כמה הרהורים על בית

בית. דמיינו רגע. גג אדום? ריבוע עם שני חלונות ודלת? תחושת שייכות, הכלה וביטחון? ומה אדם צריך בעולם הזה ומי החליט איך ייראה בית ומהי הכמיהה העמוקה הזו שלנו, שגורמת לנו לחפש, לפעמים חיים שלמים, אחר בית.

עברתי בין בתים לא מעטים במהלך חיי. רק לכמה מהם יכולתי לקרוא בית. מדוע? 

*

שלושה בתים

בית אחוזה עתיק בדרום ארצות הברית, ממפיס טנסי, אני בת 17 וחצי. העולם פתוח, זה הפנימי וזה שבחוץ. רצפות העץ חורקות, חלונות גדולים משקיפים אל המדשאה ותיבת דואר אדומה, עליית הגג שבה התגוררתי, חדר העבודה של דודתי, עשוי חלונות עץ מחולקים לריבועים קטנים ודלת זכוכית ועץ כתומה כשמש, מובילה אל גן אחורי, שבו שני עצי ערמון כבירים, ביניהם ספסל אבן נמוך, סנאים שמתרוצצים עליו ומטפסים מעלה, ותחושה נפלאה של רוגע ושלווה שהייתה לי חדשה, יחד עם חופש שבו הכול עוד יכול לקרות. 

ביתה של סבתי ברחוב הנשיא שבחדרה, חדר הארונות המסתורי, כרכי "משמר לילדים" שקראתי בהם כל אות, מילאו את חדר האורחים הקטן שהיה חדרה של דודתי בילדותה, משקיף אל שדות ואל מגדל המים. העולמות שבכרכים הללו, הבתים שבהם, הבית שבתוכו אני, משחקת לנצח חמש אבנים על מרצפות הטרצו הקרירות, מוצאת יהלומים בתכשיטי הזכוכית של סבתי, מוצאת ומאבדת ושוב מוצאת.

בית קטן בעמק האלה, בחווה מוקפת טבע, במרכז מדיטציה אקולוגי שהקמתי לפני יותר מעשור, "עלי אדמות", שם אני מתגוררת. יש משמעות לזמן שחולף, שמשנה שינויים גדולים וקטנים באריג המקום. מנקודת מבט אחת, החווה כולה היא הבית ויושביו כוללים את העצים, בעלי החיים והכנף ואותי. מנקודה אחרת, יש "לי" בית. הבית הוא "שלי". אני מוצאת שתנועה בין שתי הנקודות שומרת על מרווח הנשימה שלי.

 "הוא תומך באדם במהלך סערות השמים וסערות החיים. הוא גוף ונשמה. הוא העולם הראשון של האדם. לפני היותו 'מושלך אל העולם', כפי שמלמדות מטאפיזיקות פזיזות, מונח האדם בעריסת הבית. ותמיד, בחלומות שלנו, הבית הוא עריסה אחת גדולה" (בשלאר, 1957, עמ׳ 60).

יום אחד כשלימדתי בריטריט בעין דור שמע אחד המתרגלים ציוץ עקשני של אפרוח. לא ברור איך שרד את הבריחה מהלול השמור היטב (כלא או בית?), אבל עשה את דרכו בחזרה איתי הביתה, ל"עלי אדמות". אם יש אפרוח, צריך לבנות לו בית, וכשנבנה הבית לאפרוח, זה הקרוי לול, הוא היה גדול מספיק כדי לאפשר מקום לאפרוחים נוספים. כך התחילה הלהקה. מקץ שנים הלול שנבנה מקרשים ישנים ומאלתורים שונים התחיל להתפרק, ובוקר אחד כשעמדתי שם עלתה בי המחשבה שמדובר באירוע שמתחיל להוות סכנה. מה אם יקרוס על מישהו? צריך לבנות לול חדש.

