שלא תדעו עוד צער

יום שישי בבוקר, אני משוטט בסמטאות יפו ללא מטרה מוגדרת, נותן לרגליים לשאת אותי לאן שיישאו. אני עוצר אל מול בית יפואי מחודש, מתבונן בשכבות הטיח המכסות את אבני הכורכר, חלקן מוסתרות וחלקן גלויות. חיים המכסים שכבות של חיים קודמים. ותוך כדי הבהייה בקיר, אני לפתע נזכר: אמא שלי מתה.

היא מתה שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה השנייה עם איראן. לפעמים אני נזכר בזה ולפעמים לא, אבל הקיר הזה, משום מה גורם לי לחוש בהיעדרה.

מותה היווה קטיעה בתוך החיים עצמם, אבל גם קטיעה של פרק קצר ואינטנסיבי של שלושה חודשים שבמהלכם אבי הידרדר בריאותית במהירות. כולנו חשבנו שהנה זה קורה, התכוננו לפרידה ממנו. אבל אז, באופן לא צפוי, אימי הקדימה אותו. היא, שטיפלה בו כל כך הרבה זמן, פתאום כבר לא הייתה שם.

הדבר המיידי שחשתי לאחר מותה היה היעדרה. אותה התהוות גומלין משפחתית נקטעה והחל משהו אחר, חדש ושונה. משהו שמתפתח תוך כדי כתיבת שורות אלו, הולך ומשתנה. משהו מתרוקן ומשהו מתמלא. מאז מותה, התחלתי לשים לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם, לנוכחות הבלתי פוסקת של ההיעדר בתוך המרחב הפיזי המקיף אותי. לפגוש את ההיעדר דרך ההתבוננות בנוכחות של משהו שקיים. גם במפגש עם מטופליי אני יכול לראות ממד נוסף שהתווסף – היכולת שלי להבחין טוב יותר בהיעדר שהם מביאים לחדר, כמעין צל של משהו שיכול היה להיות קיים. ואני גם נוכח שבתקופה הזו יש גם חלק בי שעדיין נעדר ולא נגיש לי, מתהווה בצללים מחוץ להכרתי. אני רק מרגיש שהוא נוכח בהיעדרו.

---

"אתה יודע," הוא אמר, "נראה לי שחזרת מהר מדי." הוא הסתכל לי בעיניים. נפגשנו בזום בגלל המלחמה, אבל זה לא שינה דבר. עיניו הביטו בי דרך המסך וראו משהו שאני לא ראיתי בעצמי.

עברו עשרה ימים ממותה של אימי, והחלטתי לחזור לטפל. אני אוהב את מה שאני עושה ורציתי לחזור, ואולי גם נעדרה בי התחושה שעליי לא לחזור. אבל את מה שלא הצלחתי להרגיש בעצמי, הוא הרגיש בי. הוא עצמו איבד את אביו בגיל צעיר, ואמר לפתע: "אתה יודע, עברו עשרים שנה ואני חושב שרק עכשיו הרשיתי לעצמי באמת להתאבל עליו." עד אותו המפגש לא דיברנו על כך.

מותה של אימי היה גלוי מרגע שחזרתי. לא הסתרתי מהמטופלים שלי את מה שקרה. אפשרתי למציאות מבחוץ להיכנס פנימה לחדר, באמצעות חשיפה אישית מפורשת. אומנם לפני כן לא הבאתי לחדר את שלושת החודשים הקשים סביב הטיפול בהוריי, ועם אותן חוויות הגעתי לטפל מבלי לתת להן מקום במילים. כמה חשו מטופליי את מה שעבר עליי? מה הרגישו ולא ידעו לנסח, משום שלא אמרתי? האם יש מחיר למה שהורגש ונוכח אך לא דובר? 

אנחנו, המטפלים, איננו מכניסים לחדר את חיינו, וטוב שכך משום שהמרחב מוקדש למטופל. החשיפה האישית, כשהיא מתקיימת, נוצרת בחשיבה על המטופל ועל הטיפול. אבל את המוות הזה, הנוכח כל כך, לא יכולתי ולא רציתי להסתיר, להיות כך בחדר מבלי להגיד - ייצור חוויה דיסוציאטיבית לי ולמטופליי. מותה של אמא, כמו האזעקות בתקופה הזו, חדר את קירות החדר. מה שהיה בדרך כלל סמוי הפך לגלוי מבחירה. ותוך כדי שסיפרתי-אמרתי אמרתי למטופלים, שייתכן שלפתע אכאב או אדמע, אבל רצוני להיות איתם, כאן, בשבילם, ואין הם צריכים לטפל בי.

