בין לוינס לבודהיזם: מחשבות ראשוניות

בודהה נולד לפני כ-2,500 שנה ואילו עמנואל לוינס נולד ב-1906, לפני כ-120 שנה. לוינס לא היה בודהיסט. הוא היה פנומנולוג, תלמידם של הוסרל והיידגר. למיטב ידיעתי, לוינס  לא הכיר כתבים בודהיסטיים, ומקורות ההשפעה שלו היו שונים לחלוטין. הוא הושפע, בין היתר, ממוריו הוסרל והיידגר, מהפילוסופים פרנץ רוזנצוויג וברגסון, מהספרות הרוסית, משקספיר ומהקלאסיקה הצרפתית, שאליה התוודע דרך ידידו הקרוב, מבקר הספרות, מוריס בלאנשו. בנוסף לכך, לוינס הושפע עמוקות מסיפורי המקרא, שעליהם אמר – בשיחותיו עם פיליפ נמו – כי המקרא הוא "ספר הספרים, שנאמרים בו הדברים הראשוניים, לאמור, דברים שהיו חייבים להיאמר על מנת שיהיה טעם לחיי אנוש" (אתיקה והאינסופי, עמ' 36).  בהמשך, התוודע לוינס גם לתלמוד באמצעות המורה הגאון המסתורי מר שושני, שלוינס נמנה עם תלמידיו. 

על אף הרקע ונקודת המוצא השונים, האתיקה הלוינסית מזכירה לי מאוד את האתיקה הבודהיסטית. כיצד אנשים שיוצאים מנקודות מוצא כה שונות מגיעים להשקפות אתיות דומות? אולי כל תורה רוחנית גדולה, ולוינס, להשקפתי, אינו רק פילוסוף, אלא גם מורה רוחני גדול, עוסקת בבעיות המלוות את האדם משחר ההיסטוריה: הישרדות, סבל, פגיעות משותפת ושאלות של טוב ורע. משום כך, חרף ההבדלים, ניתן למצוא גם הרבה קווי דמיון משמעותיים.

מילה של הסתייגות: הבודהיזם הוא תורה רוחנית עמוקה ורבת זרמים. גם הפילוסופיה של לוינס רחבת היקף. לא ניתן במאמר קצר ואף לא בספרים עבי כרס למצות את נקודות הדמיון והשוני בין שתי התפיסות, ולכן אבחן היבטים מרכזיים אחדים בלבד. 

מפגש דמיוני בין בודהה ללוינס

לעיתים אני מדמיין לעצמי מפגש בין שני המורים הרוחניים הגדולים האלה. הם היו כנראה מסכימים על מושג "ההתהוות המותנית" בבודהיזם. הפועליות של ההוויה, שאותה למד לוינס מהיידגר, מתכתבת עם מושג זה. ייתכן שבודהה היה טוען, שהבנת הפועליות של ההוויה וקשרי הגומלין בין כל התופעות תמנע מהאדם לפגוע במכוון באחר, שהרי בכך הוא פוגע בעצמו. לוינס היה אולי מעדכן את בודהה על עידן הנאורות, על התקווה בתבונה כמזור לבעיות האדם ועל האכזבה מהפילוסופיה, שלא נתנה מענה לרוע האנושי, רוע שהוא ואחרים חוו במלחמת העולם השנייה. ייתכן שלוינס היה מנסה לשכנע אותו, שעדיף לבסס את האתיקה על רגישות אתית ולא על ההיגיון. אני יכול לדמיין את בודהה מקשיב בקשב רב ומציע מדיטציות שעשויות להגביר את תשומת הלב לפגיעות של האחר, למסתורין שבו. בכך, להגדיל את הרגישות האתית, את הציווי מול פני האחר, לפי גישתו של לוינס, ואת מושג החמלה בגישה הבודהיסטית. כמה חבל שההוגים הגדולים האלה לא זכו להיפגש ולשוחח זה על הגותו של חברו. 