הבית הקטן שלי לא היה מעולם מועמד לגדול ולהתרחב, אבל הקבלן שהגיע לבנות את הלול החדש הציע שאם כבר הוא שם, אולי כבר נעשה עוד כמה דברים, כמו הפרויקט שחשבתי עליו כפתרון עוקף-התרחבות, ובנה פרגולת ענק, גדולה הרבה יותר ממה שהתכוונתי. אז, אם כבר נבנתה פרגולה כל כך גדולה, אפשר לפתוח אליה פתח מהבית, לא? ואם כבר פותחים פתח, אז מתקנים כבר את כל הטעון תיקון בבית הישן שנבנה בשנת 1955.

כך נכנסתי לאירוע המכונה "שיפוץ הבית". 

אחרי זמן רב של שהייה עם רעיונות ושאלות הבית, השיפוץ החל בדיוק ביום שבו פרצה המלחמה עם איראן. תמונות ההריסות מהטילים ברחבי הארץ היו זהות לתמונות ההריסות מבית הסוכנות הקטן שלי, אבל העבודה המשותפת יצרה בפני עצמה תחושת בית, וההבדל נח לו, בין השאר, על כנפי הכוונה. ניסיתי לסנכרן את התהליך החיצוני עם זה הפנימי עד כמה שניתן, וכך בחרתי שלא להרוס אותו, "להשטיח" ולבנות חדש, אלא להקשיב לאופנים שבהם לבית יש את חייו שלו, והוא מבקש ולפעמים מאלץ אותי להתהוות אתו. 

"הזמנו פועלים, הגיעו אנשים" (פריש, 1965, הקדמה).

השיפוץ גרם לי לבקר בעולמות שלא הכרתי ולפגוש על בסיס יום-יומי אנשים שעובדים במקצועות של קבלנים, נגרים, טייחים, צבעים, אינסטלטורים, יצרני חלונות ודלתות, וכיוצא באלה. שונים ודומים כולנו באנושיותנו הפשוטה, נפגשנו בתוך התפקידים ולזמנים נדירים ומתוקים גם בסדקים ובהפוגות שבין התפקידים.

המשכתי לשאול את השאלות שעניינו אותי, כדי לחפש את תחושת הבית דרך בנייתו. האם חייבים קרמיקה? האם מטבח או סלון או חדר שינה צריכים להיראות באופן מסוים, כזה המופיע בחנויות רבות? מי קובע (בואכה מי מחליט) מה יפה ומה מיושן בעיצוב ארון כיור ולמה צריך שיש במטבח? אני יודעת שיש על זה כל מיני תשובות, אבל כמו שכתב המשורר האהוב עלי, דיויד וויאט, כדאי לנו, בני האדם, להתמחות באומנות "השאלה היפה". ניסיתי לשאול את השאלות שוב ושוב מתוך תודעה פתוחה של מתחילה, שלא יודעת מה זה בית מודרני ובוחנת כל אירוע שקשור אליו בסקרנות.

"מהי הברכה יקרת הערך ביותר של הבית, הייתי אומר: הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה"

(בשלאר, 1957, עמ׳ 59).

הספר נדודים של הרמן הסה היה מונח שנים ליד מיטתי. בין דפיו אבחנות קטנות של הסה מנדודיו שלו, וציוריו המופלאים עד מאוד ובהם כמה בתי כפר עתיקים. הכול מדבר זמן-עבר ואלמותיות בו זמנית והנוודית שבי מצאה בית בספר הנדודים. הבתים שניבטו מבין דפיו עוררו געגוע מתוק למשהו שמעולם לא היה שלי, אך שאליו השתייכתי באופן מוזר, עד שהגיעה השעה. 

כריסטופר טיטמוס, מורה דהרמה, אמר פעם ש"חופש אינו מגיע ממציאת מקום לנוח בו, אלא מהיעדר הזדקקות למקום כזה". כשפגשתי את האמירה של הבודהה – FROM HOME TO HOMELESNESS כהמלצה ברורה לחיים הרוחניים, התחברתי באנחת רווחה. "חיי בעל הבית צפופים ומאובקים. לצאת מהבית (אל חיי הרוח) זה כמו מרחב פתוח" (הבודהה). שמעתי את האמירה הזו לראשונה אחרי שיצאתי בעצמי לחיי הנדודים, עוזבת מאחור את כל מה שהיה שלי או הגדיר את עולמי דאז, נדחפת מתוקף כמיהה בלתי ניתנת לעצירה, פנימה, אל החופש. האמירה הזו שלו נתנה לי תיקוף ואישור ועידוד, מתנה ישירה של חוכמה מהעבר הרחוק.