וכך, בזכות זה שהסמוי הפך לגלוי, ליוסי (שם בדוי) הייתה אפשרות להתמקם אל מה שחש ועכשיו גם הבין. הוא תיאר לי את עשרים השנים שלא הרשה לעצמו להתאבל: אביו נפטר כשהיה צעיר, והוא היה צריך להמשיך, להסתדר, להצליח, לבנות משפחה, לשרוד בעולם, מתוך ידיעה שהאבא שליווה ותמך איננו עוד.

וכאן, ברגע הזה בינינו, הוא חווה את ההיעדר הזה. הוא זיהה את ההיעדר בי, ודרך זה הבין שהוא עצמו לא הרשה לעצמו להתאבל, שנגזל ממנו העצב שאדם אחר היה יכול להרשות לעצמו. ומתוך כך יכול היה לומר לי, גם אם לא במפורש, כמעין כפיל תומך: "תרשה לעצמך להרגיש את מה שאתה לא מרשה לעצמך עכשיו. אל תיתן לעשרים שנה לחלוף." פתאום יכול היה לתת לי משהו שלא יכולתי לקבל מאף אחד אחר, את ההבנה של מה זה אומר לוותר על היכולת להתאבל. ותוך כדי כך הבין שיש לו מה לתת, שיש לו הרבה מה להעביר הלאה מתוך חווייתו של מחיר החיים בהיעדר.

---

איתן ביקש ממני לכתוב על יציאה מהקליניקה עם מטופלים, על הקטיעה של הסטינג הטיפולי אל מול המלחמה והאזעקות. האמת היא שמאז ה-7.10 מילים ורגשות יוצאים ממני באופן מקוטע ולא צפוי. וכך בבוקר יום שישי מצאתי את עצמי משוטט בסמטאות יפו, מנסה באמצעות הרגליים להשיל ממני את המשפט "שלא תדעו עוד צער", ששמעתי פעמים רבות ב"שבעה". אני רוצה לדעת עוד צער, אבל הוא לא מגיע כשאני רוצה, יש לו דרכים משונות לצוץ, ולעיתים אינו מגיע כלל. 

השכונה שבה שוטטתי קמה ביוזמת תושבים ערביים אמידים שבנו בתי כורכר רחבים ליד הים. לאחר הקמת המדינה הפכה למקום מפלט לפליטי יפו, ובמשך השנים לשכונת פשע ועוני, ועכשיו היא שכונה של אנשים עשירים מאחורי גדרות אבן גבוהות ומצלמות אבטחה. קירות מכוסים בטיח ורוד המזכיר טוסקנה, ומדי פעם, מתחת, מתגלה שכבה של כורכר. ומאחורי הגדרות יכולים להסתתר מטעי זיתים, עצי תאנה, ואפילו קקטוסים שפעם סימנו גבול של טריטוריה אחרת.

ותוך כדי השיטוט חשבתי שאותה קטיעה של המרחב הציבורי, אותן חומות שנבנות כדי לשמור, הן חלק מאותו מאבק בין פנים לחוץ, בין הווה לעבר, הזולגים אחד לתוך השני, עד שלעיתים לא ניתן להבחין בין שם ואז לכאן ועכשיו, בין שלי ללא שלי. החומות האלה הן מאבק עקר בזמניות, בהתהוות ובאי-התהוות. גם חומת הברזל המבריקה שבנה לו אותו עשיר חדש, יום אחד תיסדק, תתפרק, ואולי המרחב הזה יהיה פתוח וילדים ישחקו בו.

עצרתי אל מול קיר ורוד ובתחתיתו אבני כורכר חשופות, ולפתע דמעות נקוו בעיניי. הבנתי שאני לא חושב על החומות ולא על העשירים ולא על הצמחים. אני חושב על היעדרה של אימי, על היעלמותה מהעולם. נזכרתי ברגעים שהיא הייתה מאוד נוכחת, ופתאום כבר לא. הגוף שלה איננו, אבל הזיכרונות עדיין חיים, משתנים, זזים. כמו מפגש בין כורכר לטיח. גם תחושותיי, חשופות ומכוסות.

