויי הדרך שלנו.
הקמנו את הקבוצות במטרה לתת מענה לשכול ההתאלמנות האזרחי. אנחנו מכנות אותו "השכול היתום" – זה שאינו מקבל כמעט שום מענה מהמדינה (כמו מוות כתוצאה ממחלות שונות). בכל שנה מתים בישראל מ"סיבות אזרחיות" כ-50,000 אנשים. תחילה נפתחה קבוצה אחת לאלמנים ולאלמנות צעירים בבנימינה, ובהמשך נפתחו שתי קבוצות נוספות לצעירים ולמבוגרים, בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. הקבוצות פועלות מאז ברציפות במשך כל השנים הללו.
עקרונות ההנחיה בקבוצות "סיפור דרך"
במסגרת הנחיית הקבוצות, אנו מתבססות על מספר צירים תיאורטיים:
לוגותרפיה: תרפיה באמצעות משמעות, הזרם של פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית שייסד ויקטור פרנקל (פרנקל, 1970), היא ציר תיאורטי מרכזי שמלווה את הנחיית הקבוצות.
מודלים לטיפול באובדן ובשכול, כגון: המודל הדואלי – DPM (Stroebe & Schut, 1999), המודל הדו-מסלולי של פרופ' שמשון רובין (1981, עמ' 57-119), תיאוריית הקשרים המתמשכים (Klass, Silverman, & Nickman, 1996), ועוד.
קשיבות (Mindfulness): אחת ההגדרות לקשיבות על פי ג'ון קאבט-זין, מייסד הגישה הטיפולים MBSR היא "הפניית תשומת הלב, באופן מכוון, לרגע הנוכחי, בלי שיפוט" (1994, עמ' 23). דהיינו, קשיבות היא תרגול של נוכחות, של חיים ערים ופקוחי תשומת לב, שבהם אנו מבחינים ומקבלים את מה שיש, ובכך מאפשרים לעצמנו את ההזדמנות לפתח בהירות, ויסות רגשי וחמלה. בעבודה הקבוצתית, קשיבות מקבלת ביטוי שאינו בהכרח בתרגול מדיטציה, אלא בהתבוננות משתהה בתוכני האֶבֶל שעולים במפגש.
מתוך הצירים התיאורטיים האלה, והניסיון להמשיג בדרך חדשה את הרעיונות המובילים אותנו, נולדו שני מושגים. קראתי להם: "אֶבֶל קשיב" – Mindful Grief ו-"משמעות קשיבה" – Mindful Meaning. אלו אינם מושגים תיאורטיים; הם מבטאים תפיסה, עמדה, הלך-רוח, מעין נתיבי דרך אנושיים, שדרכם ניתן לפגוש את האֶבֶל מקרוב. הם ניסיון לאגוד יחד בחוט של רוח את התוכן והתהליך. אנסה לתאר אותם על פי תפיסתי ועל פי העקרונות התיאורטיים שמלווים אותנו, ולתת הצצה לאופן שבו הם נוכחים בקבוצות.
אֶבֶל הוא תהליך של הבניית משמעות מחודשת (Making Meaning). בעקבות אובדן משמעותי, אנשים אינם רק "מתגברים" או "חוזרים לשגרה", אלא בונים מחדש את תפיסת עולמם ואת זהותם, כדי להכיל את חוויית האובדן ואת המשמעות שהם מייחסים לה. ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה, הדגיש את הצורך למצוא משמעות גם במצבים קשים (פרנקל, 1970). הוא מצביע על כך, שהמשמעות היא קריטית להישרדות נפשית דווקא באזורי משבר ואובדן. בבסיס דבריו של פרנקל עומד עיקרון לוגותרפי עמוק: האדם הוא יצור מחפש משמעות, ולא רק מחפש הנאה או כוח. המשמעות היא כוח קיומי מרפא, והיא זו שמאפשרת לאדם לשאת מצבי סבל, אובדן או חוסר שליטה מבלי להישבר. פרנקל מתאר את מציאת המשמעות כחבל ההצלה האחרון אל מול משברים: "אפשר לקחת מן האדם הכול – חוץ מדבר אחד, את האחרונה בחרויות אנוש – לבחור את עמדתו בכל מצב נתון, לבחור את דרכו" (פרנקל, 1970, עמ' 86). לתפיסתו, בחירה זו היא לב ליבה של האנושיות. הסבל עצמו, מדגיש פרנקל, אינו מגדיר את האדם, אלא היכולת ליחס לו משמעות – להפוך אותו למשימה, לערך או לאתגר. חשוב לציין, כי אין מדובר ב"משמעות החיים" אלא משמעות בחיים – משמעות קונקרטית, יום-יומית, פרקטית, שאפשר לחיות דרכה.