גם במסורות הודיות עתיקות אחרות היוגים לוקחים על עצמם שלא להישאר במקום אחד יותר משלושה לילות. "כמו מים שמתעפשים אם עומדים ללא תנועה", הם ממשיכים הלאה, מחוברים לזרימת החיים דרך התנועה ואי הקביעות, מנסים לתרגל שמיטת אחיזה. הבנתי אותם אז בכל מאודי. אהבתי את חיי כמתרגלת נודדת בעולמות החיצוני והפנימי, את הארעיות היום-יומית שמאפשרת לי לא להתקבע במקום אחד ולגלות עולמות, גם בחוץ, גם בפנים, שמשחררת אותי ממחויבויות של תחזוקה שוטפת וכזו שאינה שוטפת, אבל שהעסיקה אותי שעות רבות ביום, בין אם בניקיונות, סידורים, ארגונים, ובין אם בעבודה שמאפשרת לרכוש, כדי לארגן ולסדר מקום אחד בעולם, שיהיה "שלי".

מנגד, היה לזה קצה חד של חוסר ביטחון קיומי, חוסר השתייכות וחיים מאתגרים על סיפו של הלא נודע. כששבתי ממסעותיי במחוזות הנוודות לעולמות התרגול, ממנזרים וממרכזי מדיטציה ואינספור שעות של מדיטציה, לקח לי שנה שלמה להיות מסוגלת להתגורר בבית שעשוי קירות "רגילים". כשנכנסתי אליו נכנסתי בו-זמנית לעולם אחר של רבדים ומשמעויות.

נכנסתי להתגורר בבית ערבי קטן שהיה פעם דיר, במושב בית נקופה. בעלת הבית שגרה בבית הסמוך הייתה ניצולת שואה ומספר מקועקע על זרועה. "עזבנו באישון לילה," סיפרה לי, "הכול נשאר מאחור. ואחרי התופת הגענו לכאן, לכפר הזה. הבתים היו ריקים מיושביהם, ומי שניהל אז את הדברים הציע לנו לגור בהם." הקשבתי לה אז בשקט, תוהה על מה שנאמר ועל מה שלא.

כך קרה, ובאותה השנה הייתי מעורבת בארגון הליכות שלום שקטות ברחבי הארץ, במסורת של גנדהי ומרטין לותר קינג. ההליכה בין יפו לירושלים עברה גם בעין נקובא, הכפר הערבי שמתחת. שם סיפר לי אחד הגברים על אותו אישון לילה, שבו התבקשו כל תושבי הכפר לרדת מכפר בית נקובא שהיה ביתם, כמה קילומטרים למטה, רק לכמה ימים. הימים התארכו לשנים ארוכות, ואת בתיהם אכלסו אנשים זרים שהגיעו, שבורים, מהמלחמה באירופה, שגורשו מבתיהם שלהם. 

מה ניקח איתנו כשנאלץ לנוס פתע-פתאום על נפשנו, להותיר מאחור את המוני הפריטים שצברנו? מה יבוא איתנו בתרמיל? דורות של משפחות בהיסטוריה שלנו ושל עמי העולם התמודדו עם השאלה הזו, והנה, בזמננו אנו, הקשה כברזל, גם אנחנו נדרשים לשאלה. 

*

אַל תִּדְאֲגוּ, עֲכָּבִישִׁים,

אֲנִי מְנַהֵל אֶת הַבַּיִת

בְּרַשְׁלָנוּת.