ואני חושב על המטופלים שדיברו השבוע על סופים והתחלות, על קטיעות והמשכיות, על עתיד ואמונות. כל אלה, מבנים נפשיים ארעיים, מתהווים ומשתנים, רגשות ותחושות ומחשבות, לעיתים מוקפות, סגורות ולא נגישות, עטופות בסיפורים שיוצרים גדרות, גם אם זמניות, המאפשרות להחזיק את הדבר הזה שנקרא חיים באופן מובן. גם אם מחיר הקביעות הדמיונית הוא לעיתים כאב בלתי נסבל. כדי להמשיך לחיות יש לדעת צער על האובדן, רצוי בנוכחות אחר מטיב ואז ניתן להמשיך לחיות לצד העצב.

---

אני והיא יושבים בחדר. עשרים דקות בתוך הטיפול, וסיפור שגרתי הולך ומעמיק. אנחנו נוגעים ברגשות כואבים ועדינים, בחיבורים גופניים ונפשיים למה שקרה בעבר. אני מבקש ממנה לשים לב למה שקורה בגוף.

תחושה גופנית מוכרת עולה בה, מזכירה לה זמן אחר. הדמעות מתחילות לזלוג. אנחנו נותנים לעצב מקום, לרגע, לפני שהיא מספיקה לומר מה היא מרגישה ומאין העצב הזה מגיע.

לפתע הרעש הצורם של האזעקה חודר לחדר. זה קורה לשנינו.

החוץ נכנס פנימה, ושנינו, באופן מגושם ומקוטע, נאלצים לעצור הכול ולרדת למקלט. אני דואג לה על כך שנשארה כך עם הרגשות, וגם כועס על הקטיעה, כועס על עצמי שאני מאפשר לעצמי להעמיק כאשר יש אפשרות ברורה לקטיעה בכל רגע. רגע נדיר כל כך, שמפגשים רבים הובילו אליו בשקט ובעדינות, נקטע עכשיו ואין לי יכולת לעשות דבר. ושנינו, בני אדם עם בחירה חופשית, או לפחות כך אנחנו רוצים להאמין, יורדים כמו חיילים צייתנים בצבא האזרחים הזה, אל המקלט.

כשאנחנו נכנסים, אנחנו פוגשים את האחרים, מטפלים ומטופלים עומדים שם יחדיו. אני מתבונן בפניהם ותוהה: מי הוא מטפל ומי מטופל? למי נקטע עכשיו הסיפור שסיפר ולמי הטיפול שטיפל? במקלט כולם שווים אל מול האזעקה והקטיעה. תוך כדי כך אני מסיט את מבטי אליה. העצב עדיין שם, אבל מוסתר מתחת למסכה של תפקוד.

אנחנו עומדים שם יחד, ופתאום יש לנו אפשרות לחוות זה את זו מחוץ לקליניקה. אנחנו לא מדברים, רק חווים. שנינו עומדים אל מול אותה הקטיעה שאנחנו עוסקים בה כל כך הרבה במפגשינו, ועכשיו היא מתקיימת בו-זמנית, יחד. שותפים מלאים בכאב. אני רואה במבטה שהיא לפתע שמה לב לעצב שיש בי, שלא היה גלוי לה כל עוד הייתי מטפל בחלל הקליניקה. אותו עצב שמקבל פחות מקום ברגעים האלו מטפל, נוכח-נעדר, אבל עכשיו במקלט כשאני פחות בתפקיד, היא מרגישה אותו גם כשאני לא אומר אותו. ופניה חומלות.

האם מה שקרה כרגע הוא קטיעה? שאלתי את עצמי. האם זו באמת הפרעה? ומה אם אותה אזעקה שקטעה הכול היא בדיוק הדבר שעליו אנחנו מדברים כל כך הרבה, ושהצלחנו לחוות סוף סוף יחד, הפעם לא ממקום של מטפל ומטופלת, אלא כבני אדם הנאלצים לעמוד אל מול הארעיות, חוסר השליטה והשברים שנוצרים בחיינו. זמן השהייה במקלט חלף. שנינו עלינו לקליניקה כדי להיות עם העצב שלה, יחד איתי העצוב. כל זאת בזמן ששנינו מבינים שאולי, בעוד כמה דקות, נרד שוב למקלט.