בהשפעת פרנקל והלוגותרפיה, חוקרים רבים נוספים עסקו בחיבור המשמעות בתהליכי אֶבֶל. רוברט ניימאייר (Robert Neimeyer), אחד החוקרים הבולטים ביותר בתחום "מודל בניית המשמעות" (Meaning Making Model) טוען, כי האבל הוא בעיקרו תהליך של התמודדות עם משבר משמעות: "האבל הוא בעיקרו ולפני הכול, מאבק לבנייה מחדש של עולם משמעות שנקרע לגזרים על ידי האובדן" (Gillies & Neimeyer, 2006, p. 32). פנינית רוסו-נצר ודוד מעוז-ישראל כותבים בספרם משמעות מחפשת אדם (2021) כי "משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידיאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה (...) היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו ובאחריות לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון. אחריות זו איננה עוברת בתורשה או מונחלת על ידי הסביבה, אלא עולה מתוך מפגשו הייחודי של האדם עם נסיבות חייו" (2021, עמ' 15). ג'ורג' האגמן (George Hagman) עוסק בגישות חדשות לשכול, ומדגיש את המגוון והמורכבות של התגובה לאובדן ואת הצורך להימנע מסטנדרטיזציה של תהליך האבל. הוא מדבר על רעיון של "אבל חדש" (New Mourning), שבו אנשים לעולם אינם חוזרים להיות "אותו הדבר", אלא משתנים באופן קבוע עקב האובדן (Hagman, 2016).
אֶבֶל כמרחב קיומי: בין היעדר לנוכחות
התאלמנות אינה "אירוע", כי אם תמורה קיומית עמוקה. היא משרטטת שבר בתוך הרצף של החיים, שבר שבו המילים הישנות: "אנחנו", "בית", "עתיד", נשמטות ממשמעותן. פרנקל כתב: "אדם איננו יכול למנוע את סבלו, אך הוא תמיד מוזמן לבחור את עמדתו כלפיו" (פרנקל, 1970, עמ' 148). הבחירה הזו איננה החלטה אחת. היא מסע – מסע בין היעדר לנוכחות, בין חורבנם של החיים שהיו לבין ניצנים של חיים שמתארגנים מחדש. בתוך מרווחי השבר הללו, מתוך העבודה הקלינית והקבוצתית, נולדו שני המושגים: "אֶבֶל קשיב" ו-"משמעות קשיבה" – שמנסים לספק עוד "תאורת דרך" לצועדים בנתיבי החיים שנקרעו, ולאפשר לפגוש את האבל מקרוב.
אֶבֶל קשיב
אבל קשיב הוא נוכחות אמיצה לצד הכאב, היכולת להיות עם הסבל כפי שהוא. לא למהר, לא להדחיק, לא להאיץ את התהליך. להיות קרוב למה שכואב. אֶבֶל קשיב מזמין את האדם להיות עד ועדין למה שעובר עליו. הוא מורכב מהקשבה לכאבי הגוף (הגוף האָבֵל), גלי הגעגוע, הזיכרונות המופיעים ללא רשות, הכעס, ההחמצה, האשמה, השתיקות, הבדידות, הכמיהה, באופן שנותן לכל אלה מקום ב"משפחת האדם" וב"אנושיות המשותפת" שמתלווה לו. אֶבֶל קשיב מבקש לשהות בתוך מה שקשה לשאת – לא כהתמסרות לפסימיות, אלא כעדות פנימית עמוקה. כמו לומר לעצמי: "זה כואב וזה כאן ואני נוכחת כאן". זו עמדה שאינה שואפת להסביר את הכאב, אלא להכיר בו כעדות לאהבה שהייתה; מבט שמתבונן בכאב לא כעונש, אלא כביטוי ליכולת לאהוב. אין כאן ניסיון לרפא את הכאב, אלא לא לברוח ממנו. זהו מרחב שמכבד את הלגיטימיות של כל צורה של אבל, בהתאם לשיטתו של ניימאייר, הטוען כי האָבל הוא מספר הסיפור – ולכן, אין נכון או לא נכון, יש אישי וייחודי (Neimeyer, 2001). אֶבֶל קשיב נשען על עקרונות המיינדפולנס, אך מוסיף להם תו קיומי עמוק. במונח זה מקופלת ההבנה כי האֶבֶל אינו "בעיה" שיש לה פתרון, אלא תהליך בעל קצב משלו. כפי שכתב קבאט-זין: "אין צורך למהר לשום מקום; מה שיש, כבר כאן" (Kabat-Zinn, 1994, עמ' 61).