חופש

גיליון זה עוסק בנושא החופש. מושג החופש הלוינסי שונה מזה של סארטר. בהצגה "בדלתיים סגורות" כותב סארטר, כי האחר הוא הגיהינום. לוינס מכיר בכך, שהאחר עלול להפריע לי, להפנות אליי דרישות בזמן שאינו נוח לי ולעמת אותי עם דעותיי, אך בד בבד הוא מעניק לי משהו שאיני יכול לגלות ללא נוכחותו. האחר הוא זה שהופך אותי לסובייקט אתי. סארטר מוצא במבט של הזולת אליי איום על חירותי. לוינס, לעומת זאת, רואה באחר כמי ש"מכתיר" את חירותי ומעניק לה כיוון אתי. זו אינה חירות שנועדה לספק את צרכיי בלבד, אלא חירות הקשובה לצורכי האחר. "בנקודה זו אין טעם לשאול מי צודק, סארטר או לוינס: הרי הדבר נתון לבחירתו של כל אחד. הזולת יכול להיות מי שמנסה להפוך אותי לאובייקט, או מי שמגלה אותי לעצמי, וכך גם אני, המביט בו"...  "סארטר חושש ממבטו של הזולת, ואילו לוינס חושש מן האפשרות ההפוכה שאני, הסובייקט, עשוי להתייחס לאחר כאל אובייקט. בחשש הזה כלפי עצמי מתחילה האתיקה" (מתוך שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין, עמ' 34). דומני שבודהה, במקרה זה, היה מזדהה עם גישתו של לוינס ולא עם זו של סארטר. 

הסבל

האגדה מספרת שסידהרתא, לימים הבודהה, היה בן למשפחת המלוכה. עוד מספרת האגדה, שנביא ניבא כי היה ויישאר בביתו – יהפוך למלך גדול. לחילופין, אם יעזוב את ביתו – יהפוך למורה גדול. אביו העדיף את האפשרות הראשונה ודאג להסתיר מבנו כל צורה של סבל. עם התבגרותו, סידהרתא יצא מספר פעמים מהארמון. בטיול הראשון ראה איש זקן. בטיול השני ראה איש חולה. בטיול השלישי ראה גופת מת. לראשונה הוא נתקל בסבל הכרוך בזיקנה, בחולי ובמוות. הוא החליט למצוא דרך לשחרר את בני האדם מסבלם, שהוא סבל קיומי של חיים אנושיים. 

גם ההגות של לוינס נובעת מחוויית הסבל. כאשר נשאל "כיצד מתחילים לחשוב?", השיב: "המחשבה מתחילה מן הסתם בזעזועים או בגישושים, שאין אנו אפילו יודעים לתת להם ביטוי מילולי: פרידה, מראה אלים, התוודעות פתאומית לחדגוניות הזמן" (אתיקה והאינסופי, עמ' 35). ההגות הלוינסית טבועה בחותם הזעזוע, שלוינס חווה במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה שהה במחנה שבויים ועם סיומה נודע לו שהוריו ושני אחיו נרצחו. ההגות שלו נועדה לבסס גישה אתית, כמענה לאנושיות האבודה, שספגה מכה כה קשה. אם כן, הסבל הלוינסי הוא סבל הנגרם על ידי בני אדם, בעוד שהסבל הבודהיסטי הוא בעיקר סבל קיומי. הבודהיזם רואה בסבל הקיומי תוצאה של השתנותה המתמדת של המציאות, אל מול היצמדותם של בני האדם לקיים והקושי שלהם להתמודד עם שינוי. לעומת זאת, לוינס רואה את מקור הסבל במה שבני אדם מסוגלים לעשות לזולתם, כפי שהתבטא גם ליבוביץ בהתייחסו ללקחי השואה. בעוד שבודהה מנסה להקל על הסבל הנובע מהקיום עצמו, לוינס מתמקד בדרכים לצמצום הסבל שבני אדם גורמים זה לזה.