---

אני מטפל חווייתי בגישות המשלבות קשיבות לחוויה ומבוססות על מחקר רב-שנים הנוגע להתקשרות בטוחה, והאופן שהיא, ובעיקר היעדרה, משפיעים על חיינו בהמשך. מחקרי ההתקשרות עוסקים בסנכרון בין הורה לילדו, ברגעים שבהם יש חיבור וברגעים שבהם יש היעדרו.

כמטפל חווייתי אני נותן מקום לחוויה של המטופל ושוהה בקשיבות תמידית אליה. אבל מה היא חוויה? החוויה היא המפגש שלנו בהווה עם הזיכרונות, החושים, תחושות הגוף והרגשות, דרך הפניית הקשב עליהם, על חשבון הסיפורים שאנחנו רגילים לספר לעצמנו אוטומטית. אנחנו לא רק מדברים על מה שאנחנו מרגישים, אלא חווים אותם ממש, ברגע המפגש הטיפולי. בטיפול אנחנו עושים זאת יחד עם אדם אחר ומשתפים אותו במה שקורה לנו תוך כדי מפגש עם התחושות. המטפל משמש כעד, אבל גם כגורם מווסת וכדמות התקשרות בטוחה המאפשר התרחבות מעבר לעצמי.

זהו מידע הזורם מלמטה למעלה, מהגוף, מהחושים, ממערכת העצבים, ערוצים שקיימים בנו אך בדרך כלל אינם מקבלים את המקום שהם ראויים לו, משום שכדי להפעיל אותם יש להאט, ואפילו לעצור, וזה מנוגד כמעט באופן אינהרנטי לקצב שבו אנחנו חיים בחברה המודרנית. 

כשהרשיתי לעצמי לשוטט בסמטאות יפו ולהשתהות, הצלחתי להרגיש בחושיי את מה שהיה מחוץ להכרתי . התחלתי לחוש שחוויית ההיעדר היא קודם כל חוויה פיזית של אין. התחלתי להבחין בדברים דרך מה שחסר בהם. המדרכה השבורה, שבורה כי אבן אחת חסרה בה. גם בית הרוס ממשיך להיות, במובן מסוים, שלם דרך מה שנעדר ממנו בראשנו. כשאנחנו, המטפלים, מגיעים לקליניקה לאחר משבר או אירוע משמעותי – תמיד יהיה פער בין מה שהמטופלים יחוו באופן תת-סיפי מאיתנו לבין התפקיד שלנו לטפל בהם. החוויה הזו יכולה להיחוות כמפוצלת, לא מוסברת, לא ברורה. אבל לא באופן מובחן אלא תחושתי. אני מבין שיש עוד הרבה לחקור במרחב הזה שהבנתי דרך התנועה פנימה והחוצה שקיים בקשר הטיפולי. אין זו העברה, אלא התחושה של מערכת העצבים של המטופל שבתוך הקשר משהו שקיים ואינו מפורש.

---

כיצד ניתן לחוות קטיעה של קשר, של אהבה, של פרידה? האם אפשר לחוות את אי-קיומו של אדם לאחר שהוא כבר איננו? פרויד כתב על כך באבל ומלנכוליה, הקשר שנוצר בין האדם החי לבין מי שמת לו, אותו קשר שממשיך לחיות ולהשתנות דרך דיאלוג בלתי פוסק, הוא מה שמאפשר יציאה מהאבל. האדם המלנכולי, לעומת זאת, נותר בתחושת פנטום רגשית, אינו מסוגל לעבד את הקשר שהיה עם הנפטר ולהתקדם בחייו. אני כבר לא אוכל להרים טלפון לאימי. יש עדיין אייקון שלה בטלפון שלי, אבל הוא איננו מוביל לדבר. אני כן אוכל לקיים את השיחות האלו איתה בראש שלי, שוב ושוב, מתי שארצה. היא שם, מביטה בי בעיניה הטובות, האוהבות.

ובתוך המפגש עם מטופלים שחווים אובדן לא כתגובה למותו של אדם אהוב או כפרידה מפרק מובחן בחייהם, אלא היעדר של משהו שמעולם לא היה. ההיעדר הזה הוא אולי הדבר הקשה ביותר לגעת בו. כיצד מנכיחים אבל ואובדן אל מה שלא היה? איך מדברים על חוויית ילדות שנעדרה ממנה חוויית חיבוק, קרבה, או תוקף? איך נותנים מקום ל"אין" כשאין תחושה שמורה בגוף של החוויה החסרה?