במרחב הקבוצתי "מה שאני מרגיש" הופך ל"מה שאנחנו מסוגלים לשאת יחד". החדר כולו נעשה עדות אנושית. בהמשך לתיאוריית הקשרים המתמשכים (Klass, Silverman, & Nickman, 1996), אֶבֶל קשיב מאפשר ליצור קשר מסוג חדש עם מי שאבד, לא קשר של נוכחות גופנית, אלא של המשכיות רגשית וערכית.
משמעות קשיבה
משמעות קשיבה מתרחשת כאשר מבט לוגותרפי מצטרף אל מרחב הקשיבות, ובמקרה של אובדן, כְּשְלַאֶבֶל הקשיב מתווספת תשומת לב למשמעות הנמצאת בתוך הרגע.
משמעות קשיבה היא הקשבה למה שמבקש להיוולד מתוך הרגע. היא הפניית תשומת הלב לרגע הנוכחי מתוך נכונות לפגוש בו את המשמעות האישית, באחריות ובחופש הפנימי: "אני שמה לב למה שקורה בי ובעולם, אני נוכחת כאן ועכשיו, שמה לב למה שמתרחש בתוכי כרגע ועם זאת, איני מסתפקת בהתבוננות, אלא נענית למה שהרגע מבקש ממני מתוך כוונה ומשמעות".
אם אֶבֶל קשיב מתייחס לנוכחות בתוך הכאב, הרי שמשמעות קשיבה מתייחסת ליכולת להקשיב לביוגרפיה הממשיכה להיכתב – לרגעי אמת שבהם האדם מרגיש מחדש כי חייו קוראים לו. זוהי תשומת לב ערכית: היכולת לזהות את הרגע שבו משהו קטן "נדלק" – התרגשות חולפת, חיוך, תחושת שליחות, גוון זעיר של תקווה. פרנקל תיאר רגעים אלו כ"קריאת החיים לאדם": החיים מציבים שאלה, והאדם אינו ממציא משמעות, אלא משיב לה. ניתן לראות זאת כתנועה מנוכחות מתבוננת לנוכחות מגיבה, יוצרת. זהו מקום שבו מתחילים לנשום מחדש. המצאת המשמעות אינה מבטלת את הסבל, אלא מציעה דרך לנוע דרכו. כפי שכתב פרנקל: "אם יש בכלל משמעות בחיים, חייבת להיות משמעות גם בסבל" (פרנקל, 1970, עמ' 87). משמעות קשיבה מחפשת את קריאת החיים אל מול מה שלא ניתן לשנות, את התנועה של צמיחת עלים חדשים מתוך האפר לאחר שריפת היער: "כשאיננו יכולים לשנות עוד את המצב, אנחנו מאותגרים לשנות את עצמנו" (פרנקל, 1970, עמ' 136).
איך מתקיימים שני המושגים האלה בקבוצה?
הקבוצה מהווה סביבה המדגישה חקירה עצמית דרך הדהוד. זהו מרחב חי של זהויות בתנועה. חברי הקבוצה מגלמים דרכים שונות להיענות לחיים וזה עצמו יוצר קרקע לחיפוש משמעות.בהיותה מרחב חי שנע בין קולות, סיפורים, שתיקות, הקבוצה מאפשרת לאדם לראות את עצמו דרך האחר, אך גם להיאחז בייחודיותו.