האתיקה מרפאת

האתיקה הבודהיסטית נועדה למנוע סבל. לשם כך ממליץ בודהה על מה שמכונה "הדרך כפולת השמונה": השקפה נכונה, הבנה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, דרך חיים נכונה, השתדלות נכונה, מודעות נכונה והתרכזות נכונה. לאורך השנים נכתבו פרשנויות רבות למה כיוון בודהה בכל אחד מהסעיפים הללו. 

לוינס, כאמור, לא התייחס במפורש לכללי עשה ואל תעשה, אלא מתמקד בנושא הרגישות האתית במפגש פנים אל פנים ובאחריותו של האדם כלפי האחר. השקפה, הבנה, דיבור, מעשה, דרך חיים, השתדלות, מודעות והתרכזות, המכוונים למען האחר, תואמים את גישתו האתית של לוינס. 

בדומה לבודהה, גם לוינס סבור, שהאתיקה מרפאת ועשויה למנוע סבל, וזאת בניגוד לסבל הנגרם במצב של מלחמה. לוינס כותב, כי בעת מלחמה הזהות האישית נבלעת בזהות הקולקטיבית. האדם הופך לבורג במכונת הלחימה, שבה הכוח הוא המבחן הממשי. המלחמה אינה מבחינה בין מנצחים למנוצחים – כולם נפגעים ממנה. מדוע? כי בעת מלחמה האדם הופך להיות מנוכר לזהותו. נוצרת זרות של האדם בינו לבין עצמו. במצב של מלחמה קשה לאדם לראות את המסתורין והאינסופיות של האחר. האחר הוא אויב. אויב חסר פנים אנושיות. המלחמה מקהה את הרגישות האתית. האדם חווה את העולם בצבעי שחור-לבן, ללא גוונים וללא צבעים נוספים, האישיות שלו נפגעת והוא חווה קיום מצומצם. בספר אתיקה והאינסופי, בפרק "אחריות כלפי האחר", לוינס מזכיר פעמיים את דוסטוייבסקי ב"אחים קרמזוב", האומר: "כולנו אשמים בכול וכלפי כולם לפני כולם, ואני יותר מן האחרים". בפעם השנייה, בסוף הפרק, במקום "אשמים" הוא אומר – "אחראים". מדוע אני יותר מאחרים? כי לגישתו, לאדם אחריות גם על האחר. זו דרישה קיצונית. היא מעמידה תביעה קשה לאדם, אך לצד זאת, יש בה גם מרכיב תרפויטי. "קבלת אחריות כלפי האחר מונעת מהאדם ראייה של עצמו כקורבן ומרפאת אותו מתחושת הקורבנוּת, מתחושה של הרמת ידיים, כאומר 'אין בידי לעשות דבר'. לוינס מנסה למנוע מהקורבן להישאר בעמדת הקורבן. יש כאן התמודדות אתית עם הטראומה. זו אחריות מרפאת" (מתוך שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין, עמ' 180).

חמלה מול ציווי

הבודהיזם עוסק רבות בחמלה, ואילו לוינס בספרו כוליות ואינסוף כמעט שאינו משתמש בביטויים המביעים חמלה או אמפתיה. הוא אינו משתמש בביטויי רגש, אלא כותב על הציווי הנובע מהמפגש עם פניו של האחר – ציווי שהאדם חש שאינו יכול שלא להיענות לו. הטרונומיה שבאה מבחוץ, מפניו של האחר, ההופכת לאוטונומיה, שכן ההיענות לציווי של האחר היא של האדם עצמו. מדובר, כמובן, בציווי אתי ולא ציווי כוחני. 

