מאמר דעה: צמצום החופש במציאות הישראלית העכשווית

המציאות הפוליטית והביטחונית בישראל משפיעה על כולנו, אם כי בדרכים שונות, ויוצרת אתגרים משותפים שדורשים הקשבה הדדית והבנה. אצל רבים, המציאות מעוררת תחושות של אי-ודאות ודאגה, ואף תחושה מתמשכת של מצוקה, אשר הוחרפה מאז שהחלה המלחמה. ההשפעות ניכרות בכל רובדי החיים: ברמה הכללית – תחושת הביטחון הציבורי התערערה, וברמה האישית – עולות תחושות של חוסר יציבות ופחד מתמיד. שינויים אלו מביאים באופן ישיר לצמצום החופש. ביטויים מוחשיים של פגיעה בחופש כוללים הגבלות על חופש התנועה, מחסומים והפחדות, צנזורה חיצונית וצנזורה עצמית. מדי פעם שומעים על אנשים המאבדים את מקומות עבודתם בשל דעותיהם, וישנן חששות לגבי מידת הפיקוח המשפטי על פעילות המשטרה. בהיבט זה, חלק מהמגבלות הקיימות מעוררות שאלות בקרב הציבור הרחב לגבי האיזון שבין ביטחון לבין חירויות הפרט, בעיקר בנוגע לקבוצות מיעוט.

החירות אינה רק חופש חיצוני, אלא גם תהליך תודעתי. חירות פנימית היא היכולת לבחור כיצד לפרש מצבים, כיצד להגיב אליהם, ואיך לשמר יציבות פנימית בתוך מצבי משבר. מעבר לפן הפיזי והחוקי, קיימת פגיעה נפשית ותודעתית: כאשר תפיסת המציאות הופכת צרה, דיכוטומית וחד-ממדית, החירות הפנימית מצטמצמת, והתוצאה היא חברה מקוטבת ופגיעה. התודעה שלנו נהיית צרה ומפורקת והחופש הפנימי אובד. דווקא בתקופה זו, למרות המחלוקות הקיימות, חשוב שנזהה את הערכים המשותפים, שמחברים בינינו כחברה.

מהם הגורמים לצמצום התודעה?

צמצום החופש עלול להתרחש כתהליך הדרגתי, שיש לו השלכות חברתיות ופוליטיות שעשויות לשרת אינטרסים פוליטיים. כאשר פחד ואי-ודאות שוררים, קל יותר לשלוט בציבור ולנתב את השיח הציבורי בהתאם לאינטרסים שונים.

במציאות הנוכחית, החיים בפחד מחברים רבים מהקוראות והקוראים לסכנה שהמלחמה מביאה עמה ולחוסר הוודאות והיציבות שנגזרים ממנה. מחירי המלחמה גבוהים (אובדן חיים, מחירים נפשיים מטראומת הלחימה, פגיעה בשגרת היום-יום, פגיעה כלכלית וריסוק מערכות הרווחה-חינוך-בריאות, ועוד). יתרה מזאת, הם עלולים לעוור מעוולות אחרות המתקיימות במקביל. נתייחס לשתי דוגמאות שקרובות אלינו במיוחד: האלימות בחברה הערבית והיחס להומואים בחברה היהודית. רבים מודעים לכך שהאלימות בחברה הערבית גואה בשל היעדר אכיפה. לא תמיד ברורה המשמעות של זה בחיי היום-יום. כאשר כדורים שורקים ברחובות העיר, משפחות שלמות נכנסות למצור בתוך ביתן. מקרי רצח קורים, לעיתים על סף הדלת. מציאות זו פוגעת קשות במרקם החיים. 

נדמה, שרחובות הערים היהודיות נקיות מאלימות כזו, אבל ייתכן שזה תלוי בזהות שלך. כנופיות חמושות, אבנים וסכינים תופסות הומואים ומבצעות מעשי לינץ'. זו תופעה שמתרחבת והולכת בחודשים האחרונים, לצד תופעות אלימות דומות, אך במציאות שבה מחזירים גופות בארונות, למקרים אלו אין הד תקשורתי. בנוסף לכך, המשטרה, כך נראה, כמו באלימות בחברה הערבית, אינה ממהרת לטפל במקרים אלו. 

פגיעה בהקצאת המשאבים לאכיפת אלימות, במיוחד כלפי אוכלוסיות של מיעוטים, מעוררת שאלות לגבי סדרי העדיפויות במערכת אכיפת החוק. האלימות בחברה הערבית, פשעי שנאה נגד להט"בים, תקיפות של חקלאים פלסטינים, אלימות נגד נשים – הם רק חלק מהתמונה הרחבה יותר של עלייה באלימות בכל רחבי ישראל. כשהאלימות פוגעת בקבוצות שונות, מדובר בבעיה שכולנו צריכים לקחת אותה בחשבון.