בקבוצה, שהופכת להיות "היכל של מראות" (Bion, 1961), המשתתפים רואים זה בזה אפשרויות. ההדהודים ההדדיים מציעים השראה, כיוונים ולעיתים גם הזמנה עדינה לגלות מהו החלק הייחודי והאישי – זה שאין עוד כמוהו – שמבקש להיוולד מתוך האבל. במרחב הקבוצתי, אֶבֶל קשיב מקבל תנופה ייחודית: הוא מתרחש "בין" האנשים. הקול האחד של המשתתף הופך לשיקוף אצל אחר, והמילים שסופרו כבר פעמים רבות הופכות לאפשרות לנשום מחדש כשהן נשמעות בחדר שיש בו הד. כך נוצר מרחב שמכיר בכך שהאֶבֶל איננו בעיה, אלא זירה של אנושיות. מקום שבו מה שכואב מוצא לרגע מקום.
תרגול של משמעות קשיבה יכול להתרחש בקבוצות דרך שאלות עדינות: "מה בכל זאת ממלא אותך רגע אחד ביום?", "מתי הרגשת שאת עונה לחיים?", "מה מבקש להיוולד מתוך החוויה שלך?", "אילו מתנות אתה נושא מהקשר שאבד?", "מה מבקש ממני מענה עכשיו?", "איפה אני מרגישה חיים בתוכי?", "מה מרגש אותי לרגע?", "לְמה החיים קוראים לי עכשיו?", "מי/איך חשוב לי להיות עכשיו?", "מה מתוך מה שחשוב לי (ערכים), אני רוצה שיבוא לידי ביטוי כרגע?", ועוד. זוהי קבלה קשובה ופעילה לחיים מתוך אחריות ויכולת בחירה. מענה לשאלות אלו מאפשר לתפוס מחדש את "העצמי בגרסתו המשתנה" ,(Self Reconstruction) זהו תהליך מרכזי בתיאוריה של ניימאייר (Neimeyer, 2001). בתוך המרחב הדיאלוגי הקבוצתי, מתגלים רגעים שבהם משתתפים מגלים שהם ממשיכים – באופן חדש – ערכים מהחיים הקודמים, לא כשחזור, אלא כהמשכיות אחרת.
אציג עתה שתי דוגמאות ממשתתפים שמצאו דרך לבטא ערכים שהיו מרכזיים ב"חייהם הקודמים" באופן אחר:
ד', אלמן+3, שנה בקבוצה, מספר איך מתוך המפגש עם כאב ההחמצה, הוא בוחר לבשל עם הילדים פעם בשבוע (מה שמעולם לא עשה). הוא בוחר לא את תבשיליה של אשתו, אלא לממש סביב אוכל את הערך של היצירה המשפחתית המשותפת שכל כך חסרה לו.
ע', אלמנה ללא טבעת, ארבעה חודשים בקבוצה, מתארת את חוויית המוזיקה שנכחה בחייהם המשותפים שלה ושל בן זוגה כגעגוע קפוא בתוכה. מתוך התנועה שהיא עושה בקבוצה וההקשבה ל"קריאה" שעולה מתוך הכאב האישי שלה, היא מוצאת דרך לחיבור חי ושונה למוזיקה בחייה. חיבור שנברא בתוך מרחב של יצירה סקרנית כואבת. החיים אינם חוזרים למה שהיו, אך משהו מהם ממשיך לחיות.
אלו דוגמאות ליצירה של המשכיות ערכית – חוט דק המחבר את מה שהיה למה שמתאפשר כעת.
במילותיו של פרנקל (על פי משפט מקורי של ניטשה): "כאשר אדם מגלה את ה'למה' אשר למענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" (פרנקל, 1970, עמ' 97-98).
הדיאלקטיקה – תנועת הריפוי בין שני המושגים
אֶבֶל קשיב ומשמעות קשיבה אינם תהליכים ליניאריים, אלא תנועה – מעין גל של התכנסות והתרחבות, בדומה למודל הדואלי של סטרובה ושוט: אֶבֶל קשיב הוא המרחב ה"מתכנס" של הגל, הפגישה עם היעדר, הכאב, המוגבלות, ומשמעות קשיבה היא המרחב המתרחב – יצירה, בחירה, אהבה, בניית עתיד (Stroebe & Schut, 1999).