ייתכן שלוינס, בעת כתיבת כוליות ואינסוף, חשש להתבטא בשפה רגשית, משום שהרגש יכול להשתנות ואף לתעתע, בעוד שהציווי מוחלט ודורש מעשה. בכך ניכר הד לקיום המצוות ביהדות ולהשקפתו של פרופסור ליבוביץ, שטען שהוא אינו מקיים מצוות בשל היותו אדם מאמין, אלא שקיום המצוות היא האמונה. 

התהוות גומלין

הגישה הבודהיסטית רואה את המציאות כתהליך של השתנות מתמדת, שבה כל פרט נמצא בקשרי גומלין עם שאר חלקי ההוויה. לוינס, בהשפעת היידגר, אימץ אף הוא את התפיסה של השתנות מתמדת. וכך הוא כותב: "אנשים רגילים לדבר על המילה 'היות' כאילו היא שם עצם, אף על פי שהיא פועל במובהק... היידגר הוא שגילה לנו את 'הפועליות' של המילה ההיא. כלומר את ההתארעות שבה, את 'ההתרחשות' של ההיות" (אתיקה והאינסופי, עמ' 44-43). כלומר, בדומה לגישה הבודהיסטית, ההוויה אינה ישות קבועה אלא פועל, התרחשות. עם זאת, בעוד שהבודהיזם מנתח את התלות וקשרי הגומלין בין האדם לכל ההוויה, למשל תלותו בגשם, ברוח, בעצים, באדמה, במעוף הציפורים ובקיומם של בני אדם אחרים, לוינס מתמקד בעיקר בתלות הגומלין בין בני האדם. הראייה שלו מצומצמת יותר ביחס לראייה הבודהיסטית, אך בכך מאפשרת מיקוד טוב יותר במצב האתי. עבורו, המצב האתי אינו מתמצה בכללי התנהגות של עשה ואל תעשה, אלא במפגש בין בני אדם, המתרחש מיום היולדנו ועד יום מותנו. יחסי אמא-תינוק זו אתיקה; יחסי רופא-חולה זו אתיקה. בכל מפגש יש את הממד האתי. חקירת ממד זה העסיקה את לוינס כל חייו. מה מתרחש באותו מפגש? כיצד הוא משפיע על אלה שנוכחים בו? כיצד הוא עשוי לשנות אותם? 

על אף שהבודהיזם טוען, כי בני האדם מצויים בהיווי הדדי עם כל חלקי ההוויה, קיים הבדל מהותי בין ההשפעה ההדדית שלהם במפגש עם אובייקטים לבין השפעה ההדדית המתרחשת במפגש בין סובייקטים. בני אדם הם היחידים שיכולים לבוא בתביעה איש אל רעהו. הם אלה שדורשים דין וחשבון מזולתם. עצם קיומם של בני האדם אחרים מונע מכל אחד מהם להיות אדון נפרד בעולמו. שאר חלקי ההוויה אכן משפיעים על האדם, אך הם אדישים לקיומו. הם אינם באים אליו בתביעה.

נשימה

הבודהיזם שם דגש רב על הנשימה – לשאיפת אוויר ולהוצאתו. חלק ניכר מהמדיטציות מתמקדות בנשימה, נשימה עמוקה ובתשומת-לב. דרך הנשימה אנחנו מקבלים מהעולם הגדול ומעניקים לו בחזרה בנשיפה. האדם מודע לחיבור בינו לבין היקום כאשר הוא שואף פנימה את האוויר הבא מבחוץ ומשיב אותו החוצה. הנשימה והנשיפה מרחיבות את קיומו. הן מחברות אותו לכוחות אנושיים אחרים. הן מחברות אותו לחיים. 