לכאן נכנסות העבודה הבין-אישית והעבודה בדמיון. דרך חוויה של אהבה בחדר וקשר בטוח אפשר להתחיל להרגיש את חסרונה; דרך היחס המטיב לעצמי כאן ועכשיו ישנה חוויה של מה שלא היה שם בשבילי שם ואז; דרך מפגש עם חמלה, אפשר להנכיח את המכאוב של הקולות הפנימיים המתקיפים. ניתן לדמיין מה יכול היה להיות אילו, בתיאוריות חווייתיות שונות שבהן אני מטפל נצלול אל זיכרונות הילדות ונלווה את הילד בחייו רק שהפעם בליווי המטפל שמוזמן לתוך תמונת החיים בדמיון ושומר על הילד ברגע הפגיע ביותר שלו, מעודד אותו ונותן לו אפשרות להתאבל על אובדן ותקווה לכך שבעתיד יפגוש קשרים אחרים וטובים. ומתוך אותן התערבויות טיפוליות מתחילות להיווצר שאלות: איך זה היה אמור להיות? מה היה צריך לקרות? ומה זה אומר עבורי עכשיו, מכאן והלאה, איך אבחר לחיות את חיי, בהינתן שאהבה קיימת ואפשרית? 

בפסיכודרמה שבה התחלתי את דרכי כמטפל לפני שנים רבות, הכפיל התומך היא עמדה נפשית טיפולית אקטיבית של המטפל לצד המטופל. זוהי טכניקה המנכיחה תוקף וחמלה, הכפיל שהמטפל עושה למען המטופל, עומד פיזית מאחוריו ומלווה אותו בחדר הטיפולים, מדבר את רגשותיו ואת צרכיו שלא קיבלו מענה, עד שכבר אין צורך בו. הוא הופך להיות קול מופנם שמלווה את המטופל אל מחוץ לחדר ובסופו של דבר גם כשהמטפל הפיזי אינו נוכח יחד עם המטופל מחוץ לחדר. עמדה זו מוצגת בשיר כפיל.

כפיל / סופר סתם

אִם רַק הָיִית יוֹדַעַת

שֶׁיֵּשׁ רְגָעִים שֶׁאֲנִי מְדַמְיֵן יַחַד אִתָּך

שֶׁהַכָּפִיל הַזֶּה שֶׁיָּצַרְנוּ יַחְדָּיו גּוּף וּנְשָׁמָה

זֶה שֶׁמְּלַוֶּה אוֹתְךָ כָּאן בַּחֶדֶר יַחַד אִתִּי

לַאֲרוּחַת הֶחָג בְּבֵית הוֹרַיִךְ אֶל בְּדִידוּתֵך

וּמַזְכִּיר לְךָ שֶׁבְּתוֹךְ כָּל זֶה יֵשׁ גַּם אוֹתָך

אִם רַק הָיִית יוֹדַעַת

שֶׁיֵּשׁ רְגָעִים שֶׁאֲנִי מְדַמְיֵן יַחַד אִתָּךְ

שֶׁהוּא יָכוֹל לְלַוּוֹת אוֹתְך

מָחוּץ לַזְּמַן שֶׁל שְׁנֵינוּ

שֶׁיּוֹם אֶחָד הוּא יִוָּלֵד לְצִדֵּךְ

יְקַבֵּל חַיִּים מִשֶּׁל עַצְמוֹ בְּתוֹכֵךְ

יְלַוֶּה אוֹתְךָ אֶל חַיַּיִךְ הלאה

אֶל הַבְּיַחַד שֶׁל עַצְמֵך

 אבל הַפַּעַם בִּלְעָדַי

---

אימי שהייתה לי כפיל המלווה אותו בדאגה ובגאווה כל חייה, איננה עוד. ההכרה באובדנה מתחילה להבשיל יחד עם ההבנה שאת הדרך אאלץ להמשיך בלעדיה, יחד עם קולה המופנם ועיניה הטובות המתבוננות בי גם עכשיו. זוהי תחושה מופנמת של טוב בעולם שאוכל להנכיח גם באמצעות המפגש שלי עם מטופליי בהמשך.