אם אֶבֶל קשיב מכוּון אל הכאב כפי שהוא ומשמעות קשיבה מכוּונת אל מה שמבקש לנוע מתוכו, לא רק להיות בו, אלא לשאול: "מה הרגע מבקש ממני?", אזי זה האופן שבו החיים "מדברים" אל האדם – ונטיית הלב שבתוכה האדם עונה להם. כפי שתיאר זאת פרנקל: "לא אנו אלה שמורשים לשאול על משמעות החיים; החיים הם אלה ששואלים אותנו" (פרנקל, 1970, עמ' 98). התנועה בין שניהם מאפשרת לאדם לחיות בתוך האבל מבלי להיות לכוד בו.
שתי התנועות נשזרות זו בזו, האדם נע ביניהן, ולעיתים רק אחת מהן אפשרית. התנועה בין העמדות היא עצמה חלק מהמסע. ובתוך התנועה הזו מתמקם מושגו של פרנקל: "ההזדמנות הטראגית", לא כקריאה למצוא טוב במה שקרה, אלא כהזמנה לראות האם יש משהו קטן שניתן להשיב בו לחיים למרות מה שקרה. ההזדמנות הטראגית איננה מבטלת את הסבל. היא רק מזהה את האפשרות לפעולה אנושית בתוך מה שאי־אפשר לשנות.
סיכום
שני המושגים, אֶבֶל קשיב ומשמעות קשיבה, אינם מבטיחים נחמה, אינם מציעים "פריצת דרך" ואינם פותרים את האובדן. הם מציעים משהו אחר – אולי פשוט יותר, אולי עמוק יותר: דרך להקשיב. להקשיב לכאב מבלי לברוח ממנו. להקשיב גם למה שמבקש להתחדש בתוכו.כך יכול אדם ללכת בארצות האבל לא רק כמי שאיבד, אלא כמי שמנסה, בזהירות, למצוא את הדרך להמשיך לחיות. לא במקום האובדן, אלא לצידו.
*רשימה זו נכתבה בלשון זכר ונקבה לחילופין והיא מתייחסת לשני המינים במידה שווה.
מקורות
רוסו-נצר, פ' מעוז-ישראל, ד' .(2021) משמעות מחפשת אדם. שתים הוצאה לאור.
פרנקל, ו'. (1970). האדם מחפש משמעות (הוצאה עברית). תל-אביב: דביר.
רוסו-נצר, פ', & מעוז-ישראל, ד'. (2021). משמעות מחפשת אדם. תל-אביב: שתים הוצאה לאור.
Bion, W'. (1961). Experiences in Groups. London: Tavistock.
Gillies, J', & Neimeyer, R' A'. (2006). Loss, grief, and the search for life significance: Toward a model of meaning reconstruction in bereavement. (כרך 19). Journal of Constructivist Psychology.
Hagman, G'. (2016). New Models of Bereavement Theory and Treatment - New Mourning. Oxon: Routledge.
Kabat-Zinn, J'. (1994). Wherever You Go, There You Are: Mindfulness Meditation in Everyday Life. New-York: Hyperion.
Klass, D., Silverman, P., & Nickman, S. L. (1996). Continuing Bonds: New Understandings of Grief. Philadelphia: Taylor & Francis.
Neimeyer, R'. (2001). Meaning Reconstruction and the Experience of Loss. Washinton, DC: American Psychological Association.
Rubin, S'. (1981). A TWO-TRACK MODEL OF BEREAVEMENT: Theory and Application in Research. American Journal of Orthopsychiatry, 51(1), 101-109.
Stroebe, M', & Schut, H'. (1999). The Dual Process Model of Coping with Bereavement: Rationale and Description. Death Studies, 197–224.
תבנית ציטוט ביבליוגרפי (APA7):
ליליאור, ע' (1 בינואר 2026). "אֶבֶל קשיב" (Mindful Grief) ו"משמעות קשיבה" (Mindful Meaning) כמושגים מארגנים בהנחיית קבוצות לאלמנים ולאלמנות. בקשיבות. גיליון 5.
תגובות