הד מפתיע למה שנאמר בתורות המזרח אנו מוצאים בדפים האחרונים בספר אחרת מהיות ("Autrement qu'être ou Au-delà de l'essence"), המוקדשים למשמעות הנשימה. וכך כותב לוינס שם: "אבל האם הדיאכרוניה של השאיפה והנשיפה, הנפרדות על ידי הרגע שאינו שייך לא לזו ולא לזו, אינה חייתיות? האם החייתיות היא הפתיחות אל המעבר-למהות? אלא אם נאמר שבנשימה האנושית, בשווי המשקל היום-יומי שלה, כבר נשמעת ההתנשפות החודרת במהות ומפלחת אותה, בהשראת האחר, שאיפה שהיא כבר נשיפה (expiration – שהיא גם הנשימה האחרונה, ש"מחזירה את הנשמה")". הנשימה, בתנועתה מן החוץ אל הפנים, ומן הפנים אל החוץ, נשימה קצרה המתנשפת, ונשימה ארוכה עד הנשימה האחרונה, עד הסוף, עד האינסוף, היא התנועה מן העצמי לאחר" (מתוך שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין, עמ' 200). כך, הנשימה הופכת להיות לא רק פעולת חיים בסיסית, אלא גם הבסיס לקשר שביני לבין האחר.

מושג האני

הבודהיזם מדגיש את רעיון ה"אין אני" – התפיסה לפיה האדם לא קיים כישות קבועה שאינה משתנה. האדם הוא זרם מתמשך של פעילויות פיזיולוגיות, תחושות, רגשות, מחשבות ומעשים, המצויים בהשתנות מתמדת תוך קשרי גומלין והיווי הדדי עם כל שאר חלקי המציאות. לעומת זאת, לוינס מדגיש את קיומו של אני נפרד. האני הנפרד עובר תהליכי שינוי בעת המפגש עם אנשים אחרים, אך בד בבד שומר על גרעין של נפרדות. רק אני נפרד, שהתהווה לסובייקט אתי, יכול לקיים קשרים אתיים עם האחר. על פי לוינס, גיבוש האני הנפרד קשור לתפיסת האחריות של האדם. וכך כותב לוינס: "למעשה, האחריות איננה רק תכונה סתמית של הסובייקטיביות כאילו הסובייקטיביות כבר הייתה קיימת בפני עצמה לפני שנתקיים יחס אתי. הסובייקטיביות איננה למען עצמה, שוב מעיקרא היא למען האחר" (אתיקה והאינסופי, עמ' 73). כלומר, בניגוד לגישה המקובלת, לפיה קיים סובייקט והוא זה שבוחר לנהוג באורח אתי או לא אתי, גישתו של לוינס היא שונה. "הסובייקט אינו קיים כשהוא לעצמו, רק מפני שהוא חושב ומדבר ובעל יכולת. הוא נהיה, מתהווה כסובייקט, בתנאי שיכיר בחובתו לאחר (מתוך שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין, עמ' 171). בהתאם לתפיסה זו, אדם שאינו מכיר באחריותו לאחר לא התפתח לכדי סובייקט, אלא נותר במצב התפתחותי המאפיין ילד קטן. 

רוגע

הבודהיזם שואף להביא את האדם לידי השלמה מסוימת עם המציאות, אך לא מתוך פסיביות, אלא מתוך איזון, ובכך להביא לסוג מסוים של רוגע. לוינס, לעומת זאת, חושש מרוגע שעלול להביא לידי אדישות כלפי הסבל של האחר. וכך הוא עונה לפיליפ נמו בסוף הספר אתיקה והאינסופי: "חיים שהם אנושיים באמת אינם יכולים להישאר חיים של שביעות רצון בעצם התאמתם להיות (השלמה עם המצב הקיים, א"ש), חיים של רוגע, אלא הם חיים המתעוררים כלפי האחר, כלומר, חיים של התפכחות מתמדת" (אתיקה והאינסופי, עמ' 88). אם כן, לפי לוינס, המצב האתי הוא מצב של היעדר רוגע כל עוד קיימים אומללות וסבל בעולם. אף שאין ביכולתו של הפרט הבודד לפתור רבות מהבעיות ומהמצוקות של המין האנושי, עצם המודעות לסבל ואי-השלמה עמו עשויים לקרב אותנו לעולם טוב יותר.