תיאוריית "החלונות השבורים" (Broken windows theory) גורסת, כי כאשר עוולות קטנות אינן מטופלות, הן מובילות להתרופפות כוללת של הנורמות החברתיות. יש להבין שלמצב בעייתי, אם לא מתמודדים אתו, עלולות להיות השלכות רחבות יותר על החברה כולה. קיימת סכנה מוחשית שהאלימות הפוליטית תוביל להידרדרות במרקם החברתי ושהיא פועלת כמנגנון הדומה לשבירת חלון ראשון בבניין נטוש – כאשר ישנה לגיטימציה לאלימות קטנה, נפתחת הדלת לאלימות רחבה יותר. האלימות מתחילה באירועים נקודתיים, אך מחלחלת לכל רובדי החברה, משתקת את הרצון להתנגד ומגבירה את תחושת חוסר האונים. מצב זה עלול להשפיע על המרחב הציבורי והפוליטי בדרכים שונות, משום שהוא משמר חברה שרבים בה מרגישים חוסר ודאות וחוסר ביטחון, המתקשה להתאגד ולדרוש שינוי. קיים חשש שבמצבים כאלה, האחריות מוטלת לעיתים על הנפגעים במקום על המערכת, שאמורה להגן עליהם.

לצד המלחמה ומחיריה, האלימות הפוליטית מקצינה את המצב ופוגעת ברצפים הבסיסיים של חיינו: הרצף התפקודי, החברתי והנרטיבי. משבר האמון בין העמים מעמיק, בעוד שיש צורך בבניית גשרים של הבנה שיאפשרו שיח משותף. אנחנו מאבדים את היכולת להיפגש עם מי ששונה מאיתנו. עלינו לחפש את המכנים המשותפים בין קבוצות שונות בחברה, תוך כיבוד השוני והגיוון הקיימים בה. נקודת מבט של אמת אחת מוחלטת היא סוג של היצמדות, והתוצאה היא צמצום התודעה.

ההשלכות של צמצום התודעה

צמצום התודעה מועצם דרך חוסר האונים הנרכש, שבו האזרח אינו מאמין עוד ביכולתו לשנות את המציאות. חוסר אונים נרכש נוצר כאשר אירועים חוזרים של אלימות, חוסר יציבות וחוסר שליטה יוצרים תחושת ייאוש וחוסר אמון בשינוי. תחושה זו אינה מתבטאת רק בכניעה למציאות, יש לה ביטוי ביצירת קיטוב, בחיפוש אשמים ובהחרפת האלימות. נתייחס לשני ביטויים תרבותיים שמבטאים השלכות אלו.

הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ' התייחסו לכך כאל עידן ה"התבהמות" (ליבוביץ', 1967) – מצב שבו החברה מאבדת את היכולת לחשוב באופן ביקורתי ופועלת מתוך יצריות ופחד. הבעיה אינה רק פוליטית או ביטחונית, אלא גם תפיסתית: אנחנו מאבדים את היכולת לראות את האנושיות של הצד האחר. ניתן לתאר תופעה זו גם באמצעות הביטוי בערבית "إنسانية مجزأة" שבחרנו לתרגם כ"אנושיות מפוצלת". הוא מתאר מצב שבו אדם רואה עצמו כשלם, אך תופס רק חלק מהמציאות, באופן שיוצר מוסר חד-צדדי, המטשטש את המוסריות הכוללת ומוחק את היכולת לחמול על כלל היצורים החיים. תפיסה זו מאפשרת לראות קבוצה מסוימת כראויה לאנושיות מלאה, בעוד שהאחר נתפס כבלתי-אנושי, ולכן גם פגיע. בעידן הרשתות החברתיות, חוויית הפיצול הזו הפכה לשגרתית, כאשר מנגנוני אלגוריתמים מחזקים נרטיבים חד-ממדיים ומגבירים את חוסר האונים והניכור ההדדי. כאשר חוויות כאב של קבוצות שונות לא נלקחות בחשבון, אנו נמנעים מקיום שיח בריא ומוסרי.

מיינדפולנס ככלי להרחבת החופש ברמה החברתית-פוליטית

אז מה אפשר לעשות? הקשבה, אמפתיה ונוכחות יכולות לשמש כדרכים יעילות לחיבור בין קבוצות שונות בחברה. לראות את האחר, להכיר בכאב שלו, הוא מעשה של עצמאות תודעתית. איבדנו את היכולת לשפוט בצורה שקולה ומורכבת, וחלק מהשיבה לחירות פנימית מחייבת אותנו לשחרר את העמדה הקורבנית ולחדול מהצורך בנקמה. עלינו להכיר בכך, שאין אמת אחת ואין כאב אחד – החופש התודעתי הוא היכולת להרגיש צער וסבל משני הצדדים בו-זמנית. היכולת לראות יותר מאמת אחת מאפשרת לשחרר את ההיצמדות והתוצאה היא – הרחבת התודעה. 

האם מותר לי לחוש כאב עבור האחר? שאלה זו היא שורש החירות הפנימית. כאשר נאפשר לעצמנו להרגיש יותר מאשר את רגשותינו שלנו, נחזיר לעצמנו את החמלה האנושית. מיינדפולנס מציע גישה שיכולה לשנות את השיח הציבורי והפוליטי: מול תרבות שמתגמלת אימפולסיביות, קיטוב ותגובתיות מהירה – תרבות של התבהמות, כפי שליבוביץ' תיאר – אנו זקוקים לתרגול של הקשבה, הכלה ובחירה מודעת. מיינדפולנס יכול להציע דרך לנהל דיון חברתי ופוליטי שאינו מבוסס על אינסטינקטים של פחד ושנאה, אלא על נוכחות והבנה.