קוביאשי איסָה  (Issa, trans. by Hass, 1994, p. 177)

אני מהרהרת באבוריג'ינים שלא חיים בבתים ולא הורגים זה את זה. תרבות של 50,000 שנה מול תרבותנו שלנו הצעירה הרבה יותר. כאשר האוסטרלים הבינו את העוולות שגרמו לילידי המקום ולתרבותם, הם נתנו להם להשתכן בדיור חינמי בערים, דירות-עוני קטנות עשויות בטון בבניינים רבי דיירים. כשבאו לבדוק את שלומם הם התפלאו לראות שהאבוריג'ינים פתחו פתחים וחורים בקירות, ו"הרסו" את הבתים שניתנו להם. הסתבר, שעבורם "בית" חייב להיות פתוח לכיווני רוחות השמיים ובקשר עם העולם, כדי שיאפשר לדייריו לראות את האורחים המגיעים מכל קצווי הארץ וגם לשים לב לסכנות שמתקרבות. 

כאשר שני שבטים אבוריג'ינים היו יוצאים למלחמה הם היו נעמדים משני צדדיו של מקום כלשהו, צועקים ומקללים זה את זה עד שגרונם ניחר. עם זאת, אף אחד לא פגע או הרג אף אחד אחר, שכן החוק אומר שמי שנוטל חיים מחויב לכלכל את ילדיו ומשפחתו של האחר שהרגו, לתמיד. עול כבד, שאף אחד לא רוצה לקחת על עצמו. 

האם יש קשר בין בתים פתוחים ומארחים לבין הימנעות מהרג וממלחמות? 

בתרבות המקדשת את האינדיבידואליות הבית נעלם אל תוך דירות המעוצבות לפי דמיונם של אלה העוסקים בדבר. מגזינים שלמים, דורות של תלמידי עיצוב ומובילי דעת קהל מסתכמים עבור רוב האנשים בפופולריות של טרנד עיצובי כלשהו, שגם במעמקיו טמונה הכמיהה ליפה, לנוח, לאסתטי, אבל אולי עקרון האורגניות והשייכות נשכח מהלב. ומה המחיר?

אנחנו משקיעים הון תועפות של ממון שנצבר בחיים שלמים בבתים העשויים לפי טעם השעה ורוח התרבות, ושאינם שמים דגש על הזנת החיבור בין הפנים והחוץ, אלא על הסתגרות ובידוד, ושמנסים לשחזר נצח מדומיין על ידי שימוש בחומרים שאינם טבעיים, כבדים ושבירים כמו בטון למשל, שעלות הפקתם גבוהה ומזהמת.

האם יש קשר בין בנייה שכזו לבין ההיאחזות המובנת שמגיעה עם ההשקעה הזו? הרי ככל שגדולה ההשקעה כן רב הפחד לאבד את מה שצברנו ובנינו בעמל, ואולי משם קצרה יותר הדרך לבידוד שמוביל לבדידות, ולפחד לאבד שמוביל לאלימות? האם מושג הבית התבלבל לנו עד כדי כך שגורם לנו לשכוח את האחווה עם כל מה שחי? הבעיה עם העולם שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי, אמרה פעם אמא תרזה. ואולי גם את גבולות הבית?

"הבית האמיתי של האדם אינו מקום, אלא מצב תודעה" / טיך נהאת האן

הבית ממשיך להתהוות ואולי לא יסתיים לעולם. כי בית הוא סמל רב עוצמה בתוכנו, שמגדל אותנו אליו וגדל איתנו, כמו הרחם את תינוקה. בית הוא תחושה, זיכרון, דמיונות לעתיד, זמני ועל-זמני כאחד. הוא הכמיהה והוא סמלה.

נראה שהמסע אל הבית ממשיך והוא הולך ונבנה בתוכנו, לבנה לבנה, עד שנגיע אל המנוחה הגדולה, אל מצב התודעה השלם של בית. 

---

מקורות

 בשלאר, ג' (1957). הפואטיקה של החלל. הוצאת בבל.

Frisch, M. (1965). Preface to A. J. Seiler, Siamo Italiani – Die Italiener. EVZ-Verlag.

Hass, R. (Ed. & Trans.). (1994). The essential haiku: Versions of Bashō, Buson, and Issa. Ecco Press.

Ñāṇamoli, B., & Bodhi, B. (Trans.). (2001). The Sutta Nipāta (Snp 3.1). Wisdom Publications.