האם יש מילה אחרונה בהגותם של בודהה ושל לוינס

האם אפשר לכנס עולמות שלמים של מחשבה לכדי מילה אחת או אפילו לכמה מילים? אולי בבודהיזם, המילים יהיו: התהוות גומלין, היאחזות, סבל וחמלה – מושגים השוזרים יחד את הבנת הקיום והדרך לשחרור מסבל. עבור לוינס, אפשר שהמילים יתכנסו סביב הציווי של פני האחר והאחריות הבלתי-מותנית כלפיו – אחריות שמתמצה במילה הנני.

הנני – אני נוכח, קשוב, נכון לראות אותך, נכון לסייע. זה איננו רק מצב הוויה, אלא קריאה מוסרית, הכרה באחריות שאין ביכולתי להימלט ממנה.

ואולי, בסופו של דבר, כל הגות היא ניסיון לזקק את חוויית הקיום לכדי מספר מילים, שמהדהדות את עצם מהותן.

בסיום השיחות שקיימתי עם הרב אפשטיין הוא בחר במילה "הנני" כמילה האחרונה המסכמת את ההגות של לוינס. וכך הוא ענה (שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין עמ' 221-220):  "מילה קטנה, רוטטת, אבל גם אמיצה, שבאה במקום ה'אני חושב, משמע אני קיים' של דקארט". לשאלתי מה הוא שומע במילה הזאת? הוא ענה: "זו מילה אינסופית. ארבע אותיות, כמו השם המפורש, וכמו המילה הראשונה בעשרת הדיברות: אנכי". היא מכילה את כל מה שיכולנו ללמוד מלוינס במהלך השיחות בינינו: החל ביציאה מן הקיום הסתמי, כלה בדאגה למות הזולת, והיא מבטאת את החלפת האני-השקוע-בדאגה-לקיומו ב"עצמי", שעצם היותו הוא "אחרת מהיות", אחרת מהקיום החוזר תמיד לעצמו ומחזיר את הכול לעצמו. היא המועט – ארבע אותיות שבהן אני חושף את עצמי – המחזיק את המרובה – האינסוף האלוהי המהדהד באנושי. 

מילה זו מקפלת בתוכה עבר, הווה, עתיד: את העבר שקדם לזיכרון, העבר של הטלת האחריות, את ההווה של חיי היום-יום, שבו האחריות מתגלה וחייבת להתממש, ואת העתיד של מסירת החובה לדורות הבאים. היא האינסוף בהתהוותו המעשית. 

עשינו עם לוינס דרך ארוכה. דרך שהוליכה אותנו אל עצמנו, אל הזולת ואל האנושות כולה. ומי מוליך אותנו לשם, ומי קורא לנו משם, מרחוק כל כך ומקרוב כל כך? זו אידיאת הטוב המוצאת מקלט "בשבריריות של התודעה", ב"ד' האמות של ההלכה", באותו "משכן שברירי ואלוהי" כלשון הפילוסוף בסוף "שמות פרטיים", רועדת מקור הרוחות המנשבות בהיסטוריה ומבקשת מאיתנו את חום גופנו ואהבתנו, והיא ששמה בפינו את המילה שאין מנוס ממנה: הנני.

מקורות

אידו טל יובל (2006). בודהיזם: מבוא קצר. מפה הוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב.

ווטס, אלן (2014). דרך הזן. מודן הוצאה לאור. 

לוינס, עמנואל (1982). אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו (תרגמו: אפרים מאיר ושמואל ראם). מאגנס. --- (2010). כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות (תרגמה רמה איילון). מאגנס.

שידלובסקי, אלדד (2023). שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין ומסות נוספות. ראובן מס.

Levinas, Emmanuel  (1990). Autrement qu'être ou Au-delà de l'essence.  Le Livre de Poche.