מיינדפולנס, במובן זה, אינו רק כלי אישי, אלא מעשה פוליטי של החזרת הכוח. בעולם המונע מתגובתיות, אימפולסיביות ופחד, תרגול של מודעות והקשבה מהווה פעולה פוליטית וחברתית. הוא מציע אלטרנטיבה לתרבות השיח, המבוססת על עימות והסתה, בכך שהוא מחייב האטה, בחינה מחודשת של תפיסות ופיתוח חמלה כלפי האחר. מיינדפולנס מציע מרחב בטוח למפגש בין אנשים מרקעים שונים, המאפשר הכרה בחוויות מגוונות מבלי לוותר על הזהות האישית.

השפעת המיינדפולנס על הרמה האישית, הפוליטית והחברתית

ברמה האישית, היכולת לחוות שליטה בחיים קשורה ישירות לרמת הקשב שלנו לרגע הנוכחי. פעולה מתוך תגובות אוטומטיות עלולה להביא לחוויה מפוחדת והישרדותית, בעוד שבתרגול מיינדפולנס יש את הפוטנציאל להביא לגמישות פסיכולוגית, שתרחיב תחושה אמיתית של חופש. הוגים כמו ויקטור פרנקל (1970) לימדו אותנו על חשיבות החירות הפנימית – גם במחנות הריכוז, פרנקל מצא את החירות לבחור את תגובתו למציאות. התרגול האישי יכול לסייע בפיתוח חוסן רגשי, ביכולת להכיל חוסר ודאות ובמציאת יציבות פנימית. 

לצד זאת, מיינדפולנס הוא כלי שיכול לסייע גם לשינוי חברתי. קיימות יוזמות רבות המשתמשות במיינדפולנס ככלי לשינוי חברתי. מחקריהם של ד"ר רוני ברגר וד"ר ריקרדו טרש, למשל, מצביעים על כך, שתהליכי מיינדפולנס וחמלה יכולים לצמצם סטריאוטיפים ולהגביר אמפתיה בין קבוצות קונפליקט. בכך, מיינדפולנס מהווה כלי משמעותי לשינוי חברתי ופוליטי (Berger et al., 2018).

ישעיהו ליבוביץ' התריע מפני חברה שמתכנסת לתגובות אימפולסיביות ולאומניות, והציע חשיבה עצמאית כפתרון. בהקשר זה, מיינדפולנס מהווה כלי שבכוחו להחזיר לאדם את החירות הפנימית – היכולת לעצור, להרהר ולא לפעול מתוך פחד או מתוך דפוסים חברתיים מקובעים. ההבנה שכאב אנושי הוא חוויה אוניברסלית יכולה לשמש כבסיס לדיאלוג משמעותי בין חלקים שונים בחברה.

חופש כתהליך פנימי וחיצוני

החופש הוא לא רק היעדר מגבלות חיצוניות, אלא גם היכולת הפנימית לחיות מתוך בחירה מודעת. במציאות הישראלית המורכבת, הרחבת החופש היא אתגר, אך גם הזדמנות לפעולה של שינוי אישי וחברתי. ההזדמנות הזו פתוחה לכולנו, בכל חלקי החברה, אך הדבר דורש מאיתנו לראות את חומרת התופעה ולהכיר בכך שזו בעיה משותפת. גם אם המאבקים שונים, הם משמעותיים לכלל החברה, כי מי שאינו נלחם על זכויות של אחרים, גם זכויותיו בסכנה. התמודדות עם האתגרים המשותפים דורשת מאיתנו להכיר בכך שעתידנו שזור זה בזה וכי רווחתו של האחד קשורה ברווחתו של האחר.

הקריאה לפעולה היא כפולה: אימוץ כלים של מיינדפולנס, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, יכול להיות צעד משמעותי לקראת חירות אמיתית של כולנו, חירות שאינה תלויה בתנאים חיצוניים בלבד. הרחבת החופש התודעתי, המתחיל ב"נון-אקטיביזם", הוא תהליך פנימי, המאפשר מרחב של שקט ובהירות פנימית. דרכו נוכל לפעול בעולם מתוך חוכמה וחמלה. פעולה זו מהווה בסיס ליצירת מרחב משותף, שבו מתקיים כבוד הדדי לצד הכרה בזכות לביטחון ולשלום לכל.

מקורות

ליבוביץ, י' (1967). שיחה עם חיילי צה"ל בתום מלחמת ששת הימים.

פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. דביר.

Wilson, J. Q., & Kelling, G. L. (1982). "Broken Windows". www.theatlantic.com. Archived from the original on 18 April 2009.

Berger, R., Brenick, A., & Tarrasch, R. (2018). Reducing Israeli-Jewish pupils’ outgroup prejudice with a mindfulness and compassion-based social-emotional program. Mindfulness, 9. 1768-1779. doi: 10.1007/s12671-018-0919